חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הבחירה המעמדית – לבנות את השמאל מחדש

נושאים דעות, פוליטי ב 8.06.09 6:06

הצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו חשפה את המאבק בין שתי הסיעות הקיימות היום בתוך המפלגה, משום שחולשתה הציבה את שתיהן במצב של 'להיות או לחדול'

מאת : דני גוטוויין ואלעד הן

התפצלותה של סיעת העבודה בעת הצבעת האמון בממשלתו הנכנסת של בנימין נתניהו היא עוד גילוי של פילוג מתעצם, המעצב את דמותה של מפלגת העבודה בשנים האחרונות. עתה, כשברור שאפילו מראית עין של ישיבות סיעה אינה אפשרית עוד, הולך ונפרם גם מסך האחדות המוסדי שכיסה על פילוגה למעשה של העבודה.

מפלתה של העבודה בבחירות 2009 בהמשך לדעיכתה בעשור האחרון האיצה את תהליך התפלגותה. קריסה זו היא קודם כל עובדה פוליטית: הולך ומתחוור שהעבודה אינה יכולה לממש את מדיניותה המוצהרת, שבמרכזה חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות לאום, יהודית ופלסטינית, וכינון מדינת רווחה רחבה בישראל. ככל שכוחה של העבודה – כמו גם כוחו של השמאל בכלל – מתדלדל, כן היא מאבדת את יכולתה לקדם מדיניות זו, מן הקואליציה והאופוזיציה כאחד.

תוצאות הבחירות האחרונות רק הבליטו את חומרת מצבה של מפלגת העבודה ההולכת ומאבדת את אחיזתה בחברה הישראלית: כמפלגה הרביעית בגודלה, העבודה שוב אינה חלופה שלטונית; היא גם לא השותפה הבכירה בקואליציה, תפקיד שעבר לידי 'ישראל ביתנו'. אפילו את האפשרות לתפקיד מפלגת האופוזיציה הראשית, נטלה ממנה 'קדימה'.

הירידה המתמשכת בכוחה של העבודה משתקפת גם בדרכי פעולתה: את מקום עיצוב המדיניות הלאומית והשיקול הממלכתי שאפיינו את דרכה בעבר, תפסה בהדרגה הדאגה לאינטרסים מגזריים של קבוצות מקרב מצביעיה, למרות ואולי בגלל, שכבר אינה המייצגת היחידה שלהן. האחיזה בשלטון נעשתה אמצעי להבטחת נאמנותן של קבוצות האינטרס האלה, אל מול הפיתוי של מפלגות אחרות, אלא שגם יעילותו של אמצעי זה הולכת ופוחתת. זוהי המציאות החברתית וזהו ההגיון הפוליטי ביסוד עיקרון 'ההשפעה מבפנים', שמהווה צידוק – ולמעשה תירוץ – להעמדת השותפות בממשלה מעל כל שיקול רעיוני, פוליטי או מדיני אחר.

 

***

שחיקת כוחה של העבודה וחוסר יכולתה לממש את מדיניותה המוצהרת הובילה בהדרגה לנטישת המדיניות המוצהרת ולאימוץ בפועל של מדיניות מנוגדת. כך, ויתרה העבודה על מאבק במשטר ההפרטה והסתגלה להנחותיו. שרידי מחויבותה למדינת הרווחה מצאו ביטוי במחאה כנגד עוולותיו של משטר ההפרטה ובניסיון להתמודד עימן במסגרת חוקי המשחק שלו. הסתגלות זו הפכה את 'הסוציאל-דמוקרטיה' מבית מדרשה של העבודה לתביעה לניאו-ליברליזם 'רגיש'. בדומה, אימצה העבודה את תפיסת 'הווילה בג'ונגל' של ברק, ולפיה באין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים בטווח הקרוב, הדרך היחידה הפתוחה בפני ישראל היא התנהלות בתוך הסכסוך, תוך נטישת היומרה לפיתרונו. השינוי הלא מוצהר במדיניות המפלגה, משקף לא רק את ההסתגלות הרעיונית לעמדות הימין גם בתחום מדיניות השלום והביטחון, אלא הוא מבטא בעיקר את חוסר היכולת של העבודה ושל השמאל להעביר בכנסת כל הצעת פיתרון אחרת.

 

מקובל לתלות את שינוי מדיניותה של העבודה בהסתגלות לעמדותיו של העומד בראשה – ברק. עמדותיו, המשלבות ניאו-ליברליזם כלכלי עם תפיסת הסכסוך כמצב של קבע בתחום המדיני, הפכו לעמדתה של העבודה כולה. אלא שהסבר זה מעורר את השאלה: מדוע בחרה העבודה להנהגתה במי שמחזיק בדעות ההפוכות לעמדותיה הרשמיות? ויותר מכך – מדוע תמכו מרבית חברי ועידתה בהצטרפות לממשלתו של נתניהו, שעמדותיו בכל התחומים מנוגדות לאלו של העבודה, גם אם לא לאלו של העומד בראשה? התשובות לשאלות אלו מצויות בפילוג-למעשה שמתחולל בעבודה בשנים האחרונות והופך אותה לזירת מאבק בין שתי מפלגות הנבדלות זו מזו במצען ובמקורות התמיכה החברתיים שלהן.

 

***

המאבק המתמשך על הנהגת העבודה המתנהל בין אהוד ברק לעמיר פרץ משרטט בבירור את קווי המתאר של תהליך פילוגה של המפלגה. ברק פונה אל המעמדות 'המסודרים' ו'המבוססים' – היינו מי שנהנים משיירי הסדרי הביטחון הכלכלי והחברתי של מדינת הרווחה שפורקה –המהווים את גרעין התמיכה ההיסטורי של העבודה; פרץ, לעומת זאת, חותר להפוך אותה לכתובת למעמדות 'המנושלים' ו'הנשחקים' – היינו למתקשים לרכוש את שירותי הרווחה שבעקבות הפרטתם הפכו מזכויות לסחורות, הרואים בגיבוש כח פוליטי תחליף להעדר הכוח הכלכלי. ברק ממתג את עצמו כסוציאל-דמוקרט רק כדי לעקר את המושג ולטעון אותו בתוכן ניאו-ליברלי: הוא תומך בהמשך ההפרטה השוחקת את מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, לאלה הוא מציע, כתחליף למדינת רווחה, את 'המקררים הפתוחים' של תומכיו 'המסודרים'. פרץ הפך את הסוציאל-דמוקרטיה לכוח פוליטי המעצים את קורבנות משטר ההפרטה באמצעות מאבק למען מדינת הרווחה. בהנהגת ברק מפלגת העבודה פועלת כקבלן להגנה על האינטרסים של 'המסודרים' במסגרת הסדר המופרט; מנגד, הצעתו של פרץ לארגן את 'המנושלים' למאבק במשטר ההפרטה כבסיס להפיכת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, נתפס בידי 'המסודרים' כאיום על היתרונות שהם רכשו במסגרתו. ככל שמשטר ההפרטה הופך את 'המסודרים' לשריד מתנוון של עידן מדינת הרווחה שחלף וכך מחליש את כוחם הפוליטי, כן מתעצמת נואשותם – שהיא הבסיס לכוחו של ברק – ונכונותם להצטרף לכל ממשלה, כדי להבטיח את האינטרסים שלהם ההופכים בהדרגה ממגזריים לכיתתיים; מנגד ככל שמשטר ההפרטה מגדיל את מספר קורבנותיו הוא הופך את 'המנושלים' לבסיס לבניית כוח פוליטי, שפרץ חותר להטותו מן הימין לשמאל.

זכייתו של פרץ בראשות העבודה ב-2005, והצלחתו לסחוף לשורות העבודה בבחירות 2006 בין שבעה לתשעה מנדטים של 'המנושלים', מהלך שפיצה על מעבר 'המסודרים' מן העבודה לקדימה, הוכיחו את היתכנותה של מדיניות שינוי המגמה המעמדית של העבודה. נצחונו של ברק בבחירות לראשות העבודה שנערכו ב-2007, סימן את נחישותם של 'המסודרים' להחזיר לידיהם את השליטה במפלגה ולסכל את שינוי הכיוון המעמדי. ואולם, הכישלון בבחירות הכלליות ב-2009 לימד כי המעמדות 'המסודרים' שוב אינם מהווים משענת פוליטית העשויה להבטיח לעבודה כח פוליטי למימוש רעיונותיה: לא רק שהם הולכים ומצטמקים אלא שחלקים הולכים וגדלים מהם רואים בקדימה כתובת פוליטית מבטיחה יותר מאשר העבודה. פשיטת רגל פוליטית זו העצימה את לחצם של 'המסודרים' שבעבודה למהר ולממש את שרידי הכוח הפוליטי ולהצטרף לממשלת נתניהו, מהלך שבפועל רק האיץ את ניוונם.

 

***

אסטרטגיית 'שרידת המסודרים' שמוביל ברק, מאיצה את כליונה הפוליטי של העבודה, כשההצטרפות לממשלת נתניהו היא רק עוד אחת מעוויתות גסיסתה. העדפתה של העבודה את המעמדות 'המסודרים' המתפוגגים והנחלשים עומדת בניגוד לשינויים החברתיים שמחולל משטר הפרטה הישראלי, המרחיב כל העת את מעגל 'המנושלים', ומגדיל את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. פוטנציאל זה הולך ומתממש היום בימין, על גילוייו הפרוטו-פשיסטיים. החידלון הפוליטי שמכתיבה התכוונות מעמדית זו של העבודה מוצא, כאמור, ביטוי באימוץ עמדות הימין בתחומי הכלכלה והחברה כמו גם בתחומי הביטחון והשלום, תהליך שמכרסם עוד יותר במעמדה כחלופה שלטונית ואף ככתובת פוליטית.

מימוש מדיניותה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה המחברת בין מדינת רווחה לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, מותנה אפוא בשינוי התכוונותה המעמדית, ופנייה אל המעמד שהוא הכתובת הטבעית למסריה, המעמד 'המנושל'. מעמד זה הוא קורבנו הבולט של משטר ההפרטה ועל כן גם בעל האינטרס הברור ביותר בשינויו ולו גם העוצמה הפוליטית לממשו. אלא ששינוי זה חוזר ונבלם על ידי 'המסודרים', באמצעות שליטתם במוסדות העבודה.

ההצטרפות לממשלת נתניהו חשפה את המאבק בין שתי המפלגות הנאבקות היום בתוך מפלגת העבודה, שחולשתה הציבה את שתיהן במצב של 'להיות או לחדול': המעמד של מפלגת אופוזיציה משנית היה מחסל את העבודה ככתובת ל'מסודרים', שהיו מעדיפים את קדימה; חברות בממשלה מוחקת את העבודה ככתובת ל'מנושלים' ומחזקת את בריתם עם הימין.

בדומה לעבודה גם מר"צ וחד"ש סיגלו את עצמן למשטר ההפרטה ולהנחותיו הניאו-ליברליות, כהשתקפות של קהלי הבוחרים אליהן הן פונות. מרצ אמצה אמנם רטוריקה סוציאל-דמוקרטית, אך סירבה לראות במעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' את קהל המטרה שלה, כפי שמלמד הרכבה של 'הרשימה החדשה' שאמור היה לסייע לה להתחרות בעבודה ובקדימה על ליבם של 'המסודרים'. בדומה, דבקותה של חד"ש ב'זכות השיבה' הפכה אותה לבלתי רלוונטית ברחוב היהודי, והצהרותיה בזכות מדינת הרווחה עומדות בניגוד לתמיכתה בעקרון 'מדינת כל אזרחיה' המושתת על הסתייגות מן 'המדינה' כמדינת לאום ומלווה בתביעה להחלשת מנגנוניה. כיוון זה הולם את המהלך של ההון להמרת מדינת הרווחה בארגוני המגזר השלישי.

כינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעלת יכולת פניה לרוב ההולך וגדל של המעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' בישראל הינו תנאי חיוני לקיום הדמוקרטיה, מדינת הרווחה וקידום פיתרון שתי מדינות הלאום. גורמי כשלונה של מפלגת העבודה ודעיכתו של השמאל מסמנים את קווי המתאר לגיבושו של הכוח סוציאל-דמוקרטי: את הפניה אל המעמדות 'המבוססים' ו'המסודרים' עליו להמיר בפניה אל הציבור הגדל של המעמדות ה'נשחקים' וה'מנושלים'; במקום להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'קדימה' עליו להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'ישראל ביתנו', 'הליכוד' ו'ש"ס'; וכדי להציע להם חלופה הולמת עליו לפעול להלאמה מחודשת של השירותים החברתיים ושל ענפי התשתית.

שינוי ההתכוונות המעמדית של השמאל מחייב גם לפרוץ את המסגרות המפלגתיות הקיימות המשמשות לעיקורם של הכוחות בתוכן התובעים שינוי כזה ובולמות מהלכים לקידומו. צעד ראשון בכוון זה צריך להיות הפיכת הפילוג-למעשה של מפלגת העבודה לפילוג רשמי שיהווה בסיס לבניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית.

דני גוטוויין הוא חבר יסו"ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

אלעד הן הוא חבר יסו"ד וחבר קבוצות הבחירה של המחנות העולים

המאמר פורסם בגיליון 40 של חברה  ובאתר יסו"ד

 

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , , , ,

6 תגובות

  1. עומר כרמון :

    הכל טוב ויפה, אבל שמישהו יסביר לי בבקשה מה הקשר בין מפלגה סוציאל-דמוקרטית למשה שחל, בייגה שוחט, אופיר פינס ואיתן כבל?

    עוד מעט גם אפרים סנה יגיח והרב מלכיאור, וכל פליט שמתגעגע לקצת תשומת לב…

  2. אלון :

    1. חד"ש אינה תומכת במדינת כל אזרחיה. איפה כתוב שכן?

    2. הטיעונים לגבי למה חד"ש סיגלה עצמה למשטר ההפרטה חלשים ולא תופסים.

    3. תגידו, לא תמכתם בשלי יחימוביץ'? ובפרץ? וכנראה שגם בברוורמן. אתם מתעקשים לשייך אתת עצמכם לאותו מחנה "סוציאל דמוקרטי" שמאבד עוד ועוד רלוונטיות בחברה הישראלית. בעוד חד"ש ומרצ בונים שמאל חדש.

  3. מריוס :

    לא ברור לי מה ההסתערות על חד"ש. צריך להודות שכרגע זו המפלגה היחידה שמתנגדת לניאו-ליברליזם באופן אקטיבי ומובילה קו של התנגדות להפרטה ופגיעה בשירותים חברתיים.

    לא חייבים לתמוך בחד"ש, ויש סיבות רבות למה לא לעשות כך. אבל מס השפתיים שמשלמים הכותבים (במיוחד גוטויין) בכל מאמר נגד תמיכה בחד"ש, מריח מז'דנוביזם. במיוחד כשזה מגיע על רקע תמיכה בחלקים היותר רקובים של מפלגת העבודה.

    מעבר לכך, לא ברור גם מה עושה כאן הטיעון האומר שחד"ש מתייחסת למדינת כל אזרחיה ולזכות השיבה. ראשית, מכיוון שהיא לא דוגלת בזכות השיבה. ושנית, מכיוון שאין סתירה בין סוציאליזם לבין מדינת כל אזרחיה (דהיינו רפובליקה דמוקרטית, מהסוג שעליה נלחמו סוציאליסטים רבים במאה ה-19).
    אין קשר בין סוציאליזם לבין משטר לאומי אתני. אדרבא, יש קשר הפוך ביניהם. גם בדרום אפריקה (להבדיל) היתה מדינת רווחה משגשגת – ללבנים בלבד. אני בטוח שגוטויין לא היה קורא לשימור האפרטהייד בשם הזכויות החברתיות של הלבנים.

  4. מריוס :

    חוץ מזה, גם הניתוח של תופעת ליברמן והעליה בכוחו של הליכוד לא תופסים. אנשים הצביעו לליברמן כי הם תומכים באג'נדה שלו, וכי הם באמת רוצים לזרוק את הערבים החוצה, או לפחות לשלול להם כמה שיותר זכויות. הנסיון של גוטויין והן לעשות רדוקציה מעמדית לעניין הזה לא תופס. אנשים הם באמת גזענים, וזה לא בגלל שהם לא גומרים את החודש. מה גם שרבים ממצביעי ליברמן באו דווקא מהשכבות שהכותבים מכנים "מסודרות".

    עם כל הכבוד לפרופסור ולשותפו לכתיבה, הסכסוך הלאומי על הארץ הזאת לא התחיל עם מרגרט תאצ'ר וביבי נתניהו.

  5. עומר כרמון :

    מה שלא כתבתי: דני גוטווין צודק ברבות מאבחנותיו. יש קהל מנושל גדול, רבים מתוכו הצביעו בבחירות האחרונות לליברמן וליכוד, שניתן לגייסו לטובת מפלגת שמאל שלא מנסה להתחנף לצפון ת"א.

    ישנו קהל גדול שאם יצטרך לבחור בין חיים טובים יותר לבין התנחלויות, בחירתו תהיה חד-משמעית: חיים.

    עמיר פרץ הוכיח שהדבר אפשרי.

  6. שי :

    "ברק[…] עמדותיו, המשלבות ניאו-ליברליזם כלכלי עם תפיסת הסכסוך כמצב של קבע בתחום המדיני.."

    די מיציתי את הזכות להגיב פה, רק אומר כי להערכתי הכנה, אלה אינן עמדותיו. הוא בודאי גם לא מתבטא באופן הזה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.