חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כיצד לגשר על הקרע בשמאל הציוני

נושאים דעות, פוליטי ב 27.04.09 6:03

השמאל הציוני בישראל נמצא בתסכול ובמלכוד. רוב הישראלים מסכימים לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, אך על מנת לגבור על המחסום הזהותי, המונע מרוב השכבות העממיות להצביע עבור מפלגת שמאל, יש להציג בפניהם מסגרת התייחסות חדשה שבמרכזה האחריות לגורל החברה והמדינה.

מאת: אורי יזהר

המאמר הזה הוא המשך למאמר קודם בשם "מה (לא) לעשות עכשיו", שפורסם לפני מספר שבועות ב"עבודה שחורה". במאמר הקודם אמרתי מה לא. בזה אני מנסה לומר מה כן. לשם כך צריך להעמיק קצת באפיקים תיאורטיים וגם במבנה החברה הישראלית בעבר ובהווה. גישה עכשווית וביצועיסטית לנושא הזה לא תביא לשום מסקנה פרודוקטיבית. לכן, דרושים סבלנות למאמר ארוך במקצת ותשומת לב למה שנמצא קצת מחוץ למעגל התצפית היומיומי. וכבר אמרו חכמינו ז"ל: סוף מעשה במחשבה תחילה.

***

    השמאל הציוני בישראל נמצא בתסכול ובמלכוד, ולא רק בגלל תוצאות הבחירות וכניסת מפלגת העבודה לקואליציה. השמאל מתוסכל כי עמדותיו מקובלות על רוב הציבור והרוב הזה אינו מצביע עבורו. הוא ממולכד, כי גישה סוציאל-דמוקרטית עקבית מצד השמאל דוחה את השכבות המבוססות ומדיניות השלום של השמאל דוחה את השכבות העממיות. השמאל הישראלי עדיין לא מצא את הדרך להיחלץ מהמלכוד הזה.

    הבעיה הקרדינאלית של השמאל היא הבקע הקיים בינו לבין השכבות העממיות, שרק הן יכולות להעניק רוב פוליטי יציב. גם כאשר רוב הישראלים מסכימים לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, רבים מאד בקרבם לא סומכים על השמאל שיביא שלום שגם יבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. השמאל נראה להם יותר מדי "אוהב ערבים" וגם רחוק מהיהדות. ואילו רוב השכבות הללו רואות את זהותן העיקרית כיהודית. קל יחסית לגייס אותם בסיסמאות שמתחילות במילה 'לא': "לא נחלק את ירושלים", לא נרד מהגולן", וכד'. השכבות הללו גם תומכות במפעל ההתנחלויות שהעניק לרבים מהם דירות גדולות וטובות במחיר זול בשטחים וכן שירותי רווחה נדיבים שקשה למצוא כמותם בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה. הם לא מאמינים שהשכבות המבוססות של צפון תל-אביב והאזורים הדומים לו אכן יהיו מוכנים לחלוק עמם את המשאבים הכלכליים באופן שוויוני יותר. מצד שני, השכבות המבוססות, המבקשות שלום גם במחיר פשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, לא יתמכו בהמוניהן במפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית שדוגלת במדינת רווחה מקיפה ובמס פרוגרסיבי גבוה שיממן אותה.

מקורותיה של הזיקה הפוליטית

      הזיקה הפוליטית, השתייכות למפלגה, הזדהות עמה והצבעה עבורה, נקבעים בעיקר על-ידי הזהות הקולקטיבית של המגזר החברתי-תרבותי אליו משתייך האדם. לזהות הזאת יש לרוב בסיס מעמדי, אבל ביטויה הגלוי הוא תרבותי. מארקס הבחין בין "מעמד כשהוא לעצמו", שהוא קטגוריה חברתית של בעלי מעמד דומה בתהליך הייצור ללא תודעה או הכרה מעמדית, לבין "מעמד עבור עצמו", שהוא אותה קטגוריה חברתית אבל עם תודעת מעמדה בתהליך הייצור, סולידאריות מעמדית, ותמונת עתיד משותפת. כל מה שבעבר היה קרוי 'הכרה מעמדית'. רק מעמד פועלים בעל הכרה מעמדית יכול לנהל מאבק פוליטי על דמות החברה, בעוד מעמד פועלים חסר הכרה מעמדית יכול הגיע לכל היותר להתארגנות באיגודים מקצועיים למען האינטרסים הכלכליים המידיים שלו.

    בנקודה זו צריך לשלב מושג נוסף והוא מסגרת התייחסות (frame of reference). מסגרת ההתייחסות היא התוכן הקונקרטי של הזהות הקולקטיבית, מגוון התכנים התרבותיים של הקולקטיב  כפי שהם נתפסים ומובנים על-ידי הפרטים המרכיבים אותו. מסגרת ההתייחסות היא הקובעת בפועל את הזיקה הפוליטית והיא אינה נקבעת ישירות על ידי המצב המעמדי האובייקטיבי. יש כאן סתירה מסוימת לקביעתו המפורסמת של מארקס שההוויה קובעת את ההכרה. יש אמת בקביעה הזו, אבל היא אינה אוטומטית ודטרמיניסטית. בעבר, על מנת שפועלים ירכשו הכרה מעמדית פוליטית נדרשה פעולה ממושכת של אינטלקטואלים סוציאליסטים שבאמצעות הסברה וחינוך נטעו בהם את ההכרה המעמדית. לכן תהליך הפיכת "המעמד כשלעצמו" ל"מעמד עבור עצמו" במדינות אירופה המערבית נמשך עשרות שנים – מימי המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-18 עד למחצית השנייה של המאה ה-19, הזמן בו קמו המפלגות הסוציאליסטיות במרכז ומערב אירופה, רובן בהשפעת אינטלקטואלים מרקסיסטיים.

    תנאי מוקדם להופעתן והתבססותן של מפלגות אלה הייתה ההומוגניות הלאומית והאתנית היחסית של המדינות בהן קמו. במדינה הטרוגנית מבחינה גזעית ואתנית כמו ארצות הברית, בה התקיימו מסגרות התייחסות רבות בקרב מעמד העובדים, לא קמה מפלגה סוציאליסטית גדולה ויציבה. וזאת בגלל ההתבדלות של הפרולטריון הלבן מזה השחור, בגלל הבדלי דת ותרבות בין קתולים, פרוטסטנטים ויהודים, בגלל הבדלי המצב הכלכלי, הוותק וידיעת השפה האנגלית בין גלי ההגירה השונים שבאו מארצות שונות, ובגלל האתוס האמריקני של האינדיבידואליזם כדרך החיים הרצויה, שלפיו כל מצחצח נעליים או מחלק עיתונים יכול להיות מיליונר אם רק יעבוד קשה או יהיה בעל כישורים יוצאי דופן. כל אלה גורמים תרבותיים שהפרידו בין קבוצות ויחידים בעלי מעמד זהה או דומה בתהליך הייצור, החלישו עד ביטלו את ההכרה והסולידריות המעמדית ומנעו הקמת מפלגה סוציאליסטית חזקה ויציבה. מעמד העובדים האמריקני, ברובו המכריע, מעולם לא חרג בתודעתו ובפעולתו המעמדית אל מעבר לגבולות הטרייד-יוניוניזם.

    בכל מקום בו התנגשה הזהות הלאומית או הגזעית או האתנית עם הזהות המעמדית, בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, הזהות המעמדית הובסה. הגורמים לכך מצויים בשדה הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה החברתית ואינם מעניינו של מאמר זה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לתופעה הנ"ל היא מלחמת העולם הראשונה שבה תמכו רוב המפלגות הסוציאליסטיות באירופה בתקציבי המלחמה ובגיוס הכללי בארצותיהן, והפרולטריונים הלאומיים יצאו ושירי מולדותיהם בפיהם לטבוח האחד את השני, כמו שעשו פועלי צרפת ובריטניה מזה וגרמניה ואוסטריה מזה. ובשלוש מתוך ארבע המדינות הללו היו כבר מפלגות סוציאליסטיות חזקות. רק הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית על שני פלגיה, הבולשביקי והמנשביקי, התנגדה למלחמה, אבל כוחה באותה עת היה מועט.

ישראל: פער מעמדי המוגדר במונחים עדתיים

    גם בישראל, החל משנות החמישים, מוגדר מעמד העובדים על ידי עצמו ועל ידי אחרים, במונחים עדתיים ו/או גיאוגרפיים (פריפריה, ערי פיתוח, שכונות) יותר מאשר במונחים מעמדיים טהורים. במונחי הסוציולוג פארסונס אלה מונחים שיוכיים ולא הישגיים. מאבקיהם להגדלת הכנסתם והטבת תנאי חייהם נערכו על בסיס שיוכי, במסגרת הזהות הלאומית או העדתית או הגיאוגרפית יותר מאשר במסגרת זהותם המעמדית. כידוע, במהלך שנות החמישים השתנה המבנה המעמדי (או הריבוד) של ישראל. מי שהיו פועלים בתקופת היישוב הפכו ברובם, הם ובניהם, למעמד בינוני של צווארון לבן שהועסק בעיקר במנגנוני ומפעלי הממשלה, הסוכנות, ההסתדרות והרשויות המקומיות. כל המנגנונים הללו (למעט חלק מהרשויות המקומיות) נשלטו על-ידי מפא"י ובעלי בריתה (המפד"ל והפרוגרסיבים, ובהמשך גם אחדות העבודה ומפ"ם), שהמשיכה לראות את עצמה ולהציג את העצמה כמפלגת פועלים, אבל בפועל הייתה למפלגת מנגנון מובהקת.

משבר הזהות הדומיננטית בישראל והתחליפים שצמחו לה

    בעבר הייתה בישראל זהות מגזרית דומיננטית – הישראליות של המגזר הוותיק, האשכנזי ברובו המכריע. מרכיבי הישראליות של שנות החמישים עד שנות השבעים היו: גבר, וותיק או יליד הארץ (צבר), אשכנזי, חילוני, אמון על תרבות אירופה ותרבות היישוב הוותיק ומאבקיו להקמת המדינה, בעל השכלה תיכונית ומעלה, איש המעמד הבינוני של הצווארון הלבן, איש ההתיישבות העובדת או בעל עבר של קשר עמה, משרת או שירת שירות משמעותי בצה"ל בתפקידי פיקוד או בתפקידי לחימה ומקצוע רבי יוקרה. בשתי מילים: "מלח הארץ". להם הבכורה ולהם גם העדשים; הם המנהיגים הטבעיים של ישראל בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות ובצבא. הם מייצגיה הבלעדיים של הישראליות. הנשים של המגזר הזה לא פיתחו זהות מגדרית נפרדת אלא היו נספחות או מעין כוח עזר של הזהות הגברית. קיומה של זהות דומיננטית זו לא סילק מן הזירה זהויות אחרות כמו הזהות החרדית-אשכנזית, הזהות הדתית-לאומית, הזהות  ה"אזרחית" (של הימין החילוני) והזהות המזרחית. אלא שזהויות אלה נדחקו לשולי החברה ('הודרו' בלשון ימינו) ורבים מביניהם, בעיקר המזרחים שאפו להסתפח על הזהות הדומיננטית של "מלח הארץ", או לאמץ לעצמם כמה ממאפייניה (הימין החילוני) .

    הזהות הדומיננטית הזאת ספגה מהלומה חזקה מאד עם המחדל של מלחמת יום הכיפורים. המחדל נצרב בתודעת רוב הציבור כאירוע המשמעותי ביותר במלחמה זו שבה, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים גבר לבסוף צה"ל על צבאות מצרים וסוריה. הזהות הצברית-אשכנזית-חילונית נחלשה ועל מקומה החלו לצמוח ולהתחזק זהויות אחרות, מהן שהיו שוליות קודם לכן. ראשית הזהות הדתית-לאומית בגרסתה המיליטנטית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוש אמונים שנוסד אחרי מלחמת יום הכיפורים והחל לקרוא תגר על סמכות ממשלת המערך בניסיונות התנחלות בשטחים המאוכלסים ערבים. הזהות החרדית האשכנזית התחזקה באמצעות חזרה בתשובה של לוחמים, טייסים וחברי קיבוצים שמספרם לא היה גדול, אבל הם הגבירו את ביטחונם העצמי של החרדים האשכנזים בצדקת דרכם, המסתייגת מן הציונות. מזרחים מסורתיים רבים שהצביעו בעבר בעד מפא"י מצאו לעצמם בית פוליטי קרוב יותר לתרבותם ולתודעתם כמקופחים – הליכוד.  אלה שורשיו של מהפך 1977, שהוא תוצאה מאוחרת של המהפך הריבודי של שנות החמישים.

     בשנות השמונים הופיעה החרדיות המזרחית בדמותה של ש"ס ובשנות התשעים נוצר גוש של כמיליון עולים דוברי רוסית ואמונים על התרבות הרוסית. גם ערביי ישראל עברו תמורות – מהדור השפוף והדור השחוק של שנות החמישים עד השמונים, לדור הזקוף שני העשורים האחרונים. הזהות האשכנזית-צברית לא נעלמה, אבל נחלשה מאד ושוב אין היא נתפסת כמייצגת הישראליות. גם בה חלה התפתחות כאשר זהותו של חלק מהציבור האשכנזי, הצעיר יותר, קיבלה צביון יאפי-קוסמופוליטי. מפלגת העבודה ומרצ היו בתיהם הפוליטיים, אבל כיום הולכת קדימה בראשות ציפי לבני ותופסת את מקום שתי המפלגות המסורתיות הללו שכשלו קשות בבחירות האחרונות.

    צמיחת והתחזקות הזהויות הפרטיקולאריות, יחד עם גורמים מבניים (חלוקה מעמדית), עשו את החברה הישראלית העכשווית לקונפדרציה של קבוצות מיעוט סוציו-תרבותיות, שחלקן אף עוינות זו לזו. אין קבוצת רוב סוציו-תרבותית ואין (עדיין) זהות דומיננטית. המגזרים העיקריים הם: החילוני-ליברלי (אשכנזי ברובו), המסורתי (מזרחי ברובו), החרדי-אשכנזי, החרדי-מזרחי, דוברי הרוסית, הדתיים-הלאומיים והמגזר הערבי-ישראלי (או פלסטיני ישראלי). לרוב המגזרים הללו יש מאפיינים מבניים (מעמדיים) משלו, אזורים מובחנים בהם הוא מתגורר, מפלגה או מפלגות שמבטאות אותו, תרבות משנה מובחנת ומערכת חינוך המתאימה לתרבותו הייחודית. בתוך המגזרים יש גם פיצולים שונים שלא אתייחס אליהם כאן. בנוסף קיימות גם כמה קבוצות קטנות יותר מאופיינות מוצא, שהמסמן 'עדות' מתאים להם יותר, כמו הדרוזים והאתיופים. החלוקות האלה אינן חדות וחלקות וקיימות גם כל מיני "תופעות ביניים" וקבוצות קיצוניות בתוכן, אבל הן הקובעות, יותר מכל גורם אחר, את ההתפלגות הפוליטית בישראל.

    מצב זה מוביל לפרגמנטציה הפוליטית ולאי היציבות הנובעת ממנה. אין יותר מפלגות גדולות. לעומת המערך והליכוד של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, שלכל אחת מהן היו מעל ארבעים מנדטים בכנסת, קדימה והליכוד, שתי הגדולות ביותר, עם 28 ו-27 מנדטים הן מפלגות בינוניות, והשאר בינוניות-קטנות (ישראל ביתנו, העבודה וש"ס), וקטנות ממש. במצב כזה קשה לקיים ממשלה יציבה שגם תנקוט במהלכים שעליהם יש מחלוקת בציבור הישראלי כמו בנושאי חוץ וביטחון וגם ברפורמות יסודיות בתחומים חשובים כמו חינוך ובריאות.

    שני המגזרים הגדולים ביותר הם החילוני-ליברלי והמסורתי. המגזר החילוני-ליברלי מורכב מאנשי המעמד הבינוני המשכיל (השכלה על תיכונית), קשור לתרבות המערב, הצביע בעבר ברובו עבור מפלגת העבודה ומרצ וכיום בעיקר עבור קדימה, ילדיו לומדים בחינוך הממלכתי ובבתי ספר יחודיים-אליטיסטיים. המסורתיים הם ברובם ממוצא מזרחי, שייכים למעמד העובדים או הבינוני הנמוך (שכבות עממיות), מצביעים ברובם עבור הליכוד וש"ס, ילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי או החרדי-מזרחי, וכד'. אמנם אף מגזר אינו מהווה רוב מוחלט בחברה הישראלית, אבל קיים תהליך חברתי-תרבותי-פוליטי של התכנסות רוב החברה הישראלית לעבר הימין הלאומני והדתי והשארת השמאל, או השמאל-מרכז, כמיעוט גדול, אבל מיעוט. תוצאות הבחירות האחרונות מלמדות על כך. מפלגות הימין הלאומני והדתי – הליכוד, ליברמן, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי – השיגו 65 מנדטים, כולם מהציבור היהודי. ומפלגות השמאל והמרכז – קדימה, העבודה ומרצ – השיגו בציבור היהודי רק 44 מנדטים. השאר, 11 מנדטים, ניתנו למפלגות הערביות, כולל חד"ש, שהיא בפועל מפלגה לאומית ערבית. השכבות העממיות מתרכזות בעיקר בליכוד ובש"ס כי שתי מפלגות אלה מייצגות עבורם את השתייכותם לקולקטיב היהודי השולט, וזהותם כיהודים נקבעת על-ידי זיקתם החיובית לדת (בדרגות שונות של אדיקות) ויחסם השלילי כלפי הערבים. ליברמן גרף לפחות את מחצית קולות דוברי הרוסית. לא במקרה ראה נתניהו בליברמן, ש"ס והמפלגות הדתיות את "בעלי בריתו הטבעיים". זו המציאות שמולה ניצב השמאל ללא תשובה הולמת.

כיצד להגיע אל השכבות העממיות

    הדרך להגיע אל השכבות העממיות של המסורתיים אינה רק, ואף לא בעיקר, באמצעות הוקעת הימין על לאומנותו, על המגמות האנטי דמוקרטיות של חלקים ממנו, ועל הגזענות המאפיינת רבים בקרבו. זהבה גלאון היא לא כוס התה שלהם וגם לא ניצן הורוביץ. האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית המתמקדת בשיקומה של מדינת הרווחה היא חשובה, אבל היא רק תנאי הכרחי, לא תנאי מספיק, לגישור על פני הבקע. ההישגים של מחוקקים חברתיים חשובים כמו תמר גוז'נסקי, יאיר צבן ורן כהן, לא הביאו להם קולות רבים. במילים אחרות, מה שאני מכנה כ"אסטרטגיה של העובד הסוציאלי", לא חיזקה את השמאל מבחינה פוליטית. המנדטים שהשיג עמיר פרץ בבחירות 2006 בערי הפיתוח נבעו ממוצאו המזרחי וממקום מגוריו, שדרות, יותר מאשר מהאג'נדה הסוציאל-דמוקרטית שלו. במאמר מוסגר: הבחירות ההן התקיימו לפני מלחמת לבנון השנייה. ספק רב אם כיום יכול פרץ להתקרב לאותו הישג.

    על מנת לגבור על המחסום הזהותי המונע מרוב השכבות העממיות להצביע עבור מפלגת שמאל יש להציג בפניהם מסגרת התייחסות כוללת, חדשה או מחודשת, שעושה את המסגרות הוותיקות משניות לה. כיום קיימת זהות-על אחת בציבור היהודי – השייכות לעם היהודי. על זה  אין כמעט חילוקי דעות בציבור היהודי (למעט עם שרידי כנענים ודומיהם). אבל על התוכן הממשי של היות יהודי, יש חילוקי דעות רבים, החל מהגרסאות האורתודוקסיות למיניהן, דרך המסורתיות ועד לגרסה החילונית העקבית. על כך מתווספת תודעת השואה והיהודי כקרבן נצחי, שנעשתה ברבות הימים לאחד מהמרכיבים המרכזיים של הזהות היהודית הישראלית, מכנה משותף לרוב הקולקטיב היהודי בישראל. תודעת השואה וראיית היהודי כקרבן נצחי מחזקת את הימין הלאומני והדתי, שכן אם אנו תמיד הקרבן, מותר לנו לעשות מה שלאחרים אסור, והדברים ידועים.

    מסגרת ההתייחסות הכוללת שצריכה לעלות מחדש היא הישראליות. לא הישראליות הישנה, המתנשאת, של "מלח הארץ" הצברי, אלא ישראליות שפירושה קודם כל היא אחריות לגורל החברה והמדינה. מדינת ישראל היא המסגרת למימוש הריבונות הלאומית של העם היהודי והביטוי המרכזי שלה. ריבונות פירושה אחריות על גורלך, לא הסתמכות על אחרים. ריבונות של עם פירושה אי תלות באחרים שמושגת על-ידי נטילת אחריות על המפעל הקולקטיבי. ברור שעיקרון הריבונות אינו יכול לשמש כפרוגראמה פוליטית וכסיסמה בתעמולת בחירות, אבל הוא צריך להוות את הרקע הרעיוני לכל התארגנות ופרוגראמה של השמאל הציוני.

    הציונות שאפה ליצור ריבונות יהודית בארץ ישראל והצליחה בכך. אבל הישגה ההיסטורי נמצא כיום בסכנה. המדינה נמצאת היום במצב של שחיקה גוברת של מערכות חיוניות – המשק, המערכת הפוליטית, החינוך, ההשכלה גבוהה, מערכת הבריאות, שלטון החוק, ועוד. המדינה גם מתמודדת עם שורה של קונפליקטים פנימיים וחיצוניים קשים. השחיקה והקונפליקטים גם יחד מהווים סכנה קיומית למדינה. האחריות למצב וגורל המדינה צריכה להיות משותפת לכל המגזרים ומי שאינו משתף את עצמו באחריות – ביצרנות כלכלית, בסולידריות חברתית וגם בשירות צבאי או אזרחי –  ראוי לפחות להוקעה, לדלגיטימציה. על השמאל מוטלת החובה להוכיח שהדרך הימנית – בביטחון, בכלכלה, בחברה ובתרבות, הורסת את המדינה ולשכנע בכך רבים גם מהשכבות העממיות. כלומר, איננו באים לשקם את מדינת הרווחה רק כדי שלכם יהיה טוב ותצביעו עבורנו, אלא גם כדי לשקם את אמון האזרחים במדינה ולהגביר את חוסנה. איננו תומכים בפתרון שתי מדינות לשני העמים רק מפני שאנו מתקוממים נגד דיכוי הפלשתינאים, אלא באותה מידה גם מפני שאנו סבורים שהמשך הכיבוש יחסל את ישראל כמדינת העם היהודי.

    מול הסקטוריאליות המשתוללת, מול התובענות חסרת המעצורים של מגזרים וקבוצות אינטרס ולחץ – יש לחדש את מושג ה'ממלכתיות', לא במובנו הבן-גוריוני הישן, האומר שהמדינה היא ערך עליון, אלא במובן של אחריות כוללת למצבה ולגורלה של המדינה. במושג הממלכתיות נכנסת גם ההתנגדות הנחרצת להפרטת נכסי יסוד של הכלל (קרקע ואוצרות טבע, תשתיות, ועוד) ולהפרטת שירותי חיוניים כמו חינוך, בריאות, רווחה, השמה תעסוקתית, וכו'. הממלכתיות אינה שוללת פלורליזם תרבותי ואינה מדירה קבוצות מוצא מן הנרטיב הלאומי. היא יכולה להכיל את כולם, כאשר המכנה המשותף הוא אחריות לחברה ולמדינה  וסימון מסלולים שונים לתרומה עבור כל מגזר וקבוצה. במסגרת זו יכול להשתלב גם המגזר הערבי במסגרות ייחודיות משלו, כאשר המדינה נוקטת באמצעים נמרצים לביטול קיפוחו המתמשך. 

למען ציונות איכותית-חברתית

    אם עד כה הפנינו את מירב תשומת הלב, האנרגיה והמשאבים לעימותים עם אויבינו ולתחזוקת הכיבוש, הרי למען עתידן של החברה והמדינה ועתידנו שלנו כבני אדם המקימים כאן משפחות ומגדלים כאן את ילדיהם ונכדיהם, הגיע הזמן להפניית כל אלה לתחומי הפנים – לבנות כאן כלכלה, חברה, חינוך, וכל השאר, בדרך שתגביר את הסולידאריות בין בני האדם ואת אמון היחידים במוסדותיהם החברתיים והמדיניים. במילים אחרות, במקום ציונות כמותית של עוד שטחים ועוד בני אדם, ציונות איכותית המבקשת קודם כל לשפר את החיים כאן, להבריא את החברה ולשקם את המוסדות המדיניים; ציונות חברתית. מאליו מובן שלא מפסיקים לדאוג לביטחון המדינה ואזרחיה ולפעול בנידון כשצריך, אבל מתוך גישה זהירה של עשיית מה שנחוץ בלבד ולא מתוך שיכרון כוח וחוסר תבונה.

    שחיקת המערכות החיוניות בישראל מחייבת פרוגראמה של תיקון כולל, לא תיקונים חלקיים. תיקונים חלקיים, ברמת המיקרו או אף רפורמות בתחום זה או אחר, רק מסייעים להשאיר על כנו את הסדר החברתי הקיים ואת מבני הכוח הקיימים, בעשותם את החיים בארץ נסבלים קצת יותר עבור המקופחים. זה לא אומר שצריך לחדול מהם, אבל הם צריכים להיות מונחים על-ידי תוכנית התיקון הכולל וחלק ממנו. התיקון הכולל צריך להיות הסיסמה והתוכנית של השמאל הציוני בישראל, אם יש ברצונו לקרב אליו רבים מן השכבות העממיות. הצגת הסיסמה הזאת, יחד עם תוכנית מפורטת להגשמתה, תציג את השמאל הציוני ככוח ממלכתי, כזה שגורל המדינה בוער כאש בעצמותיו, ולא כאיזה גוף אליטיסטי שדואג בשם הדמוקרטיה להנצחת המעמד המועדף וזכויות היתר של השכבות המבוססות. אינני מתנגד לפעולה למען זכויות אזרח ואדם, להיפך, אבל בפירושם ה"זהבה גלאוני" הן נראות כעניין של מבוססים שגורל עמישראל לא מעסיק אותם. השמאל הציוני חייב להסיר מעליו את הסטיגמה הזאת.

***

    אינני נאיבי ואינני סבור שהליכה בדרך אותה אני מציע תביא חיש קל לפריחה מחודשת של השמאל הציוני בישראל. הדרך לרכישת אמון רוב הציבור או חלק גדול ממנו היא ממושכת וקשה. לא תהיינה הצלחות אינסטנט ויהיו כישלונות. יותר קל ונוח לדבוק בדרכי העבר המוכרות,  אבל הדרכים שהשמאל הציוני הלך בהן, יותר נכון קרטע בהן, עד כה לא הוכיחו את עצמן. רבים מקרב פעילי השמאל ו"הנהגתו" ממשיכים לפענח את המציאות הישראלית באמצעות קודים שהתיישנו, לדבר ולפעול בדפוסים שגורים שהתגבשו בעבר. רובם אינם מבינים את המטמורפוזה המעמיקה שעברה החברה הישראלית. וגם אם מטרותיהם ראויות, ללא ספק, אין להם דרך להגשים אותן.  הגיע הזמן לנסות דרך חדשה, גם אם תהיה ארוכה וקשה.

במאמר נוסף, בעתיד הקצת יותר רחוק, אציג גם דרך ארגונית ליצירת הכלי שיוכל לממש את מה שהוצע לעיל. 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , ,

46 תגובות

  1. שי :

    מאמר ארוך, אבל כתוב היטב.

    אפשר להסתכל על החלוקה שבין שמאל וימין לחלוקה שבין פופוליזם ואליטיזם, על שני צירים – פופוליזם תרבותי עם אליטיזם כלכלי (ימין) מול אליטיזם תרבותי עם פופוליזם כלכלי (שמאל).
    על הציר הכפול הזה אנחנו כבר שנים נכווים מן ההבנה שבישראל, להבדיל מאירופה, הפופוליזם התרבותי חזק מהפופוליזם הכלכלי. בנוסף יש סלידה אמיתית מהאליטיזם התרבותי של השמאל, לא חשוב כמה טוב רן כהן יעשה לאנשים האלה וכמה רע ביבי יעשה להם. בסוף, כשויקי כנאפו הגיעה לקלפי, אני מניח שהיא הצביעה מחל ולא מרצ, כי קבוצת ההזדהות היא כאמור תרבותית ולא כלכלית.

    מה שחסר לי במאמר, שכולל סקירה היסטורית מרשימה – הוא דווקא תכנית פעולה אופרטיבית. לשמאל יש בעיה (אגב, גם לימין). יש היום ריק אידיאולוגי בתחום המדיני, התחום שתמיד שימש דבק לאגפים שלא תמיד ראו עין בעין בתחומים אחרים, אבל אני לא רואה אף אחד עושה עבודה רצינית, חוזר אחורה לברל כצנלסון וכו' (וז'בוטינסקי מימין) ומנסה לפרש מחדש לעת הזו מהו החזון, ומה ה-blueprint לממש אותו. בריק שנוצר, כשאף אחד לא מבטיח לבוחר עתיד טוב יותר, מפלגות פוסט-מודרניות כמו קדימה או ישראל ביתנו יכולות לפרוח.

    אסור לנו לתת למצב הזה להימשך, ויש הרבה עבודה לעשות בעניין.

  2. איתי :

    אני מתנצל על הפשטת יתר של מאמר מורכב ומעמיק, אך אני מנסה להבין מה שנראה לי כסתירה מהותית:

    מצד אחד אתה מציג עיקרי מצע רעיוני ש"יכול לעבוד" בניגוד לזה שבבירור לא עובד (גלאון הורוביץ וכו) בציבור מסורתי/מזרחי/פריפריה שמצביע לימין. זה נשמע לי בסיס מעניין לדיון.

    מצד שני אתה בעצמך טוען שהמגזר הזה הוא עני יותר ומשכיל פחות מהאלקטורט של השמאל-מרכז, וכי הוא נוטה להצבעה לא רציונלית – גם כשהוא מצביע לליכוד שדופק אותו וגם כשהוא חורג ממנהגו ומצביע לעבודה:

    "המנדטים שהשיג עמיר פרץ בבחירות 2006 בערי הפיתוח נבעו ממוצאו המזרחי וממקום מגוריו, שדרות, יותר מאשר מהאג’נדה הסוציאל-דמוקרטית שלו."

    המסקנה המתבקשת לכאורה היא שאם המצע היפה שלך ישודר כמות שהוא למזרחים ע"י זהבה גלאון, מיכאל מלכיאור, שלי יחימוביץ' או אורי יזהר – זה בחיים לא יתפוס. הם לא יקנו.

    אבל אם תביא מרוקאי כריזמטי ותשים אותו בראש המפלגה – הילידים האהבלים יצביעו לו בהמוניהם

    יותר מזה – לא ממש משנה אם הנל ישדר את המצע שאתה מציע כאן, או את הסוציאל-דמוקרטיה ה"קלאסית" של פרץ.

    המסקנה (לכאורה) היא שעלינו להשקיע ב"ציד כשרונות" של מנהיגים לרשימה ובבניית מערכת ארגונית ולא בכתיבת מצעים.

  3. אורי יזהר :

    לשי ואיתי,
    תודה על ההתייחסות למאמרי.
    לשי,
    החזון, יותר נכון הפרוגרמה, מצויה בספרי "תיקון כולל לישראל".
    הבטחתי להתייחס לנושא הארגוני ואעשה זאת בעתיד.
    לאיתי,
    אני לא מציע לחפש "מנהיגים" לגשר על הבקע בין השמאל הציוני לשכבות העממיות אלא להציג מסגרת התייחסות חדשה או מחודשת של ישרלאיות שמשעותה היא, קודם כל, אחריות לגורל המדינה. מסגרת כזו יכולה להיות מכנה משותף לאנשי שכבות שונות. זה לא מובן מאליו היום, למרות שזה עלול להיראות כך.
    קיימות בשטח כל מיני יוזמות להתחדשות השמאל, אבל נראה לי שהן לוקות במה שהשמאל לקה תמיד – אליטיזים צפוני. שוב פעם מתכנסים שמאלני תל אביב והסביבה ויוצאים בתקיפות נגד הגזענות והכיבוש, והקפיטליזם החזירי, וכל שאר הרעות החולות, אבל שום דבר מזה לא עובר דרומה מרחוב שיינקין.
    גם אני מתעב את הגזענות והכיבוש והקפיטליזם החזירי, אבל מחפש את הדרך להגיע לשכבות הללו. לכן איני נחפז להסתפח על היוזמות הללו.
    אני מסכים בהחלט שיש לכונן מסגרת ארגונית ואנו, במטה הס"ד מתכוונים לדון בכך בעתיד הקרוב.

  4. עומר כרמון :

    לאורי יזהר,

    כשאתה מדבר על שנקין ודרומה, הכלל בבקשה גם את הקיבוצים והלובי הפוליטי שלהם – שפעולותיהם הם ההיפך הגמור מס"ד.

    ראו לדוגמא: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=498105&blogcode=10789370

  5. איתמר כהן :

    איתי,
    אני יכול לתת לך רשימה ארוכה של אנשים שהם כן מאוד משכילים, ושממש לא מסתובבים עם סכין בין השיניים ומחפשים מלחמות – ובעצם, למען שלום אמת אפילו מוכנים לויתורים מאוד כואבים (בעצם, ממש לא רחוק מהויתורים שאתה מסכים להם).

    השמאל ניסה משהו עם הסכמי אוסלו, וזה נגמר בהמון אוטובוסים מתפוצצים ברחבי הארץ. השמאל המדיני טוען שזה היה רק "זמני", ובסוף זה יביא "שלום", אבל זו רק תיאוריה, שטובה כמו כל תיאוריה אחרת (למשל, התיאוריה שלי, שהסכמי לונדון והעברת השטחים לחוסיין היו יכולים להיות עסקה נפלאה, אבל הנסיון בכלל לדבר עם ערפאת היתה טעות איומה, ושלא היה לזה סיכוי מלכתחילה).

    אתם יכולים להחליף את גלאון בפרץ, את פרץ בזאב רווח וכן הלאה, אבל זה לא ישנה את העניין הבסיסי:
    הסכם אוסלו לא הביא שלום, ואנשים עם עמדות כמו של גלאון או של ביילין הם האחרונים שרוב הציבור היה רוצה שינהלו את המו"מ על הנכסים של כולנו.

    וזה עוד לפני העמדות של השמאל הרדיקאלי ממש (שהשמאל המתון לא ממש מתנער מהן). איך אתה מצפה שאנשים יאמינו לך כשאתה אומר ש"שתי מדינות לשני עמים זה לטובתנו", בזמן שאתה לא מגנה את הדעות של חנין, שמדבר בגלוי על "זכות השיבה" ועל חזרת הפליטים, שפירושן הברור הוא שגם ישראל שבתוך הקו הירוק תיהפך למדינה פלשתינית?

    הפתרון של שתי מדינות לשני עמים מקובל ואף רצוי על הרבה מאוד אנשים בציבור. אלא שהמון אנשים (ואני בתוכם) מרגישים שהדרך של גלאון מובילה אותנו לשתי מדינות לעם אחד – העם הפלשתיני.
    עמדות כאלה לא התקבלו ולא יתקבלו, ולא משנה אם מי שאומר אותן הוא אשכנזי, מזרחי או כוזרי.

  6. דני בלוך :

    איתמר – התיאוריה שלך היא לא רק שלך. אני נמנה כל השנים עם אלה שסברו שהפיתרון היחיד הסביר הוא הפיתרון הירדני. הבעיה היא שב- 1987 החמצנו את ההזדמנות האחרונה לישמו. גם היום שום הסכם לא יחזיק מעמד אם לא יהיה קשור עם ירדן, מצרים וסוריה שעם שתיים מהן יש לנו הסכם שלום מלא ועם השלישית – הסכם בלתי פורמלי המתקיים בשטח.

  7. שי :

    אורי – אחפש את הספר שלך. נשמע לי בדיוק כוס התה שלי.

  8. אורי יזהר :

    לשי
    כדי להקל על החיפוש
    אפשר לקנות את הספר בייד טבנקין במחיר מוזל.
    לטלפן למזכירה עדי, 03-5344458 בימים ב-ה בשעות 9.00 עד 1500.

  9. לאורי :

    אני לא מרגיש שענית לשאלה שלי, אלא בעיקר חזרת וביקרת את ההיתכנות האלקטורלית של הגישה ה"תלאביבית" לחיבור כוחות בשמאל (ביקורת שאני שותף לה, באופן חלקי).

    שים לב כי הפוסל במומו פוסל.

    כפי שאתה מכנה את החיבור בין פעילי השטח של חד"ש-מרצ-התנועה הירוקה (לא מימד, בה אני חבר) "אליטיזם תל אביבי", יכול אדם אחר לבוא ובמידה רבה של צדק להסתכל על יסו"ד / מס"ד ולהדביק לה שם מזלזל כמו "אליטיזם אקדמי" או "אליטיזם תמוזי" או "מעריצי שלי ועמיר היתומים" (שהרי רוב גדול של מס"ד/יסו"ד אלו חברי מפלגת העבודה).

    מידת הצדק בכינויים מזלזלים אלה היא חלקית ביותר – בדיוק כמידת הצדק בכינויים המזלזלים שלך ביוזמה התלאביבית. אלישבע מיליקובסקי דרך אגב היא ירושלמית במקור, בוגרת התיכון הדתי לבנות פלך – ממש לא מתאים לסטיגמה שלך. העבודה של אלישבע עם פליטי דרפור זה לא החמלה המתנשאת של עליזה אולמרט. אין פה שמץ אליטיזם.

    אני מאמין שיוזמה לתנועה סוציאל דמוקרטית ציבורית חזקה (שלום עכשיו כלכלי) יכולה לקום בחיבור מוצלח בין מס"ד/יסו"ד המעמיקה והמשכילה ובין פעילי השטח הרעננים של "אפשר אחרת". אם תמשיכו לזרוק בוץ זה על זה – התוצאה תהיה זהה לאפקטיביות של מחנה השלום הציוני ומחנה השלום הלא ציוני = 0.

    איתי

  10. אורי יזהר :

    לאיתי,
    מי הם פעילי השטח הרעננים של "אפשר אחרת". נשמח בהחלט לפגוש אותם ולראות אם ניתן לשתף פעולה.

  11. לאורי :

    תגיע לכנס ותראה בעצמך. אתה ביקרת אותי בצדק על הכללות לגבי מס"ד בלי שנכחתי במפגשי המטה – הדבר נכון גם לגבי הביקורת שלך. אם לא מסתדר – דרך אלישבע

  12. אנונימה :

    במקום "די לכיבוש", צריך
    "לשחרר את ישראל מהשטחים".
    תכנית פוזיטיבית – לשחרר את ישראל
    משעבודים נוספים כגון: לאילי הון שמקבלים במכירות חיסול את נכסי החברה הישראלית; לשחרר את ישראל מהאמריקניזציה המוגזמת, ולהזכיר לעצמנו מי המציא את השבת, ומה המשמעות שלה היום; לזכור מנין באה העברית ולשאול לאן היא הולכת
    וכו' וכו' וכו'.

  13. אנונימה :

    לאיתמר
    זה לא קצת שטחי לקבוע שהסכם אוסלו נגמר עם פיצוצי אוטובוסים?
    לא קרה שם איזה "משהו" באמצע?
    נגיד הטבח במערת המכפלה, ששחרר את החמאס לפעול, כפי שלא העז לפני כן, מחשש שהפלשתינים בכבודם ובעצמם יטילו עליו אחריות לכשלון ההסכם? (או שלא שמעת על זה מימיך?)
    לא היה פה ימין שכבר מן ההתחלה הבהיר היטב ש"היה לא יהיה"?
    ולא סתם הבהיר, אלא באופן כזה שכל המכותבים יבינו את המסר: ישראלים, פלשתינים, וכל העולם ואשתו.
    לא עמד פה ראש אופוזיציה על המרפסת בכיכר ציון, כשמאחוריו כרזה ענקית "מוות לעאראפאת" ולפניו בקהל כרזות צבעוניות שמשוות את רבין לעאראפאת? (או שמא זו מתמטיקה קצת מסובכת בשבילך?).
    יודע מתי היתה ההפגנה הזאת? לפני, אחרי האוטובוסים המתפוצצים? מה אתה אומר?
    ומה קריאות השמיע הקהל באותה הפגנה, אתה יודע? נניח "רבין בוגד"?
    ומה השיב יו"ר האופוזיציה לקריאות האלה, אתה יודע?
    אז זהו, שלא השיב.
    תגיד דמוקרטיה, הא?
    מאה אחוז, הימין הראה באופן "דמוקרטי" מה הולך להיות פה,
    אם בוגדים חבושי כפיה ימשיכו לנהל את העסק. (עאראפאת בן מוות+רבין = עאראפאת = רבין בן מוות).
    הראה ואף הוכיח.

  14. איתמר כהן :

    אנונימה,
    הצד הישראלי בכלל, והימין הקיצוני בפרט, לא היו טלית שכולה תכלת. זה ברור.
    ועדיין, לטעמי בחינה של המאורעות ההיסטוריים מוכיחה היטב שערפאת לרגע לא התכוון לקיים את ההסכם – והוא גם לא הסתיר זאת – ע"ע נאום יוהנסבורג, ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית ומדיניות ה"דלת המסתובבת" ביחס לטרוריסטים.

    כשבן גוריון רצה להשליט במדינה סדר, באו תקופת הסזון ואחריה אלטלנה. כשאסד חתם על הסכמי שביתת נשק, הגבול עם סוריה הפך לגבול הכי שקט שלנו. ערפאת לא היה לא בן גוריון ולא אסד.

    פיגועי האוטובוסים החלו הרבה לפני הטבח במערכת המכפלה. בדיוק כמו שפיגועים באינתיפאדה ה"שנייה" (או ליתר דיוק: השביעית, אם סופרים את האינתיפדות של 1920, 1921, 1936 וכן הלאה, שרובן פרצו עוד לפני 1967 בכלל) החלו הרבה לפני חיסול שחאדה.

    כדאי שאת ומי שחושב כמוך תשאלו את עצמכם מהו הלקח ההסטורי שלכם מהסכם מינכן. או שזה לא אומר לכם כלום, ומבחינתכם "הסכם שלום" הוא טאוטולוגיה – ברגע שאומרים על משהו "הסכם שלום" אז ברור שהוא יביא שלום (ואם הוא לא מביא שלום, אז כמובן רק ישראל אשמה).

  15. דני בלוך :

    איתמר – אתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך אבל העובדות הן ברורות, בלי כל קשר לויכוח לגיטימי על הסכם אוסלו:

    הפיגוע הראשון במדינת ישראל ע"י מחבל מתאבד עם חומר נפץ היה בעפולה ב – 6.4.94.

    מיום פירסום הסכם אוסלו עד הפיגוע בעפולה, בפרק זמן של למעלה משבעה חודשים, ביטא החמאס את התנגדותו להסכם אוסלו בעיקר (תופעת הסכינאות) בשטחים נגד צה"ל והמתנחלים.

    ב – 25.2.94 ירה ברוך גולדשטיין בעשרות מתפללים במערת המכפלה.

    כשבועיים אחר כך, ב – 8.3.94 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" הידיעה הבאה:

    "החמאס הפיץ אתמול כרוז מיוחד בשטחים, בו הוא מאיים לבצע חמש פעולות גדולות כנקמה על הטבח במערת המכפלה. הכרוז חתום על ידי חדר המבצעים של גדודי עז א-דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של החמאס".

    יש לציין שיום הזיכרון הראשון לנפטר על פי דת האיסלאם הוא 40 יום מהפטירה.

    ואכן הפיגוע בעפולה קרה בדיוק 40 יום לאחר הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

    כך הגיעו לארץ האוטובוסים המתפוצצים ולא כתוצאה מחתימת הסכם אוסלו.

    הפיגוע שבו נהרגו 25 ישראלים, בקו 18 בירושלים ב – 25.2.96 אירע בדיוק ביום השנה השני לרצח שביצע ברוך גולדשטיין.

  16. אנונימה :

    לדניאל בלוך
    תודה על הפירוט המדויק.
    לאיתמר –
    בכל הכבוד, תקרא שוב את תגובתך
    אתה פוטר את ההפגנה המעצבת של הימין בטענה-
    הימין לא היה טלית שכולה תכלת, ומשייט לך הלאה למחוזות שברור שאין לך עליהם מידע מסודר, ושאתה ניזון בהם מכלי שלישי רביעי וחמישי.
    החמאס, שמעולם לא היה באשף התנגד להסכם אוסלו, בנימוקים דומים לאלה שהעלה הימין הישראלי.
    למרות זאת לא העיז לשבור את הכלים,
    אלא בנה על ההנחות הבאות:
    -הרוב הפלשתיני שתמך באוסלו מקסימום "יסבול" פעולות רצח בשטחים, אבל בשום אופן לא בתוך הקו הירוק, כי זה בוודאות מתכון לחסל את "אוסלו" עוד כשהוא קטן.
    -בהתאם לכך היה ברור איפה עומד עארפאת בעניין. האיש לא היה ידוע בסבלנות רבה כלפי מתנגדיו.
    – פעולות נגד מתנחלים בשטחים, ישיגו את התגובה ש"תשחרר" את החמאס מהמגבלות שנטל על עצמו בעל כרחו.
    וכך היה בדיוק.
    גירוש אנשי חמאס בתגובה על מעשי הרצח בגדה, לא סיפק את התירוץ המתאים. הטבח במערת המכפלה? סיפק את התירוץ בריבוע.
    אבל זו לא הנקודה בכלל.
    אתה לא יכול לנפנף בקלישאה חבוטה, מהלך מחושב היטב שבו הימין מציג מעל הבמה את עאראפאת כרוצח, ולמטה, מתחת למרפסת מחלקים עשרות פלקטים בהם מופיע רבין בדמות עאראפאת, כשהקהל מכבד את נתניהו העומד לנאום בצרחות "רבין בוגד".
    זו היתה הפגנה מעצבת. בעקבותיה פרשו כמה אישים מהפעילות נגד אוסלו שנתניהו ניצח עליה בגאווה בלתי מוסתרת.
    אותם אישים נעלמו ונאלמו.
    לא במקרה כוונה המחאה נגד אוסלו באופן אישי נגד רבין, במטרה ברורה לעשות לו רצח אופי, ולהסיט את תשומת הלב מדיון ענייני לגבי ההסכם.
    וכאן אנחנו מגיעים לאירוניה הטראגית של ההסטוריה – בגלל הפחד מתגובת המתנחלים, הלכה ישראל להסכם, שהיה בנוי על קרעי קרעים,
    על תפרים דקים, ובקיצור – הסכם שניתן היה לפרום אותו בקלי קלות.
    ישראל פחדה לדרוש מעאראפאת דרישות מהותיות, כי לא היה לה עצמה ברור שתוכל לספק את הסחורה.
    מאתיים אלף המתנחלים שישבו בשטח, היו כמו אקדח שמכוון לרקת הממשלה.
    והפחד הזה, הגשים את עצמו, מכל הכיוונים.
    עאראפאת מצידו, אכן נתן לישראל להפיל עצמה בפח הזה. האיש כידוע לא היה ציוני, והיו לו הבעיות הפנימיות שלו.

  17. אנונימה :

    בכל הכבוד, אם לחזור למאמר, ואם מותר לחבר אותו למאמר של דניאל בלוך, אחת הבעיות שלנו זה הקלישאות, שהופכות לאמיתות, שהופכות להנחות יסוד ותשתית לפעולה פוליטית.
    הדיון הציבורי נראה כאן כמו טלפון שבור.
    לכן חשוב מה שעושה כאן יזהר.
    אם אני מבינה אותו נכון – משהו צריך להשתנות כאן בדיון הציבורי.
    פה צריך ממש שפה חדשה.
    בלי זה אני לא רואה איך חמישה חברי העבודה יוצרים משהו חדש, רק על ידי שינוי מסגרתי.
    ואני גם מתקשה לראות עצמי במסגרת אחת עם אנשים שעדיין לא הפנימו את משמעות הרצח של רבין.
    דיאלוג באתר של עבודה שחורה, טוב ויפה, אבל אם רוצים שינוי, זה עניין רציני. אני אישית די פסימית, דרך אגב.

  18. שי :

    בקשר לתגובה האחרונה, אני מציע לקרוא את הספר "תעתועי האקראיות". אחת התופעות שמחבר הספר (מתמטיקאי והוגה לבנוני, אגב) תוקף בכל כוחו הוא תופעת ה "sound bites" צמצום המציאות המורכבת להפשטות קלות-לעיכול ופופוליסטיות. זה עובד טוב לכותרות בעיתון, אבל בפועל, המציאות נשארת מורכבת, אבל אף אחד לא מבין את זה.

  19. לאנונימה 12 :

    כתבת: "במקום “די לכיבוש”, צריך
    “לשחרר את ישראל מהשטחים”."

    את הרעיון הזה כבר מזמרים שלום עכשיו וביילין עשרות שנים וזה גם חדר לשיח של כמה וכמה מנהיגי-קונצנזוס כמו פרס, שרון, רמון, ברק ובמידה מסוימת אפילו ליברמן.

    הבעיה היא שגישה כזו אמנם יותר נקלטת בציבור אבל היא בעייתית כאשר מנסים לעשות מו"מ מול צד פלסטיני. אם הישראלים משדרים שהם מתים להיפטר מהגדה, שזהו נטל ולא נכס, מיד עולה מחיר השלום. ואז כאשר דורשים מאיתנו מחיר שבאמת איננו מוכנים לשלם (שיבת מס בלתי מוגבל של פליטים וצאצאיהם לגבולות מדינת ישראל) המומ תקוע. ואז באים הרמונים-ברקים-שרונים עם נוסחת קסם: אם השטחים הם נטל ולא נכס, אפשר לצאת משם גם בלי הסכם. ראינו מה קרה בלבנון ובעזה עם השיטה הזו.

    איתי

  20. איתמר כהן :

    אנונימה, דני,
    תודה על ההערות.
    אני מקבל חלק מהדברים.
    אניגמה, יש לי מה לענות בקשר לעניינים ההסטוריים (ובפרט, בקשר לציונים שחילקת לידע ההסטורי שלי), אבל חבל על הויכוח בינינו, בסך הכל הדעות שלנו (בטח לגבי הפתרון הרצוי) הרבה יותר דומות ממה שנדמה.

    אנונימה, כמעט מיותר לציין שאני מגנה בתוקף הן את רצח רבין והן את ההסתה שקדמה לרצח.
    מה שכן, אני רוצה להזכיר לך (ובכלל, לחבריך בשמאל הרדיקאלי): משפטים כמו
    "או שמא זו מתמטיקה קצת מסובכת בשבילך"
    או "למחוזות שברור שאין לך עליהם מידע מסודר, ושאתה ניזון בהם מכלי שלישי רביעי וחמישי."
    (מתוך התגובות הקודמות שלך).
    הם לא דרך טובה או הוגנת לדבר או להתכתב.

    אם לחזור לנושא המאמר המקורי, אז יש לי עצת חינם עבור השמאל בכלל, ועבור השמאל הרדיקאלי בפרט: להתייחס אל כל מי שדעותיו שונות כאל חמום מוח שנהנה ממלחמות ו/או כאל רפה שכל, זו לא דרך טובה במיוחד להגיע אל ציבור רחב ולשכנע.

    זה מתחיל בביטויים המתנשאים והמכוערים "מחנה השלום" או "המחנה השפוי" (שמהם עולה, שכל מי שחושב אחרת מחפש מלחמות להנאתו, או שהוא לא שפוי), ונמשך במלים בתגובה שלך, ובאינספור ביטויים מתנשאים ומעליבים אחרים כלפי "המטומטמים האלה שמצביעים שוב ושוב עבור ביבי, שדופק אותם".
    זה צורם במיוחד כשזה מגיע מכיוונו של מחנה שמכנה את עצמו "נאור".
    אפשר לנהל ויכוח ענייני גם בלי לדרוש לעצמך ולדעותיך מונופול על החוכמה, האמת וההומניזם.

  21. איתמר כהן :

    עוד משהו לדני –
    תודה על התיקון.
    מה שציינת לא מאוד משנה את הטענות העקרוניות.
    מה שכן, זה מוכיח לי (שוב) שה"מדיום" הנכון שלי הוא לא תגוביות (שנכתבות כלאחר יד), אלא מאמרים (שעליהם אני טורח הרבה זמן, ומקבל הערות ותיקונים מהרבה אנשים). למרבה הצער, אני לא תמיד מצליח להתאפק, ואז אני כותב תגוביות מרושלות, ויוצאים אי-דיוקים.

  22. נונימה :

    לאיתמר,
    דבר איננו אישי, וגם אני לא חפה ממה שאתה מתאר ב-21.
    לגופו של עניין- אני עדיין לא נרגעתי מרצח רבין, ולטעמי רבים, כולל בשמאל, לא הפנימו את ההשלכות; ואת הקשר בין פעולות האופוזיציה בראשות נתניהו לבין הרצח; ואת הקשר בין פעולות אלה, לגורלו של הסכם אוסלו, שכאמור, באופן טראגי – נוסח מתוך התחשבות בימין וסופו בנבואה שהגשימה עצמה.
    שנית אני חושבת שהדיון הציבורי, מלבד התנהלותו בקלישאות, מתבסס על אינפורמציה חלקית ועל דיסאינפורמציה. רובנו לא יכולים להגיע כל הזמן אל המקורות עצמם, ואם אנחנו סומכים על המתווכים, אין לי אלא לחזור בפעם האלף ולהפנות לסרט "מליון קליעים באוקטובר" שמלמד אותנו כמה בולשיט הועבר אלינו באינתיפאדה השנייה.
    לפעמים נראה לי שבלי לעבור את הסרט הזה, אין טעם בכלל לנהל דיון.
    לאיתי-
    אני לא רואה איך מנהלים דיון ציבורי בנושא השטחים מבלי "לחשוף את הקלפים".
    בעיני זו ממילא בעיה מדומה. לפעמים נדמה לי שהפלשתינים מנתחים טוב יותר את האינטרסים הישראלים מאשר רוב הישראלים, וזו איננה אמירה מתנשאת של "שמאלנית".
    זה לא המקום לנתח את הקריאה "לשחרור ישראל מהשטחים",
    עשיתי את זה איפה שחשבתי שמתאים,
    ולא יצא מזה ממילא כלום.
    אז אני יכולה תמיד לסגת להצהרתי שאני פסימית.

  23. שי :

    אני רק רוצה להעיר שהסרט "מליון קליעים באוקטובר" הוא כולו בלוף גדול. כל אחד יכול לעשות סרט "דוקומנטרי" ולהציג בו איזה נאראטיב שהוא רוצה. דווקא בהקשר זה יש לנו גישה לא רעה למקורות ראשוניים, למה צריך את מויש גולדברג ועקיבא אלדר כשאפשר לשמוע מה שלמה בן-עמי ודניס רוס אומרים.

    יחד עם זאת, אני מסכים שהרבה מהשיח הציבורי שלנו מתבסס על בלופים מהסוג הזה – כי אנשים לא קוראים ספרים ארוכים שמתארים מציאות מורכבת, הם מעדיפים לקרוא כותרות בעיתונים. ובפוליטיקה הישראלית – בעיקר בהקשר הפלסטיני – מתנהל שיח שקרי כבר שנים (שבמידה רבה קמפ דייויד עזר לנפץ אותו – אך העלה שיח שקרי אחר בנוסח "אין פרטנר"). וראה ערך שוב ההמלצה שלי על "תעתועי האקראיות" והביקורת על sound bites.

  24. לקסי - ערד :

    הסכם אוסלו – עם (ולמרות) כל מגרעותיו – היה, עד כה, הדבר המקרב ביותר של ישראל לשוב אל עצמה ואל היותה אומה בריאה במדינה מתוקנת.
    אנשים בימין – שפחדו ממה שאני רומז במלים "בריאה" ו"מתוקנת" (ואין לי סבלנות לפרט) – הפעילו את האקדח שבו ירה יגאל עמיר.
    היריות ההן רצחו את יצחק רבין ואת הדרך ההיא להיות אומה בריאה במדינה מתוקנת.

    שלוש היריות ההן הרחיקו מאוד, הקשו על המאבק גרמו להרוגים רבים ולמיואשים רבים.

    התקוה להיות עם חפשי בארצנו היא לדידי מחויבות אישית.

    דיונים כאן, על כל המגוון, הקהלת כל קהילה אפשרית ודיון בכל מסגרת שתסכים, הם הדרך הקשה להגשמת תקוה זו.

  25. נונימה :

    לשי
    בלוף, בלוף, מי המבלף?
    שלמה בן-עמי מופיע בסרט ומתאר "כמעט פוטש" של צה"ל בתחילת האינתיפאדה.
    כתבים צבאיים מופיעים ומכים על חטא, על שהאמינו אוטומאטית לכל הודעות דובר צה"ל, והעדיפו אותן על מידע סותר מצד הפלשתינאים. עם המן למדו שהרבה פעמים המידע הפלשתיני היה נכון.
    אנשים מדברים שם בגוף ראשון, ובפירוט רב, אז באמת איפה הבלוף?
    איך קשור אליו מי שהיה אז הרמטכ"ל שאול מופז?
    בינתיים הוטמעה הקלישאה "אין פרטנר", וזה מה שנשאר.
    אז בין הקלישאה לספרות רצינית ומעמיקה, ישנם גם סרטים כמו מליון קליעים – הוא פותח דיון חשוב, שמתקשר למה שיזהר מנסה לפי הבנתי להגיד כאן, בין השאר – לקיחת אחריות.

  26. נונימה :

    שייך לא שייך,
    בשורה טובה שהגיעה לפני דקות מהטלויזיה המצרית-
    השקע השרבי נע צפונה לכיוון פלשתין. (האצבע של החזאית נחתה במקרה על משהו כמו זכרון יעקב)

  27. דני בלוך :

    לאיתמר – ומה עם הכינויים שהימין מנכס לעצמו או מכנה את הצד השני, מה עם ה"מחנה הלאומי" כאילו מי שמוכן לוותר על שטחים הוא לא "לאומי" ולא "פטריוט".

  28. שי :

    נונימה – אני לא חוסך ביקורת משאול מופז על התנהלותו הכוחנית כרמטכ"ל – אבל לא חייבים להאמין לכל מה שאיש שמאל רדיקאלי שם בסרט דוקומנטרי שלו. אין לו שום מחוייבות לעריכה הוגנת, ומי יודע מה נאמר ונשאר על רצפת חדר העריכה. אני גם מאד אוהב סרטים של מייקל מור או אדם קרטיס אבל אני מודע לזה שהם מגמתיים.

    וה"אין פרטנר" הוא דוגמא ומופת לsound bite שיצא משליטה. הציטוט המקורי הוא בכלל משהו מהנוסח "נראה שערפאת איננו פרטנר להסכם בעת הזו". מזה הקפיצה ל"אין פרטנר" שהתקשורת חגגה עליו היא ברורה, אבל היא מפשיטה את המורכבות שבמשפט באופן קיצוני, והתוצאות ידועות.

  29. נונימה :

    לשי – מסכימה אית ך בעיקרון, אבל הסרט הוא נקודת מוצא חשובה לדיון, שלמיטב ידיעתי לא התקיים בצורה מסודרת בשום מקום.
    וזה מתקשר מבחינתי עם המאמר של יזהר. הקריאה שלו לשמאל, מתחברת היטב עם מה שאני גם מרגישה וגם טוענת הרבה שנים. הייתי בשטח וראיתי איך השמאל מדלג באלגנטיות על אתגרים "לא סקסיים" ומוותר על נוכחות במקומת שממש זעקו לשמים.
    לכל זה נוספה לטעמי בשנים האחרונות, גם איזו נטיה, אולי אני טועה, להתחבר לקהלים רחבים, דרך מנטרות של הימין.
    זה כבר יותר מדי בשבילי.

  30. שי :

    אני חושב ש"מיליון קליעים באוקטובר" זו בדיוק לא-הדרך בה השמאל השפוי צריך להתמודד מול אתגרי העתיד. זה סרט שעוזר לשמאל הרדיקלי להמשיך להרגיש צודק למרות שהצד השני אמר לא.

    השמאל השפוי צריך לעשות חשיבה מחדש, שלהערכתי נמנע מלעשות מאז שנת 2000 בגלל הכאב והדיסוננס הקוגניטיבי הכרוך בשבירת סכימה.
    אני עוד לא קראתי את הספר של אורי יזהר או את זה של עינת וילף, אבל לדעתי צריך לחזור למקורות, לברל כצנלסון ודוד בן-גוריון ולזקק מהם חזון חדש לעתיד ישראל שמותאם לשנת 2009 ושאפשר לבוא איתו לציבור הרחב. מ"מיליון קליעים באוקטובר" לא יבוא שום חזון. זה נושא חשוב מדי מכדי שלא נעשה על זה חשיבה אמיתית ורצינית. בלי שנביא תכנית סדורה וחזון לעתיד המדינה הציונית, אז העבודה תמשיך להתרסק, ומפלגות פוסט-מודרניות כמו קדימה וישראל ביתנו ימשיכו לפרוח. אנשים היום כבר לא מאמינים לאף אחד, בטח לא לפוליטיקאים, אבל זה גם בגלל שאף אחד לא מבטיח להם עתיד טוב יותר. במה יש להאמין? מנין תבוא התקווה? צריך דרך וצריך לזקק אותה למשימות ויעדים ולדעת לספר עליהם לציבור (אם צריך אז גם בפורמט הsoundbites שהם כה אוהבים).

  31. שי :

    *התרסקות העבודה ומרצ

  32. לשי :

    אם תיאוריית "אין פרטנר" התייחסה אך ורק לערפאת, שהיה טרוריסט מושחת ונוכל, הייתי מצפה שאהוד ברק היה קופץ על המציאה הבלתי חוזרת של ממשל אבו מאזן-סלאם פיאד ודוחף בכל כובד משקלו למו"מ מואץ ולסגירת הסכם עוד בקדנציה של אולמרט.

    אבו מאזן בראשות הרש"פ, ממשלת מרכז בישראל – הזדמנות פוליטית נדירה להסדר קבע.

    במקום זאת ראינו את ברק שוב ושוב בממשלת אולמרט מתנהג כמו ששרון התנהג בממשלת שמיר: כחישוקאי.
    לאחר לחצים רבים מתוך המפלגה הסכים ברק למלמל כמה מלים בפומבי על תמיכתו בועידת אנאפוליס, אף כי בחדרי חדרים המשיך לטעון כמו שטען קודם בגלוי שכלום לא יצא ממנה.

    המלעיזים טענו אז שברק רוצה בכשלון הועידה כי הוא רוצה את תהילת ההסדר לעצמו ולא לאולמרט/לבני. אני לא מאמין לזה, אני באמת חושב שהוא לא מאמין בהיתכנות של הסדר שלום עם הפלסטינים בשנים הקרובות. וכמובן שהוא לא רק פרשן הצופה מהצד – הפעולות שלו כשר ביטחון רק הרחיקו את ההיתכנות הזו.

    באותם ימים הוברר סופית שברק עקף את אולמרט ואפילו את לבני מימין. זהו גורם משמעותי לכך שאנשים שרצו מפלגת שלטון שמאלית (יחסית) הצביעו לקדימה בראשות לבני ולא לעבודה בראשות ברק ונטו לשכוח את מופז שנלר והנגבי.

    אין פה שום פוסט מודרניזם ושום נעליים אלא הצבעה פרסונלית לפי העומד בראש המפלגה כאילו הוא מועמד לראשות ממשלה / נשיא אמריקאי (והקמפיין של העבודה הלך עם הרוח הזו) ושקלול של כל הפעולות שעשו לבני וברק בקדנציה הקודמת.

    גם אותי קדימה מגעילה, ומבחינה כלכלית היא ליכוד-לייט (כמו ברק), אבל אילו הייתי צריך לקבוע את מי אני רוצה כראש ממשלה – לבני חסרת הניסיון או ברק הנץ והדיקטטור – הייתי מצביע ציפי.

    איתי

  33. שי :

    @איתי
    זה קצת אופטופיק אבל אני אענה כי אני חושב שזה חשוב.
    אני לא יכול להתווכח איתך על פרצפציה, אלא רק על עובדות. יכול להיות שאתה צודק ושציפי נתפסה כיותר שמאל מברק. אני אגב לא בטוח שזה בהכרח נכון, אנשים בחרו אד הוק את מה שהם חשבו שיחסום את נתניהו בלי לתת יותר מדי את הדעת לאיזה מחנה ציפי שייכת. היא במחנה שהוא לא נתניהו אז כנראה שהיא שמאל. לדעתי היא בפירוש יותר ימנית מברק. ולראייה בשאלה התפיסתית: ההתרסקות של מרצ, שהייתה יותר מאסיבית (באחוזים) מההתרסקות של העבודה. אתה לא תגיד לי שמרצניקים חשבו שציפי יותר שמאל ממרצ, נכון?

    לגבי מי יותר שמאל ממי בממשלה הקודמת, בפרשנות שלי העובדות מספרות סיפור כזה; מי שדחף לרגיעה מול החמאס (פעמיים!) היה ברק, ומי שאמר לא-לא-לא בכל הזדמנות זה דווקא אולמרט ולבני. מי שחישק את נושא שחרור שליט (באופן חסר אחריות ובוטה יש לציין) זה אולמרט. אני מקווה שאני לא צריך להרחיב יתר על המידה למה בלי רגיעה מול הרצועה ובלי פתרון לסוגיית שליט לא תיתכן התקדמות אמיתית לקראת הסכם שלום – אלא רק לקראת "הסכם מדף" מהסוג שאסטרטגית אני נמנה על אלו שחושבים שהיא תהיה טעות חמורה בשביל הצד הישראלי.
    אם תקרא את הראיון עם ברק מהמוסף ליום העצמאות, הוא עונה לך על השאלה באופן מפורט. עם ערפאת, עמדנו מול מישהו שהיה לנו חשדות כבדים שהוא לא רוצה, אבל לא הייתה שאלה בכלל לגבי האם הוא יכול. מול אבו מאזן אנחנו ניצבים מול מישהו שיש מצב יותר טוב שהוא רוצה, אבל כבר בכלל לא ברור שהוא יכול. וגם פה, יש לציין, שאולמרט לפחות טוען שהוא הציע לאבו מאזן את הצעה הכי נדיבה שמנהיג פלסטיני קיבל אי פעם (הכי נדיבה באיזה ממדים? זו שאלה להיסטוריונים), ואבו מאזן לא בדיוק קפץ על ההזדמנות ההיסטורית. גם אבו מאזן, אני מעריך, מודע למגבלות סמכותו לסגור עסקה שתכבול את עתיד העם הפלסטיני וזכויותיו, בהיעדר קודם לכן פתרון לסגויות הפנים-פלסטיניות – שלא יכולות להיפתר עד שתהיה הפסקת אש ברצועה ותיסגר עסקה על גלעד שליט.
    אז אם אתה שואל אותי מי פעל בממשלה הקודמת לקדם את השלום ומי פעל לחשק אותה – ברק פעל לקדם את השלום, ואילו אולמרט ולבני פעלו לחשק אותו.

  34. אורי יזהר :

    בכל הוויכוח המעניין שמתנהל כאן, צריך לזכור שגם בתקופת רבין וגם בתקופת ברק ההתנחלויות המשיכו להתרחב. גם לזה יש חלק במה שקרה לתהליך אוסלו.
    יש גם מבין אלה שהשתתפו במו"מ בקמפ דייויד מי שטוען שלברק הייתה תרומה נכבדה לכישלון ותגובתו "אין םרטנר" נועדה לחפות על תיפקודו הלקוי באותו זמן.
    וחוץ מזה, כדאי לזכור אה התמונה שכולנו מכירים איך ברק דוחף את ערפאת לתוך הבקתה. דיפלומטיה מגושמת כזו אני עוד לא ראיתי.
    בקיצור, ערפאת היה צדיק קטן, אבל הבעיה היא שאצלנו אין עתה מדינאים בעלי שיעור קומה. אם פרס היה מנהל את התהליך, ייתכן שזה היה נראה אחרת, אבל משני הפשלונרים, נתניהו וברק, אי אפשר לצפות לשום דבר קונסטרוקטיבי.

  35. לשי :

    "אבו מאזן רוצה ולא יכול" – מאוד יכול להיות שזה נכון, השאלה היא עד כמה מדינת ישראל וביחוד חסידי תיזת "אין פרטנר" (שרון, ברק, עמוס גלעד) אחראים למצב הזה ועד כמה המצב הזה נוח להם.

    כאשר אזורי A B ביו"ש עדיין כפופים לאבו מאזן והרצועה בשליטת חמאס אפשר היה לעשות המון כדי לחזק את אבו מאזן והפתח בכלל: הסרת מחסומים, שחרור אסירים, עצירת התנחלויות, פינוי מאחזים, מים ועוד.

    אם במקביל לחנק ולהפגזות על עזה, החיים בנפות ג'נין ובחברון היו משתפרים – היה יותר סיכוי ל"צריבת תודעה" בצד הפלסטיני.

    בינתיים גם פלסטין א וגם פלסטין ב אוכלות חרא, וחמאס מתקרב יותר מאבו מאזן להישגים מדיניים מול ישראל, כאלו שהושגו עי חטיפת חייל. מאות הרוגים והרס בעזה משרתים את חמאס, אבו מאזן נחלש עוד יותר כמי שלא יכול להושיע ואינו מוכן להצדיק התנגדות בכוח.

    החמאס מתחזק, אבו מאזן נחלש. זו תוצאת מדיניות ברק (והוא לא שונה בכך מעמיר פרץ של "גשמי קיץ" "שליט דרומי" וכו, פרט למס' ההרוגים)

  36. טל ירון :

    אורי,

    אהבתי מאד את הכיוון אליו אתה חותר. אני חושב שהכיוון נכון, אך הוא דורש עוד קצת כיונון.

    אני מעיר כאן הערות מהירות, אבל בהחלט נדרש מאמר שלם כדי להסביר כיצד לדעתי יכול השמאל להתחבר לציבור הישראלי.

    ראשית, כמה בעיות בשמאל הציוני:
    1. גם מפלגת העבודה, וגם מרץ, מתקבלות כמפלגות מאד לא דמוקרטיות בהתנהלותן הפנימית. מתוקף כך, הן יוצרות מנגנוני כוח אליטסטים. הציבור מרגיש בכך ומתרחק מהן.
    2. יזהר, גם אתה מדבר על פרוגרמה, תעמולה, וכיוב'. הציבור אינו מתרשם מחוקים או מתעמולה. החוקים רחוקים ממנו לגמרי. הוא אינו יודע לתרגם את החוקים למי שהיטיב עמו בחוקים אלו. הציבור לעומת זאת מרגיש בעשיה בשטח. הוא מרגיש את אירגוני הסיוע החרדים והדתיים. אם השמאל רוצה להוביל (לפחות בצד החברתי), עליו להיות מורגש בשטח, בעשיה חברתית פרופר. עליו להיות פעיל בשטח, כפי שהדתיים והחרדים פעילים. השמאל מתרכז בעיקר בתהליכי החקיקה, וחושב שהעם מבין בזה. בכך יש טעות לדעתי.

    אבל הבעיה היותר גדולה היא שהשמאל התנתק מהנרטיב היהודי. הוא פונה לתיאוריות חוץ יהודיות, כמו אל מרקס וקיינס ואחרים. הללו אינם אומרים דבר לאדם הרגיל. מה ששכחנו הוא שתיאוריות המוסר והצדק הגיעו מהספר המכונן שלנו. הן הגיעו מהתנ"ך. השאיפה לצדק, לחסד ולמשפט מבוטאת על ידי נביאי ישראל בעוצמה, מתוך שאיפה לעולם מתוקן.
    אם השמאל מבקש להתחבר לעם ישראל, יהיה עליו להחליף את ספרי הלימוד שלו (או לפחות להפכם לפחות מרכזיים), ויהיה עליו להחיות את הצדק והחסד מתוך התנ"ך. השיח הזה עם התנ"ך, והחיאת הראיה התנ"כית שאפינה את השמאל הציוני בתחילת דרכו, היא לב ליבו של החיבור לעם ישראל.
    עם ישראל מנוכר למרקס, אבל הוא אוהב את ירמיהו, ישעיהו, עמוס, מיכה, נתן ורבים אחרים. אם נחיה את הדיון שלהם לצדק, ונתמודד עם הצדק שלהם, ושל הרמב"ם, גם יחזור השמאל לנרטיב היהודי.

  37. שי :

    קודם כל, החיים בגדה המערבית כן משתפרים. זה לא נכון שלא. בפירוש מצבם היום יותר טוב מכפי שהוא היה תחת שנות שלטונו של שרון.

    אני ממש סולד מביטוי נוסח "חסידי תיזת אין פרטנר", זו ממש דמגוגיה, שבכל אופן ככל שהיא נוגעת לברק אין קשר בינה לבין המציאות. זה בדיוק סוג ההפשטה של מציאות מורכבת שדיברתי עליה קודם שצריך להמנע ממנה בשיח רציני.

    @אורי – אם אתה באמת מאמין שהתנהלותו האישית של ברק היא שהובילה לכשלון קמפ דייויד, אתה פשוט מפספס את מה שקרה שם. אני מציע לך לחזור למקורות ההיסטוריים (הראיון שהעניק שלמה בן-עמי לארי שביט, הספר של דניס רוס, הראיון של בני מוריס עם אהוד ברק וכיו"ב). זה פשוט לא הסיפור.

    אני מרגיש מטומטם שאני צריך להסביר את זה, אתם כולכם אנשים אינטיליגנטים בצורה קיצונית, אבל _אין שום מצב_ שכנסת שאין בה רוב לגוש השמאל-מרכז תאפשר הפסקת בנייה מוחלטת בהתנחלויות. זו הכנסת שאיתה אהוד ברק נאלץ להתמודד, וזו המציאות הפוליטית הבלתי נמנעת מההצבעה של הבוחר הישראלי ב-99. ב-99 אמנם הבוחר הישראלי נתן לאהוד ברק מנדט אישי להיות ראש ממשלה, אבל הוא סיפק לו כנסת שהייתה _גרועה מקודמתה_ מבחינתו, בעת שלרבין היה רוב דחוק לשמאל-מרכז, בכנסת של ברק _לא היה רוב כלל_ לגוש השמאל-מרכז.

    בחיי, אין פה איזה קונספירציה. ברק אמר לא פעם שההתנחלויות הן טעות, המתנחלים הם לא חברים שלו, הם לא שותפים שלו לדרך, אין פה איזה מוסר כפול סודי. זו בסך הכל הדרך היחידה בה הוא יכל להקים ממשלה שחתרה בסופו של דבר להסכם בה חלק מההתנחלויות האלה היו מפונות. הוא הבטיח לערפאת שהתנחלויות חדשות לא יוקמו והתנחלויות לא-חוקיות יפונו, אבל הרחבה בהתנחלויות קיימות תהיינא. הוא גם נתן לערפאת טעון ענייני – אני חותר להסכם קבע תוך שנה הוא אמר לו. מה שאנחנו בונים, ובסופו של דבר נמצא בשטח שאתם – אש"ף – מסכימים שהוא בתוך גבולה הסופי של מדינת ישראל – אז מה אכפת לך? ומה שנבנה בשטח שבסופו של דבר אנחנו מסכימים שהוא שטח של מדינה פלסטינית – אז הנה קיבלת בתים מתנה בהם תוכל לאחסן את ראשוני הפליטים שיממשו את זכות השיבה. נכון שהטעון הזה לא פותר את הבעייה הפסיכולוגית, אבל מבחינה פוליטית ברק לא היה אפילו מגיע לקמפ דייויד עם ממשלה אם הוא היה מתעקש על זה. אין פה חוכמות. לא גשר, ולא ישראל בעלייה ולא ש"ס ולא המפד"ל ולא אגודה היו מסכימים להפסקת בנייה מוחלטת בהתנחלויות והממשלה פשוט הייתה נופלת.
    צריך לזכור, בסופו של דבר הממשלה נפלה בגלל הויתורים שברק היה מוכן לעשות בקמפ דייויד. זה הרקע לשבר הקואליציוני. אני בטוח שלא גיליתי לכם פה שום דבר חדש, ובכל זאת, נראה לי שאתם אף פעם לא באמת עיכלתם את מגבלות המציאות הפוליטית שלנו.

  38. שי :

    @טל – רעיונות יפים. זה נכון מאד שהציבור בארץ בגדול לא מעריך עשייה פרלמנטרית. אף אחד לא נתן למרצ בחיים קרדיט על חוק שיכון ציבורי ואף קופאית בסופר לא הצביעה עבודה בגלל ששלי יחימוביץ' דאגה שהיא תוכל לשבת במשמרת. החיבור לשטח הוא מאד חסר.

    זה מתייחס יפ מאד גם למה שכתבתי מקודם בהקשר לפופוליזם כלכלי ואליטיזם תרבותי. בשמאל יש אליטיזם תרבותי שקשה מאד לרבים מהאוכלוסיה בישראל להתחבר אליו.

  39. טל ירון :

    @שי,

    אתה יכול להוסיף גם חוסר מוכנות להודות בטעיות.

    כל המדינה רואה שהשמאל טעה בשיקולי הדעת המדיניים שלו, בהבנת הפרטנר שלו, ובקריאת המציאות, והשמאל לא יודה בזה. זה שוב עניין של עיוורון, שלאף אחד אין חשק לקחת בו חלק.

    אם היה כאן תחושה של "מודה ועוזב" אז היה כאן גם "ירוחם".

  40. דני בלוך :

    לכל המאמינים שברק חותר לשלום
    נכון שלשמאל-מרכז אין כיום רוב אבל גם ברק אשם בכך שלא אפשר לציפי לבני להקים ממשלה בכנסת הקודמת. נכון שיש דברים שלא ניתן לעשות בהעדר רוב אבל לשר הביטחון יש מספיק סמכויות להקפיא ולא לבנות לפחות בהתנחלויות שהן מחוץ לגושי ההתיישבות ויש לו סמכויות רבות להקל על חיי היום-יום בשטחים והוא לא עושה זאת.
    לטל ירון – והימין לא טעה במדיניות, בהבנת הפרטנר ובקריאת המציאות? ואם אתה מדבר על יחס לדת – פרס לא נהג כבוד בדת, בתנ"ך וברבנים?
    עובדה היא שאין היום לאף מפלגה תמיכה ההופכת אותה לדומיננטית. לימין אמנם רוב פורמלי של 65 אבל זהו לא ימין מגובש עם קו אחיד. הבעיה שלנו היא מערכת מפוררת לרסיסים והעדר מנהיגות רצינית, המקובלת מבחינת האוטוריטה המוסרית שלה גם על אלה שלא מסכינים עם כל החלטה והחלטה שלה.

  41. טל ירון :

    דני,

    הדיון כאן איננו על הימין. כאשר בקפיטליסט היומי ישאלו מה לא בסדר עם הימין, אני מבטיח להסביר גם שם, מה לדעתי לא בסדר עם הימין.

    כאשר נשאלת השאלה למה השמאל איבד מצביעים, השמאל צריך להתרכז בעצמו, ולא באחרים. ואם כבר נשאלת השאלה, ובאמת מחפשים תיקון, צריך גם להיות מוכנים לקבל את התשובות ולהתייחס אליהן ברצינות.

    אני מציע כאן אבחנה של מישהו שחיי בתוך הימין, אוהב את הציבור הימני ויודע מה הימין, לגווניו חושב. אני לא חושב שתקבל נקודת הבחנה כזאת ממישהו שגדל בנוער העובד והלומד או בשמו"צ.

    לגבי פרס – בשמאל נותנים לפרס מקום של כבוד בפנתאון האלים. בימין פרס נחשב אדם מאד מפוקפק. הימין זוכר לפרס את ההזיות על "מזרח תיכון חדש", את הפילבסטר, את ה"חתרן הבלתי נלאה". הימין תופס את הכבוד של פרס לדת, כהתחנפות שלקראת בחירות. להזכירך, היה זה פרס שהאשים את דוד בהומוסקסואליות מעל בימת הכנסת. אני לא חושב שזה הוסיף לו נקודות בנושא.

    היחס לדת אינו רק מה שאתה אומר לקראת הבחירות, או מיד לאחר הבחירות ("השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום", של ברק). היחס לדת הוא בדרך שבה אתה חי. האם אתה תוקף את הדת (ואתה ואני יודעים שהשמאל תקף את הדת כהוגן). האם אתה פועל מתוך רגש מסורתי או דתי? בעניין הזה, כדאי מאד ללמוד מפועלו המדהים של יואב רובין ז"ל. הדרך בה הלך יואב, היתה דרך שנתנה מקום של כבוד לדת, התמודדה איתה וניסתה להתאימה למציאות חינו. אני בטוח שלו כל אנשי השמאל היו כמו יואב, השמאל (החברתי) היה היום שוב בשלטון.

    אם אנו משווים בין מחנות, הרי שקדימה היא מפלגת מרכז לכל דבר ועניין. אין לה אג'נדה סוציאליסטית (או סוציאל-דמוקרטית). ההבטחות שלה לשלום, אינן שונות מהותית מההבטחות של הליכוד לשלום (השלום הפך יותר למס שפתיים שמכניסים אותו למצע, כדי לזכות לאהדת התקשורת).
    כך שהמספר האמיתי שהשמאל הציוני צריך ליחס לעצמו הוא 16 מנדטים מול 65 מנדטים של הימין. למרכז יש 28 מנדטים.

    זאת התרסקות בכל קנה מידה, ואם השמאל לא יתעורר היום, הוא ימצא את עצמו הולך ונעלם במהירות מפחידה.

    ואם השמאל כל הזמן יספר כמה הוא בסדר ויפה וצודק, העם יאשפז אותו מהר מאד במחלקה הפסיכאתרית הקרובה.

    אם השמאל רוצה לשקם את עצמו, כדאי שיאמץ כמה מנהגים של צניעות, חשיבה אמיתית על הדברים שבהם טעה, ויהיה מוכן לתקן את מנהגיו.

    ההחטלה היא אישית של כל איש שמרגיש שהוא שמאל, וכן של מחנה השמאל בכללותו.

    הקריאה של אורי יזהר, היא בהחלט כיוון נכון בדרך הזאת.

  42. שי :

    @דני – אתה צודק שהבעיה של השמאל היא הבעיה גם של הימין. הריק האידיאולוגי וחוסר הנכונות לחזור לשורשים ולבחון מחדש את החזון קיים גם אצל הימין השפוי. גם להם התפוררה הסכמה, במובן מסויים הרבה יותר מאשר לשמאל. אבל לימין קל יותר, בגלל הפופוליזם התרבותי, הוא תמיד יהיה סוג-של ברירת מחדל עבור רבים.
    נדמה לי שעמוס עוז אמר פעם שההבדל בין ימין לשמאל זה שלשמאל יש מעט יותר דמיון. מכאן שהאחריות מוטלת עלינו להביא לשולחן משהו חדש.

    (וכמובן שאני לא מסכים לגבי מה שאתה אומר על ברק, אבל בשלב זה זה כמעט goes without saying – ברק לא סינדל את לבני אלא אלי ישי, התנחלויות רבות פונו, חוות פדרמן פונתה, הבית החום, כל מיני התנחבלויות חדשות מנעו את הקמתם וגם המצב היום בגדה מבחינת יכולת תנועה, איכות חיים של התושבים וכיו"ב הכי טוב שהוא היה מאז 2001 – קל לומר שיכל להיות יותר טוב כשהאחריות לא מוטלת עלייך וגם אין לך את תמונת המודיעין המלאה. נסיוני הוא שבהרבה מהדברים האלה רב הנסתר על הגלוי).

    מנהיגות עם אותוריטה מוסרית שמקובלת על חלקים נרחבים בעם אין פה מאז מלחמת לבנון, אני לא סבור שפה נעוצה הבעיה.

    @טל – שוב, יפה אמרת. אני חושב שלשמאל יש בעיה רצינית בחיבור לשטח והיחס לדת (לא כל כך "הדת" כמו ליהדות כמרכיב חשוב בזהות). מה אמור העולה מרוסיה שרוצה להשתלב לעשות? הדרך להשתלב פה היא להדגיש את הזהות היהודית. אפשר לעשות את זה דרך הדת – שאת זה רובם בוחרים דווקא שלא לעשות – ואפשר לעשות את זה דרך הלאומיות – ובגלל זה הם מצביעים לימין. לשמאל הציוני אין שום הצעה אלטרנטיבית למקום המרכיב היהודי שבה. היא כאילו-יכלה שלא להיות יהודית כלל, זה לא ברור למה חתירה לשלום וצדק היא-היא החתירה להמשך הגמוניה יהודית ציונית במדינת ישראל. זה לא רק ברמה ההסברתית (למרות שבהחלט יש פה כשלון בתחום הזה), גם מבחינה אידיאולוגית חלק לא-קטן מהשמאל מעיד בריש גלי שהוא ישמח לוותר על הזהות היהודית כמרכיב חיוני בזהות הישראלית. זה מנכר שכבות שלמות באוכלוסיה, שלא מבינות מה הבוגדים/אוהבי ערבים/סמולנים-תרדו-כבר-מהארץ רוצים.

  43. נעמי ט :

    ני מבקשת לצטט כאן קטעים מספרו של ידידי, דר' אולק נצר: "וירוס הקנאות, 2001, הוצאת גוונים".
    אני מצטטת מן החלק השני – פרק 1 :
    "תולדות הקו האדום בדרך לסיפוח". פרק 2 "לדעת גבולות: המכאניזם של התמצאות על פי מפת הגבולות הערכיים".
    "הסיפור ההסטורי המזעזע של ישראל ברבע האחרון של המאה ה-20 הוא סיפור של משהו שהיה צריך לקרות בנפשם של מתנגדי הסיפוח ולא קרה" (115).

  44. נעמי ט :

    משהצליח נסיון השליחה, אני מעיזה להמשיך ולצטט, ראמור למעלה.
    "המצבים הרלוונטיים לדיון שלנו מחייבים התמצאות ויכולת ניווט כזאת המצליחה לזהות בשטח, גם כשהשינויים בו הדרגתיים ואיטיים, היכן נמצאים אותם גבולות ערכיים ו"קווים אדומים" המסומנים בעולמנו הפנימי".
    "המודעות לענין זה היתה חיבת להביא את ה"שמאל הציוני", שכל כך חשש שתהליך ההתנחלות יוציא מישראל את נשמתה הדמוקראטית, לכך שיקבע לעצמו, או לפחות יקבע בקירוב, מה ייחשב בעיניו אותו קו אדום של גבול המחייב שינוי התייחסות משמעותי"
    "לא מצאתי שום עדות לכך שמתי שהוא, איפה שהוא, נערך דיון כזה והתקבלה החלטה כל שהיא"
    (123-133 ).
    אם נסיון שליחה זה יצליח, אוסיף עוד מספר ציטוטים באותו עניין

  45. נעמי ט :

    ""השמאל הציוני עבר כבר את הקווים האדומים המוסריים שנראו לו בדמיונו כאשר פחד מה יעולל לנו ולעתידנו סיפוח השטחים. הנבואות הקודרות של יעקב טלמון, שאול פרידלנדר*, חזון האימים של "עצי הבאובב", ההתנחלויות שיבקעו את ה"כוכבית" הקטנה שלנו, התגשמו"
    (133-134).
    בראיון לעמוס אילון, "הארץ" 22.4.1983 אומר פרידלנדר:
    "סיפוח הגדה המערבית מתקרב עתה לנקודה הקריטית שממנה אין יותר דרך חזרה, גם לא תמורת שלום".
    וכן: "כיוון שכל שלב כשלעצמו נראה 'נסבל' כביכול, 'מוצדק' כביכול, 'חוקי' כביכול – ואין מבחינים מיד בתוצאה – מתקשים גם הטובים להחליט היכן נמתח הקו האדום שאותו אסור לעבור. ברם קו אדום קיים, ויש להגדירו לפני שיהיה מאוחר מדי. מתי, אפוא, מתקוממים?, (114)
    (הקטע מתייחס לרפובליקת ווימר, בהקשר לדרך שאין ממנה חזרה, אפרופו הסיפוח בפועל, להבדיל מסיפוח פורמאלי).
    וציטוט אחרון:
    "סופה של האפיזודה על הפרופ' פרידלנדר הוא כדלהלן: לפי דבריו ולפי ההגיון הפנימי שלהם, גיבור סיפורנו, כלומר אנחנו ה"שמאל הציוני" חי לו בנחת כשותף לפשע שכבר מזמן הרס את הדמוקרטיה בישראל. המדינה הדמוקראטית שלנו נבלעה בתוך מדינת הסיפוח לאחר שלא מתחנו שום קו אדום, ולא רק של התקוממנו, אלא שיתפנו פעולה לתפארת" (115 ).
    ובמילים פשוטות שלי – הציבור ראה מי פועל ברצינות, ומי עושה פוזות לתקשורת.

  46. נעמי ט :

    נ.ב.
    לאחרונה האתר הזה משתולל לו.
    בין השאר החליט לקרוא לי 'ע',
    שיהיה, זה קצר יותר מנונימה.
    מקווה שהבעיה תתוקן בקרוב, אני ערה לכך שההפעלה נעשית בהתנדבות.
    אבל כשהמשחק ברסה-צ'לסי מבאס, ו"עבודה שחורה" מזייפת קצת, איפה נחפש מקלט?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.