מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מפלת השמאל: מה (לא) לעשות עכשיו
מפלתן של מפלגת העבודה ומרצ בבחירות האחרונות וכניסת מפלגת העבודה לממשלה, מהווים מכה קשה לסוציאל-דמוקרטים בישראל. בעקבות המצב החלו דיונים והתלבטויות באתר זה ובפורומים אחרים בשאלה מה ניתן לעשות עתה. אורי יזהר ממליץ על דרכי פעולה
ההתלבטויות הן בין שש אפשרויות:
א. הישארות במפלגת העבודה ומאבק בתוכה נגד ברק ומרעיו במגמה לחזק את היסודות ה-ס"ד בתוכה, בעיקר תמיכה בעמיר פרץ כמועמד להחליף את ברק בראשות המפלגה.
ב. פרישה ממפלגת העבודה והצטרפות למרצ.
ג. פעולה למען פילוג במפלגת העבודה, יציאת מתנגדי הכניסה לממשלה והקמת מפלגה ס"ד על-ידם ועל-ידי שותפיהם לדעה ממרצ (גילאון וחבריו).
ד. פרישה ממפלגת העבודה והצטרפות לחד"ש.
ה. פרישה ממפלגת העבודה והתחברות לכוח חדש כמו התנועה הירוקה-מימד (תי"מ).
ו. איסוף אישים בעלי אידיאולוגיה ס"ד ורצון טוב וניסיון להקים מפלגה חדשה משוחררת ממטעני העבר. יש בשטח כמה ניסיונות כאלה שחלקם ידועים לי.
אתייחס בקצרה לכל אחת מהאפשרויות האלה.
א. אני סקפטי מאד לגבי היכולת להיאבק בתוך מפלגת העבודה, להבריא אותה ולהפכה למפלגה ס"ד אמיתית. הכוחות המנוגדים – ברק, פואד, שמחון ואנשיהם – חזקים בתוך המפלגה המוחלשת וכל מאבק בהם על מקומות במוסדות המפלגה, על המצע, על החוקה ועל תפקיד היו"ר יהיה מלחמת התשה שרק תשחק את הס"ד ולא תביא להישגים משמעותיים. המפלגה הזאת מצויה כבר עשרות שנים בתהליך של ניוון שספק אם יש ממנו חזרה. גם היחלצות למפקד לא תביא להישגים כי בענייני ארגזים פואד חזק יותר מכולם.
ב. מרצ גם היא במצב קשה. כל פרשת התנועה החדשה שהסתכמה בהכנסת ניצן הורוביץ לרשימה ובקבלת שלושה מנדטים בבחירות מראים שאין במפלגה זו הנהגה שיודעת לנווט את דרכה במבוך הפוליטי הישראלי. מרצ היא מפלגה "צפונית" במהותה ואינה מסוגלת בדמותה הנוכחית להראות את הדרך להתגברות על הבעיה המרכזית של השמאל הישראלי – הבקע הלא מתגשר בינו לבין השכבות העממיות. הקאמבק הצפוי של זהבה גלאון, כפי שהודיעה עליו במוסף "הארץ", יגרום לשני דברים: מאבקים פנימיים במרצ וחיזוק אופייה ה"צפוני". זה לא יוסיף דבר לאטרקטיביות שלה הנמצאת כיום בשפל המדרגה. מרצ בהנהגת גלאון תהיה מפלגת זכויות אזרח, כמו בימי שולמית אלוני, רק בפורמט מוקטן. לא ממש ס"ד.
ג. פילוג במפלגת העבודה אינו עומד להתרחש. דרושים לפחות 5 חברי כנסת כדי ליצור סיעה עצמאית שתקבל גם את חלקה במימון המפלגות. מבין חמשת המתנגדים המושבעים שלי יחימוביץ' הודיעה כבר חד משמעית שלא תפרוש ולכן האופציה הזאת יורדת מעל הפרק. בנוסף, שאר הדמויות שם אינן מספיק אטרקטיביות כדי להוביל מפלגה עצמאית. אפילו לא עמיר פרץ, שהקדיח את תבשילו בקבלת תפקיד שר הביטחון לפני מלחמת לבנון השנייה ומפלגה בראשותו תהיה מהדורה נוספת של "עם אחד".
ד. חד"ש אמנם זכתה לרענון מסוים עקב הישגו של דב חנין בבחירות לעיריית תל אביב ואף הכפילה את מספר מצביעיה היהודים בבחירות לכנסת, אבל היא מפלגה לאומית ערבית (לגיטימי בהחלט) לא ציונית, שאין לה סיכוי להיות מושכת עבור המוני העובדים ואנשי המעמד הבינוני הנמוך בישראל, שההשתייכות הלאומית מהווה עבורם גורם ראשון במעלה בהגדרת זהותם. העובדה שכמה אלפי תל-אביבים נרקיסיסטים, יחד עם כמה מאות קומוניסטים מושבעים שלא למדו דבר מאז מותו של סטאלין, הצביעו עבור חד"ש, מלמדת לא על מגמות בחברה הישראלית, אלא על טרנד חדש שמטפח המקומון "העיר".
ה. תי"מ היא כוח חדש וסימפטי, ולמרות שלא עברה את אחוז החסימה, היא צברה כ-28 אלף קולות ויש לה מאות פעילים מסורים. זה בהחלט יכול להיות בסיס להתקדמות נוספת. אבל למפלגה עם מיתוג חד-נושאי, כמו תי"מ=ירוק, אין סיכוי רב להיות כוח משפיע בחברה הישראלית. גם אם ישיגו כמה מנדטים, הם צפויים להיעלם אחרי קדנציה או שתיים, כמו הגמלאים ושינוי, שגם הן היו מפלגות שזוהו עם נושא אחד. באירופה יש מפלגות ירוקות משפיעות. בישראל, על שלל בעיותיה הכלכליות, החברתיות והביטחוניות החמורות, לא מספיק להיות ירוק. מפלגה רצינית צריכה להציע מענה לכולן, ללכת בחזית רחבה. נכון שמצעה של תי"מ כולל את כל הנושאים הללו, אבל הדימוי הכללי שלה, המיתוג, שהוא הקובע, הוא חד-נושאי. תי"מ צריכה לשנות את המיתוג שלה לרב-נושאי ואני מקווה שתעשה כן.
ו. ניסיונות של כמה אינטלקטואלים, מנהלים בכירים וקציני צבא בכירים בדימוס להתאסף באיזו שהיא וועדה מכינה ולהכריז על הקמת מפלגה חדשה, נידון לכישלון. הם לא ימצאו את הדרך אל הציבור הרחב וכישלונות סנה והדומים לו יוכיחו.
מפלגת שמאל ישראלית רצינית צריכה להיות מבוססת על שלושה עקרונות יסוד:
א. ישראל היא מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי (כולל שוויון זכויות וחובות לכל המגזרים, גם הערבי).
ב. גישה סוציאל-דמוקרטית עקבית לתחומי הכלכלה, החברה והסביבה.
ג. חתירה לפיתרון מדיני של שתי מדינות לשני העמים בא"י המערבית.
כל תמהיל אחר נידון לכישלון. התמהיל הזה מסמן גובלות שמציבים את קדימה ואת חד"ש מחוצה להם.
הבעיה היא כיצד לחרוג מגבולות המצביעים המסורתיים למפלגת העבודה ולמרצ, שחלקם בחברה הישראלית הולך ויורד, ולחבור אל השכבות הרחבות של העובדים והמעמד הבינוני הנמוך, שברובם פונים ימינה.
זוהי שאלה נכבדה שאינני יכול להתייחס אליה בהרחבה במסגרת מאמר זה. אומר רק שהתשובה נמצאת במישור הזהות. התייחסתי בהרחבה לשאלה זו בספרי "תיקון כולל לישראל", ואני מתכוון לכתוב מאמר נוסף שיפרט ויסביר את הסוגיה.
הנושא יידון גם ביום עיון על עתיד השמאל בישראל שייערך ב-14.5 (יום ה' 14.30) ביד טבנקין בסמינר אפעל, במלאת שלוש שנים למותו של יצחק בן אהרון.
הדוברים ביום העיון הם: פרופ' דני גוטוויין, ח"כ חיים (ג'ומס) אורון, יו"ר מרצ, ח"כ יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, והחתום מטה (או מעלה). כל שוחרי הסוציאל דמוקרטיה מוזמנים. תזכורות נוספות תבאנה.
תגיות: אהוד-ברק, גוש-השמאל, חדש, מפלגת-העבודה, מרצ, סוציאל-דמוקרטיה, עמיר-פרץ
קישור קבוע
17 תגובות
Email This Post
7 באפריל, 2009 בשעה 8:24
מי שרוצה מפלגה עממית שפונה לשכבות הנמוכות אז צריך שבראש המפלגה יעמוד מישהו שמקורב למסורת.
אדם שביום שישי הולך לבית כנסת ועושה קידוש, צם ביום כיפור ולא אוכל חמץ בפסח.
כאשר עמיר פרץ עמד בראש העבודה הדפוס הזה נשבר, ואותן שכבות הצביעו בשבילו.
השמאל צריך לרוץ בשני ראשים: מפלגה חדשה עם תמיכה עממית וזיקה למסורת, ומפלגה חילונית כמו מר"צ שהיא סוציאל-דמוקרטית ובוחריה הם: זוגות חילונים ממעמד הבייניים, הומואים ונשים פמנסטיות.
7 באפריל, 2009 בשעה 9:22
בן אדם סוציאל דמוקרטי שמקורב למסורת- מישהו אמר הרב מלכיאור?
7 באפריל, 2009 בשעה 9:26
אני מסכים עם הביקורת של אורי לגבי המפלגות, כאשר עניין המיתוג של התנועה הירוקה כמפלגה לנושא אחד, גם אם לא נכון, הוא משהו שבהחלט נידון בימים האחרונים ויזכה לשדרוג ושינוי להערכתי. מאחר וה'גרעין הקשה' של הפעילים הסביבתיים, שמספרם הוא כמה אלפים, מתוכם כאלף חברי התנועה הירוקה וכמה אלפי פעילים נוספים, כבר חברים תומכים בתי"מ, אפשר להרחיב את היריעה ולשנות את השם כדי להצליח להגיע לקהלים נוספים
7 באפריל, 2009 בשעה 9:41
הרב מליכאור כוחו במנגנון, והוא לא כרזמטי, ונתפס כחלק מהאליטה האשכנזית-מפד"לניקית (כן אני יודע שהוא שמאלני ובמימ"ד).
צריך לעמוד בראש המפלגה העממית החדשה מישהו שהוא יוצא מפלגת העבודה וחזק מאוד בפרפריה כמו למשל: שלמה בוחבוט שהוא גם ראש עיירית פיתוח בצפון, גם מזרחי-מסורתי, וגם מצליח לנצח בעיר שגרים יחדיו: ערבים, מזרחים ועולים מברה"מ לשעבר.
7 באפריל, 2009 בשעה 9:48
המאמר מרתק אך חסר לו סוף. שש האפשרויות שמנית הן באמת רשימה ממצה, אך אתה פוסל אותן אחת אחרי השניה ואז מותיר את הקורא מיואש.
לפי אורך הנימוקים וטקסטים אחרים שכתבת אני מניח שאתה מכוון בסופו של דבר דווקא לאופציה ו' אבל אתה מסביר כאן מהי הדרך הלא נכונה להריץ את אופציה ו'. האם אני צודק?
חג שמח
איתי
7 באפריל, 2009 בשעה 14:01
נמשיך לערוך ימי יעון, לכתוב מאמרים, למספר את האפשרויות, לצייר גבולות כדי לקבוע את זהות מי לא בא בחשבון, אבל המעשה היחיד אשר יכול לפתוח אופק חדש, אחוד של כל הכוחות הרוצים באמת בתיקון החברה בדרך סוציאל דמוקרטית, נמשיך לדחות בלי סוף!!
לכנס את כל המדברים היום על יצירת ברית סוציאל דמוקרטית חדשה
זה המעשה הנכון, כדי להתחיל תהליך של גיבוש, ניפוי וצירופים
אשר יתן צורה לרצון זה!
למי יש הכח ,האומץ והנכונות להתיצב בראש???
אולי יולי תמיר ??
7 באפריל, 2009 בשעה 14:08
למערכת עבודה שחורה!
בבקשה תעדכנו את כתובת הדואר האלקטרוני של יולי תמיר במדור מכתבים לחברי הכנסת.
חג שמח !
7 באפריל, 2009 בשעה 14:19
מכיוון שיולי תמיר הופגזה במכתבים בזמן כהונתה היא החליפה מספר כתובות – אנא שלח לי בדואל את הכתובת העדכנית
7 באפריל, 2009 בשעה 15:07
מישהו פה אמר שמי שרוצה לפנות לשכבות החלשות צריך ראש מסורתי צודק.
הוא גם צריך לוותר על עקרונות יסוד א' וג'.
אה, והוא יצטרך להתחרות עם ש"ס על המשבצת.
בעייתי משהו.
7 באפריל, 2009 בשעה 15:49
הדבר הראשון שהשמאל צריך לעשות, זה לחשוב קצת מעבר לסטריאוטיפים תקשורתיים שטחיים. המאמר הזה לא רציני. מרצ היא "מפלגה “צפונית” במהותה"? חד"ש היא "מפלגה לאומית ערבית"? החד"שניקים "לא למדו דבר מאז מותו של סטאלין"? התי"מ חד-נושאית?
חבל שלא הוספת שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, ואז המאמר היה מקיף את כל הסטריאוטיפים האפשריים לגבי השמאל.
בכל מקרה, השמאל בעיני לא צריך לתלות את עתידו רק במהלכים פרלמנטריים. לא כל כך משנה אם בסיעה כזו או אחרת יהיו חמישה לפילוג, או שלא יהיו. משנה אם תהיה עבודה חוץ-פרלמנטרית קשה שתוביל אופוזיציה אמיתית – אופוזיציה ברחוב, לא בכנסת.
צריך להתעסק פחות בנושאים קטנוניים שהמאמר הזה מחטט בהם, כמו מי "מחוץ לגבולות" ומי בתוכם, איזה איש באיזו מפלגה חושב מה, מי איש פריפריה אותנטי ומי "תל אביבי נרקיסיסט" (?!) – ויותר להשתדל לבנות כח חברתי, שיתרגם בסופו של דבר לכח פוליטי.
7 באפריל, 2009 בשעה 16:29
שש גישות בדרך ללא מוצא;
עוד לפני הבחירות כתבתי בפורום זה מספר פעמים שאם מפלגת העבודה רוצה באמת לשקם את עצמה, עליה לחדול לחפש את הפתרון "מתחת לפנס".
בעקרונות שמציע אורי למפלגה משוקמת, כשל לוגי פנימי. מצד אחד הם מנסים לשמר מגרעות שהביאו את המפלגה למצבה הנוכחי, ומצד שני חסר בהם עקרון חיוני, שהיה בעבר, במובהק, חלק חשוב מהשקפת עולמה ומדפוס התנהגותה ופעלה, ואיננו עוד; אפרט:
א. מדינת ישראל, עפ"י מגילת העצמאות, היא מדינה יהודית ודמוקרטית (ולא להיפך, כפי שכותב אורי); כך היא צריכה להשאר. נסיונה של מפלגת העבודה להוביל לכיוונים אחרים הוא אחד מכשליה המרכזיים.
ב. סוציאל דמוקרטיה כמושג מופשט בימינו, היא סיסמא ריקה מתוכן. אפילו הסוציאל דמוקרטיה הסקנדינבית שבה מנסים להתלות רבים (של איזו מדינה מתוך הסקנדינביות?!), אינה קלאסית, וכפשוטה היא אינה מתאימה לנו, לא עפ"י אופיינו הלאומי ולא עפ"י המציאות הפוליטית במקומותינו. אם רוצים סוציאל-דמוקרטיה כגישה כלכלית-חברתית אופרטיבית, חייבים להגדיר היטב את הפרוש המקומי שלה. בכדי לשכנע ולפעול למען גישה שתהיה חלופית לגישה השלטת כיום – קפיטאליזם ליברלי עפ פרשנויות מקומיות – צריך לידע את הציבור במה מדובר ולשכנע אותו שהדרך ראויה ומוליכה למציאות טובה יותר עוד בימנו. זאת לא ניתן להשיג על ידי דיבורים מעורפלים וסיסמאות פוליטיות, שמהן שבע כבר הציבור.
ג. אין פתרון של שתי מדינות בארץ-ישראל המערבית; זו אוטופיה העומדת בסתירה לכל ההיסטוריה של הציונות, ובמיוחד כך מאז הקמת מדינת ישראל (למעשה, מאז החלטת, החלוקה ב- 1947). הצעת בגין לאוטונומיה פלשתינאית של האנשים, היא המירב שניתן לממש בא"י המערבית. פתרון שתי מדינות ראליות ולא פיקטיביות, יכול להתקייםבא"י המנדטורית לשעבר. פתרון כזה כולל גם את ירדן וצריך לשקף בסופו של תהליך שתי מדינות לאום, עם הסדרים פוליטיים נרחבים ומוצקים ביניהן ובכלל זה הסדרי גבולות, ביטחון ועוד. כל אלה חייבים להיות ראליים, מציאותיים, מגובים בערבויות מהימנות, מבוססים על הדדיות ויציבים. ללא כל אלה, הם לא יקומו, ואם יקומו – לא ישרדו לאורך זמן.
ד. עקרון ההגשמה העצמית והלאומית איננו יותר חלק אינהרנטי מ"המבנה הנפשי" של מפלגת העבודה. כך בחיים החברתיים, כך באחריות ההדדית, בשרות הצבאי ובהתישבות; וכך גם בדוגמה האישית של מנהיגיה. בלי אלה, מפלגת העבודה איננה ולא תהיה שוב מה שהיתה!
מומלץ לשוחרי התיקון, אם אינם מאמינים לניתוח זה, שיערכו סקר-עומק רציני ויבחנו את דעת הקהל הישראלית, בראש וראשונה היהודית, לגבי הסיבות העיקריות למעמדה הירוד ולתדמיתה השחוקה. עדיין איננו רחוקים מהבחירות האחרונות, ואף שהתמונה שתתקבל לא תשקף בדיקנות את מצב הרוח ביום הבחירות, היא לא תהיה שונה ממנו שוני רב.
נכון שסקר מייצג "תמונת-מצב רגעית" ולא ניתן לערוך סקרים רטקואקטיביים. אולם, סקר חדש נרחב ועמוק, שיבחן לא רק מה חושבים או מרגישים אלא גם את הסיבות לכך, כל זאת בחתכים שונים המאפשרים הצלבת ממצאים, יהיה בעל משקל נכבד. בנוסף לכך, מחקר לא קשה במיוחד, שיתבס על סקרים ישנים קיימים, יכול "לשרטט" היטב את המגמות הרב-שנתיות של המשבר בו שרויה המפלגה. סינכרון טוב של סקר חדש עם ממצאי סקרים קודמים בחתכים זהים או דומים, יחזק עוד יותר את הממצאים ותקפותם.
להערכתי, שורשיו העקריים של השינוי במעמדה הציבורי והפוליטי של מפלגת העבודה נובע משתי התפתחויות: א. כשלים אידאולוגיים, ארגוניים ופסיכולגיים, שציוני הדרך החשובים בהם הינם: משבר רפ"י ופרישת בן-גוריון, הכשלון במלחמת יום-הכיפורים והסכם אוסלו. ב. התאבנות, שהובילה להאחזות פנאטית בעמדות פוליטיות לא רלוונטיות ומנותקות מרצון הציבור. אני סבור שבדיקה יסודית של התהליכים תוביל למסקנה ששלושה ציוני הדרך שנקבתי בסעיך א', הן נקודות שבר במגמה הכללית של דעיכת מפא"י ההסטורית וממשיכת דרכה – מפלגת העבודה.
אם רוצים לשקם, חייבים לגשת ליסודות הפגומים ולהחליפם ביסודות חדשים וטובים יותר.
7 באפריל, 2009 בשעה 17:17
כלומר להפוך את מפלגת העבודה לליכוד? אפשר ישר להצטרף לליכוד וזהו.
7 באפריל, 2009 בשעה 22:20
אני מזדהה עם תגובתו של דני בלוך למגיב מס' 11.
זכותו של מגיב מס' 10 לחשוב שהמאמר שלי אינו רציני ושאני מתעסק בדברים טפלים כמו מי בפנים ומי בחוץ. לדעתי, אלה נושאים חשובים, כי הזהות הקולקטיבית המגזרית קובעת במידה רבה את הזיקות הפוליטיות. מה שכתבתי על מרצ וחד"ש, גם אם נכתב בקיצור, הוא נכון ושום גינוי או ביטול לא ישנה זאת.
לגבי השאלה אם כוח חברתי חוץ פרלמנטרי מיתרגם בהמשך לכוח פרלמנטרי, זה לא קורה באופן אוטומטי. יש בישראל המון כוחות חברתיים שפועלים במיקרו ולא מצליחים לשנות את כיוון ההתפתחות של החברה והמדינה. השלטון, שבידיו אפשרויות קביעת המדיניות בתחומים החשובים, אינו מקשיב לחברה האזרחית ולכן נחוץ גם כוח פוליטי ממשי, בכנסת.
אם מישהו חשב שכוונתי היא שיקומה של מפלגת העבודה, הוא טועה. ממה שכתבתי די ברור שאינני רואה סיכוי גדול ל"פעולה מבפנים". יש דרכים נוספות, שאליהן אתייחס בהזדמנויות אחרת.
8 באפריל, 2009 בשעה 10:06
גם יווצר מהלך של מחנה חברתי רחב, מס' 1 שלו יצטרך להבחר מקרב מתפקדי המפלגה החדשה, ולא מתוך 'המלכה' מלמעלה של דמות סמכותית כזו או אחרת, מזרחית או לא, מסורתית או לא, וכ'ו. מי שיתמודד על ההנהגה ויקבל את מירב הקולות- ייבחר. אני לא רואה כל טעם לנסות לקבוע מראש בצורה לא דמוקרטית מי ינהיג את המחנה
10 באפריל, 2009 בשעה 19:55
לא חשבתי שהליכוד כל כך מוצלח. לאור המלצתך / מסקנתך, אשקול שנית.
לעצם ההתיחסות: המודל שהצליח הוא מפא"י ההיסטורית. כל מה שבא אחרי כן היה פחות מוצלח. לכן, אם הליכוד הוא כיום מפא"י ההיסטורית, למפלגת העבודה אין סיכוי… . אבל לא כך, אם רוצים באמת לתקן ולא רק לדבר על צורך בתיקון ושיקום ולחלום חלומות באספמיא, מה יותר פשוט מלבחון את הקיים אל מול תקופת הזוהר ולבצע את ההתאמות המתבקשות.
10 באפריל, 2009 בשעה 23:10
עם דברי ההבל שלך אתה מתאים לליכוד. לא כל מה שהיה במפא"י ההיסטורית היה מוצלח והרבה דברים התאימו לתקופתם. מה שחסר היום זה המנהיגות של מפא"י ההיסטורית שידעה להתאים עצמה לצורכי הזמן ולהינתק מדוגמות ברגע שהמציאות דרשה שינוי וזאת בניגוד לתנועת ז'בוטינסקי מימין ולשומר הצעיר משמאל.
27 באפריל, 2009 בשעה 6:05
[…] הזה הוא המשך למאמר קודם בשם “מה (לא) לעשות עכשיו”, שפורסם לפני מספר שבועות […]