חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מקום לדאגה

נושאים איכות השלטון, פוליטי, פותחים שבוע ב 5.04.09 6:08

אינני מודאג מכינון הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. רוב הבוחרים העדיף ממשלה בראשותו. הסכנה הממשית היא פיצול המשרדים והשרים העוסקים בענייני מדיניות, ביטחון לאומי ומודיעין. ומי יהיה האשם בתקלה, בכישלון או במחדל הבא, שחייב לבוא? וינוגרד – פרנסה לא תחסר לך!

 

מאת: דניאל בלוך

אינני מודאג מכינון הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. כמי שמאמין בדמוקרטיה פרלמנטרית ומעדיף, לו ניתן, משטר דו-מפלגתי אני חייב לכבד את כללי המשחק הדמוקרטי. רוב הבוחרים העדיף ממשלה בראשות נתניהו על פני ממשלה בראשות ציפי לבני או אהוד ברק. אני בעד לתת לביבי נתניהו ולמפלגות שהכריזו מראש על תמיכתן בו והמונות 65 ח"כים לנהל את ענייני המדינה לפי הבנתם ועל פי ההבטחות שנתנו לבוחריהם. יצליחו – מה טוב. ייכשלו – יפלו, על פי כללי הדמוקרטיה. " לישראל יש רק מדיניות פנים" – אמר ד"ר הנרי קיסינג'ר ומכך אני מודאג ולא רק בממשלה החדשה הזאת.

 

אבל, הבוחרים לא בחרו באביגדור ליברמן לראשות הממשלה או לאישיות המרכזית המשפיעה בה לא בענייני מדיניות ולא בנושא שלטון החוק ואכיפתו. אינני מודאג מהצהרותיו המדיניות. אני מודאג מסגנונו בענייני חוץ ופנים ומניסיונו להפחיד את הגויים והיהודים ובעיקר את ראשי המשטרה. אני מודאג כי אינני בטוח אם יש מספיק כוחות בעלי חוט שדרה שיעמדו בפרץ והאחריות היא על ראש הממשלה ושרי הליכוד. שרי העבודה ישתקו כפי ששתקו כבר עם תחילת הדרך על דבריו חסרי האחריות בכניסתו למשרד החוץ ועל השתלטותו המתלהמת על המשרד לביטחון פנים.

 

אינני מודאג ממינויו של יעקב נאמן לשר משפטים. על אף חילוקי הדעות עמו הרי נאמן הוא אדם אמין, המכבד את החוק ואת מוסדות המשפט והוא לא יתנהג כקודמו כפיל בחנות חרסינה. אני מודאג שלא ימצאו די שרים וחברי כנסת כדי לעצור את מכונת החקיקה המונעת על ידי הראייה המעוותת והאינטרסים של מפלגת ליברמן.

 

אינני מודאג ממינויו של יובל שטייניץ לשר אוצר. עד היום לא הוכח ששר אוצר בעל רקע כלכלי עדיף בהכרח על פני שר נבון ובעל שכל ישר ובריא. ישבתי פעם בוועדת מכרזים לבחירת ממלא תפקיד בכיר בגוף ציבורי. אחד המועמדים היה אקדמאי בעל תארים מרשימים אך ללא ניסיון בתחום הרלוונטי. כשנשאל על חוסר הניסיון השיב – "עד כה מילאו את התפקיד אנשים בעלי ניסיון וכולם נכשלו. הגיע הזמן שתנסו אדם בעל שכל ישר". הוא לא נבחר לתפקיד, אך גם מי שנבחר, ואשר היה עתיר ניסיון – נכשל.

 

לכן, צריך לתת הזדמנות לשטייניץ, שהצליח בתפקידיו הפרלמנטריים, והיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון טוב, אף שלא היה בעל ניסיון ביטחוני או מדיני בדרג בכיר. הבעיה אינה באיש או בראש ממשלתו, אלא באידיאולוגיה הבסיסית המנחה אותם ואשר בה רוצה, בינתיים, רוב העם, עד שיוכח אחרת.

 

אני אפילו לא מודאג ממספר השרים. נכון, 39 שרים וסגני שרים זה מספר מנופח, אך גם הממשלות האחרונות לא היו סמל ליעילות, חסכון וצמצום. כל השוואה בינלאומית בנושא הזה אינה משמעותית כי לכל מדינה מבנה שלטוני אחר. בארצות הברית יש מעט שרים בממשל המרכזי, אך יש עשרות סוכנויות עצמאיות שראש כל אחת מהן הוא במעמד מקביל לשר או סגן שר ויש 50 מדינות ושני בתי קונגרס.

 

הבעיה אצלנו היא לא מספר המשרדים אלא מקיומם של משרדים ותפקידים חסרי שחר שרק יזיקו לתפקוד השלטון בעניינים חיוניים, כשהשיקול היחיד להקמתם הוא טובת המפלגות, חיזוק שליטתו הפוליטית של ראש הממשלה ושאר ענייני פנים. לא מפריע לי פיצול משרד קיים לשני חלקים – מדע, תרבות וספורט. מצידי שיהפכו גם את הספורט למיניסטריון.

 

 

מפריעים לי יותר משרדים שרק דורכים על יבלות, האחד לשני ורק מכבידים ביורוקרטיה. כמו משרד הגמלאים, למשל. הסמכויות בנושאים החשובים לגמלאים מצויות במשרדי הרווחה והבריאות, וכמובן באוצר. משרד הגמלאים לא הוסיף דבר, רק בזבוז. אז עכשיו השר הקודם, רפי איתן, יקבל פרס על שרותיו הטובים מטעם הליכוד ויישאר במעמד יועץ. וסגנית שר מהליכוד – לאה נס, תנהל את המשרד המיותר. אבל שר בריאות במשרה מלאה – עדיין אין.

 

 

אבל שיא חוסר ההיגיון עד כדי סכנה ממשית נמצא בפיצול המשרדים והשרים העוסקים בענייני מדיניות, ביטחון לאומי ומודיעין. מלבד השרים המקובלים – ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון, שביניהם היו בעבר לא מעט חריקות, יהיו לנו עתה גם שר לעניינים אסטרטגיים, גם שר לשירותי המודיעין, גם שר לפיתוח אזורי ועוד חברים במטבחון, שאין להם שום קשר יום-יומי לענייני הביטחון ואף משקיפה ממשרד התרבות והספורט. ומי באמת יחליט? ולמי באמת כפופים ראשי השירותים, הזרועות, המרכזים והמועצות? מי שימצא את הפיתרון יקבל ביום מן הימים את פרס ישראל לתסבוכות ביורוקרטיות. והשאלה העיקרית: מי יהיה האשם בתקלה, בכישלון או במחדל הבא, שחייב לבוא? וינוגרד – פרנסה לא תחסר לך!!

 

חשבנו שנתניהו למד לקח והשתנה אך ניתן לומר עליו מה שנאמר על הבורבונים ש"לא שכחו דבר ולא למדו דבר". נכון, אני מאמין בכוונותיו הטובות והכנות. בניגוד לליברמן נתניהו הוא ריאליסט ולא מטורף. אבל מבנה ממשלתו והרכבה נושא עמו את התסבוכת הבאה. מרוב עיסוק בעצים לא יהיה זמן לראות את היער. יהיה עליו לעסוק כל זמן בתחזוק הממשלה והקואליציה ולכבות שריפות. נכון, תמיד יוכל לאיים בטריפת הקלפים וחזרה לרעיון הקואליציה עם קדימה. אם ליברמן יאיים הוא יוכל לנסות ולמשוך את קבוצת מופז מקדימה. אך אז יוכל סילבן שלום לגרום אינתיפאדה במרכז הליכוד.

 

הדבר הבטוח מבחינת נתניהו הוא יציבותם בקואליציה כמעט בכל מצב של שרי מפלגת העבודה. אותם שום בולדוזר לא יוציא מן הממשלה. וזה הדבר המדאיג ביותר: המשברים בממשלה יהיו רק סביב בעיות פרסונליות של ליברמן, של החרדים ושל הליכוד. קשה לצפות משבר אמיתי על רקע מדיני, ביטחוני, כלכלי, חברתי או חוקתי. נותר לנו רק שביב תקווה בזכות האופוזיציה הפרלמנטרית של קדימה, מר"צ וחד"ש ואולי כמה אופוזיציונרים בודדים בעבודה. דלות האופוזיציה בעיקר בענייני פנים וחברה היא הדבר המדאיג. אבל, אולי, אין מקום לדאגה – לא צפויה לממשלה אריכות ימים מעבר לשנה – שנה וחצי.

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , ,

8 תגובות

  1. לדני :

    איך לדעתך יכול האזרח הפשוט להשפיע ולצמצם את הבעיה שאתה מצביע עליה? אם נמאס לשבת ולקטר ורוצים לעשות – מה עושים?

    ואל תגיד "להצביע לשמאל" הרי גם ממשלה בראשות לבני היתה נראית דומה מאוד מבחינת מספר השרים והפיצול המיותר, כפי שנהג אולמרט

  2. דני בלוך :

    לאלמוני ששאל:
    אני לא מניח שלבני היתה מרחיקת לכת באבסורד של משרדים חסרי שחר לחלוטין, כי היה לה פחות בעיות אישיות לפתור. האזרח הפשוט צריך לבטא את דעתו ולהתארגן בתנועת מחאה על מפלגתית לפעולה לשינויים חוקתיים שימנעו מצבים כאלה כגון הגבלה על מספר השרים שאינה ניתנת לשינוי ברוב רגיל ופעולה לצמצום מספר המפלגות. אני בהחלט תומך בהגדלת הרוב הנדרש לפיזור הכנסת ולאי-אימון.

  3. לדני :

    אני לא חושב שיש בכנסת יותר מדי מפלגות, צמצום מספר המפלגות = להעלות את אחוז החסימה. במצב הפוליטי הנוכחי זה יהרוג את מרצ, חד"ש והבית הלאומי – רע מאוד לדמוקרטיה ולייצוג של מגזרים שלמים. כנסת שבה הגושים הם:
    ימין דתי, ימין חילוני (=ליברמן) חרדים, ליכוד, קדימה-עבודה, ערבים – האם זה מה שהיית רוצה?

    כחלופה להעלאת אחוז החסימה אני מציע לדרוש מרשימות חדשות להוכיח תמיכה רחבה מאוד במועד קובע לפני הבחירות – למשל לחייב רשימה חדשה להציג עשרות אלפי חתימות של תומכים (בערך אחוז חסימה – מי שעובר את אחוז החסימה בחתימות חודש לפני הבחירות יעבור בבחירות). ראה גם כאן –
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1065414.html

    עוד רעיון שלא יחייב שינוי דרמטי בשיטת הממשל וגם לא יעלה גרוש הוא פשוט לחייב בחוק את המפלגות להודיע *טרם הבחירות*:

    1. במי הן תומכות לראשות ממשלה (יימנע המצב כמו שהיה עם ליברמן לפני חודש)
    2. מהי רשימת מועמדיהן לשרים בדירוג יורד מהבכיר לזוטר.

    בשיטה זו ייאלצו מפלגות לערוך "הסכמי קדם-קואליציה" לפני הבחירות והציבור יידע טוב יותר לאיזו ממשלה הוא צפוי, עם מעט מקום לשינויים בהתאם לתוצאות האמת. גם בתוך המפלגות יצטרך יור המפלגה לפתור את הבעיות לפני הבחירות ולא יהיו הפתעות כמו שחווינו עם שטייניץ ושלום (וב-2006 עם הירשזון שמחון ואחרים)

    מה דעתך? איתי

  4. דני בלוך :

    הרעיונות שאתה מציע טובים אך לא כולם מעשיים. מה משמעות החתימות? אני יכול לחתום לרשימה חדשה וביום הבחירות להצביע בעד מישהו אחר. אין תחליף לצמצום מספר המפלגות ויש דרכים שונות לעשות זאת ובעיקר על-ידי איחוד גופים קרובים מבחינה רעיונית.

  5. לדני :

    אם נאחד בין גופים הקרובים מבחינה רעיונית אז שני שליש מהעבודה, כל קדימה ורוב הליכוד (פרט לבני בגין והפייגלינים) צריכים להיות במפלגה אחת.

    הקרבה הרעיונית בין מפלגות אלו גדולה בהרבה מהקרבה בין הבית היהודי והאיחוד הלאומי או בין בל"ד לחד"ש.

    מכיוון שרוב הציבור הישראלי לא מאופס על עצמו מבחינה רעיונית – הוא נוטה לבחור דווקא במפלגות שאין להן ממש חוט שדרה רעיוני, ומפלגות שיש בתוך-תוכן תהום רעיונית מצליחות להתקיים (קדימה, העבודה, מרצ).

    הציבור הישראלי שונא לשלם מסים, שונא שביתות וארגוני עובדים ובמיוחד שונא את המגזר הציבורי. מצד שני הציבור הישראלי מתנגד (בעיקר מן הספה בסלון) לקיצוצים בתקציב, לפגיעה בסל הבריאות, להעלאת שכר הלימוד וחושב שמשכורות המורים הן חרפה. הוא גם שונא את בעלי ההון שמחזיקים את המדינה בביצים ואת הפוליטיקאים שמשרתים אותם.
    האם מר ישראלי הוא סוציאליסט או קפיטליסט?

    העמימות הרעיונית של מר ישראלי קיימת כמובן גם בציר המדיני – לא רוצה שנתנחל בשטחים, לא מאמין שהפתח יכול לסגור עסקה, לא מאמין שהחמאס רוצה לסגור עסקה. לא מוכן להבליג על קסאמים אבל גם לא מוכן להקריב את בניו במלחמה שלא נגמרת.

    הציבור פה לא יודע מה הוא רוצה – אז אפשר למכור לו בולשיט, וזו (לא שיטת הבחירות או "המפלגות הקטנות" המושמצות כל כך) היא הסיבה העיקרית לחוסר היציבות הפוליטית.

    איתי

  6. דני בלוך :

    לאיתי
    אני לא בונה מודלים תיאורטיים. אם תהיה שיטת בחירות שתחייב צמצום מספר המפלגות, ויש מודלים שונים – אני מעדיף מודלים סקנדינביים – המפלגות והסיעות והגופים הרעיוניים השונים יתחברו לפי רצונן. אני בהחלט יכול לראות ליכוד, קדימה, מפלגה סוציאל-דימוקרטית, מפלגת שמאל יהודית- ערבית, מפלגה חרדית וכד'. פוליטיקאיים יצטרכו לבלוע את האגו ולהתחבר כדי לשרוד.
    אל תשכח שבשנות ה- 80 היינו כבר בעידן של צמצום מספר המפלגות כאשר לליכוד ולמערך או לעבודה היו ביחד למעלה מ- 80 ח"כים. רק החשדנות ההדדית בין פרס לשמיר מנעה שינוי השיטה שהוכנה במשותף על-ידי גד יחעקבי ורוני מילוא לשיטה מעורבת אזורית – יחסית שינוי שהיה מונע לא מעט מתחלואי המציאות הנוכחית. אל תשכח שבתקופה ההיא ממשלות החזיקו מעמד קרוב לארבע שנים. הן יכלו להתגבר ביתר שאת על בעיות כלכלה חמורות וענייני ביטחון.

  7. לדני :

    בד"כ אני עפר לרגליך בענייני היסטוריה, אך הפעם אני חושב שיש לנו ויכוח במתמטיקה.

    אם תסתכל על הרכב הכנסת בשנות ה-80 תגלה אמנם שלשתי המפלגות הגדולות היו מעל 80 חכים ביחד (בהשוואה ל-27+28+13 = 68 כיום)

    אך הבדל משמעותי לא פחות הוא דווקא הריבוי העצום של סיעות בנות מנדט אחד עד חמישה.

    1981 – 11 סיעות קטנות כיסו 25 מנדטים
    1984 – 17 סיעות קטנות כיסו 35 מנדטים
    1988 – 12 סיעות קטנות כיסו 41 מנדטים
    2009 – 7 סיעות קטנות לוקחות 26 מנדטים

    מי שגוזל את הקולות מהמפלגות הגדולות (הליכוד וקדימה) הן הבינוניות – שס, עבודה, ישראל ביתנו

    כלומר המגמה של הציבור בלי "שינויי שיטה" דרמטיים היא של צמצום לגושים.

    אבל זה לא מקנה יציבות בכלל נהפוך הוא, גם לא הגנה משחיתות, גם לא כנסת איכותית, שהרי שנינו מסכימים שבשנות ה-80 ותחילת ה-90 מצב הכנסת היה יותר טוב

    לכן צריך לחפש את מקור המחלה במקום אחר לא בריבוי המפלגות.

    לדעתי (וזו כבר ספקולציה לא עובדות) התיאוריה על ריבוי המפלגות וסחטנותן משרתת אינטרסים של גורמים מסוימים: (א) המפלגות הגדולות שהציבור איבד בהן אמון ורוצות את שינוי חוקי המשחק לטובתן (ב) קבוצות אינטרס שהמפלגות הקטנות לא בשליטתן ומפריעות להן בחלוקת השלל

  8. דני בלוך :

    איתי אינני יודע מאין לקחת את החישובים שלך כי אתה מחשב את כל הפילוגים והפיצולים שהיו באמצע הקדנציה ואינך יודע מה יקרה בכנסת הנוכחית. בכל מקרה הטיעון שלך רק מחזק את דעתי בעד השיטה הסקנדינבית. כל התיאוריה בפסקה האחרונה אין לה כל בסיס. המפלגות הקטנות אינן תורמות שום דבר מיוחד במערכת הפוליטית והן מיותרות וצריכות למצוא עצמן בתוך גופים גדולים יותר.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.