חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה- מה עושים עכשיו?

נושאים דעות, פוליטי ב 29.03.09 6:08

יוני יצחק, חבר מפלגת העבודה ועד לאחרונה דובר משרד הגמלאים, לא איבד תקווה במפלגה. לדבריו, יש להתחיל את השינוי הנחוץ כל כך מלמטה כדי לחזור להנהיג את המדינה

יום לאחר רצח רבין הצטרפתי למפלגת העבודה. יותר מ-13 שנה אני חבר ופעיל בה.

עמדותיי הן שמאל מתון ולכן מפלגת העבודה היא ביתי הערכי הטבעי, בין מרכזה לשמאלה של המפה הפוליטית. מרצ נמצאת שמאלה מדי לטעמי. לכן אני לא מקבל את עמדותיהם בנושא הדת והמדינה, את התפיסה המדינית ואת הזגזוג (כן עם התנועה החדשה, לא איתם, היו"ר צריך להתפטר ולמחרת- לא, כן למלחמה ולאחר מכן- לא). קדימה- אין עתיד. מפלגה שתוכל למשוך עוד קצת, אבל ללא שורשים, ללא אידיאולוגיה, ללא עמדות ברורות. מפלגות קיקיוניות- לא רלוונטיות בעיניי.

מזה חודשים רבים עברתי תהליך של התחבטות במגוון שאלות- האם מפלגת העבודה עוד ניתנת לשינוי? האם צעירים יכולים להשפיע עליה מבפנים? האם ניתן לקבוע בעזרת המפלגה כאמצעי את סדר היום המדיני והחברתי-כלכלי במדינת ישראל?

אני מאמין שעוד אפשר לעשות שינוי.

מפלגת העבודה הייתה הבית האידיאולוגי שלי וגם ברגעים קשים לא עזבתי את שורותיה. כך גם עכשיו. אני מאמין בכוחות הגלומים בקהל חברי המפלגה ובאלה שתמכו בה בעבר. אני מאמין שישנם עוד רבים שהם לא אדישים- כועסים ולועגים, אבל כואב להם מה שקורה למפלגת העבודה.

אתמול הגעתי כחבר ועידת המפלגה להצביע. אני מציע לכם להסתכל על חצי הכוס המלאה: אין כמעט כתב פוליטי, פרלמנטרי או פרשן מוביל שלא היה. כל כלי התקשורת נכחו. כו-לם. בודדים חברי הועידה שלא הגיעו אתמול. מחאה עצומה מצידנו, צעירי המפלגה. ויכוחים בין אנשים היו דבר שבשגרה. תגידו שזה בגלל הכיסאות או בגלל המינויים, אבל עובדה היא שמפלגת העבודה אתמול התעוררה לחיים.

איך עושים את השינוי?

פעם חשבתי שצריך מנהיג שיוביל את המפלגה. לאחר מכן חשבתי שאנחנו צריכים נבחרת זוהרת. זהו. נגמרה מכסת המנהיגים בפוטנציה וכוכבים נותרו רק בשמיים. אנחנו עם חובות אדירים, האמון בנו בקרב הציבור הרחב נמצא כבר במינוס, המוטיבציה ירודה. קל מאוד לפרוש ולהקים מפלגה חדשה, להשיג מימון, ליצור תשתית וירטואלית ולרוץ לכל דבר שאפשר. פשוט יותר מלהישאר ולהילחם.

מי שעוד מאמין צריך להילחם. בשלב ראשון- להתחיל בעבודה מלמטה למעלה. לא צריך מנהיג שיוביל זאת בקרב השרים וחברי הכנסת. זה צריך להיות כל אחד מאיתנו. כל אחד שקורא את הדברים וכועס, מתלבט, לועג או מתעניין. השינוי מתחיל בנו, השינוי מתחיל מלמטה. מה שחשוב עכשיו זה השורשים, הבסיס.

בשלב השני לחבר את כל הקבוצות וכל הבודדים ולפתח את החוגים הרעיוניים, את תאי הסטודנטים וכל מה שרק אפשר בהיבט הערכי והאידיאולוגי. לרענן את התשתית, להיעזר באמצעי התקשורת ובאינטרנט, להתלכד עם קהלים שונים בקרב החברה הישראלית. להיות שוב חלק מהעם. השלב השלישי- לתפוס את המושכות. להחליף את המוסדות של המפלגה בבעלי דעות חופשיות ולא ב"מתפקדי קבלן", להוביל את קבלת ההחלטות במפלגה.

שלושת השלבים האלה מיועדים להשיב אותנו למקומנו ההיסטורי- הובלת המדינה. המפלגה, הממשלה וכל מה שקשור בכך, כל אלה מהווים אמצעים למען מטרה אחת- חברת מופת בישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה שדואגת לכל מי שחי בה ברוח סוציאל-דמוקרטית.

זוהי טיוטה. אפשר להתנגד, אפשר להסכים. העיקר- אפשר להתחיל לדון ואז לפעול ולעשות. למען עתידה של מפלגת העבודה. למען עתידה של מדינת ישראל.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , ,

13 תגובות

  1. צ'רלי :

    קדימה "קיקיונית"? הסיעה הגדולה בכנסת שלמעשה תפסה את מקומה של העבודה כאופוזיציה לשלטון אינה קיקיונית, אני גם לא יודע מהיכן אתה שואב את האמונה שהיא תתפרק בקרוב.
    מלבד זאת, אתה צודק בטור. את המלאכה צריך להתחיל מלמטה. אבל הסוד הוא עבודת שטח. צריך להיות בשטח. כל הזמן. לא רק בבחירות. שיראו את צעירי העבודה בשכונות ובעיירות הפיתוח; בכפרי המיעוטים ובהתיישבות העובדת;
    באופן שיטתי, בעבודת נמלים, נוכל לבנות תשתית. וכשהתשתית תקרום עור וגידים, יהיה קל יותר להכניס אנשים ראויים לכנסת, לשנות את חוקת המפלגה, את הרכב המרכז שלה, ולהחיותה.
    אבל, צריך להתחיל.
    השאלה היא, מי ירים את הכפפה ומי יתגייס למשימה הברוכה.

  2. יהושע בן משה :

    אין למה לצפות במפלגה שברק מכר אותה לימין-להתחיל מהיסוד כבר מזמן אנשים התחילו- עכשיו צריך להפרד מהעבודה ומהגועליציה,לחבור למרצ ולקבוצות שלא עברו את % החסימה(מלכיור-ירוקים-סנה)לצרף גורמים חוץ פרלמנטרים אחרים וליסד מפלגה סוציאל דמוקרטית.ונכון תוך עבודה בשת.הנני מצפה שעמיר פרץ ירים את הכפפה וכל מתנגדי ברק יצתרפו אליו.

  3. צביקה :

    יוני, אני לא מאמין שתצליחו לסחוף יותר מדי אנשים על סמך האמירה שמפלגת העבודה היא איזה כר גידול לערכיות ושהיא תציל את השמאל או מה. בקרב צעירים יהיה לכם קשה למצוא לזה קונים. אם אתם רוצים באמת להצליח, וכאן אני מסיג אותך כמה שלבי הכרה אחורה, אתם צריכים מנהיג. פנימי. אתם צריכים, למשל, את שלי יחימוביץ', שתעמוד כבר עכשיו, ממש ממחר בבוקר, כסמל של התנגדות בתוך העבודה, ותצהיר שבבחירות הבאות היא תרוץ על ראשות העבודה. תתחילו מאבק פנימי כבר מחר בבוקר, ודרכו תגייסו. תפקדו אנשים לעבודה כדי להפוך את שלי למנהיגה של המפלגה, תגדירו את עצמכם אידיאולוגית דרך ועם המנהיגה שלכם. תגדירו יעדים ברורים של כמה אנשים אתם צריכים ואיפה, ותספרו את הסיפור שלכם כסיפור של השגת היעדים האלה. תעשו קמפיין בחירות מעכשיו ועד הבחירות הבאות. דווקא בתור חד"שניק, שבחיים לא היית תופס אותו מצביע לעבודה (גם לא בראשות שלי-דב-חנין-לא-עומד-בתקווה-יחמוביץ') אני לא מאמין לגמרי שהעבודה מתה. אבל היא צריכה להיוולד מחדש, וזה אומר גם להעיף יחד עם ברק את פואד ושלום שמחון ובוז'י הרצוג ומתן וילנאי. אם אתם באמת רוצים להציל את מפלגת העבודה מעצמה, אתם צריכים להמשיך ולהילחם בה.

    אם בא לך לשמוע כמה רעיונות על איך עושים את זה (באינטרנט נגיד), אז יש לי כמה.

  4. ע :

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3694059,00.html

  5. מפלגה אבודה :

    אין מה להגיד יותר על מפלגת העבודה.
    אחרי שברק השתלט עליה מול אילון היום היא נראית כמו קרקס.
    והמאכזב מכל-ברוורמן.

    אחרי שצירים עונים:"ברק לא שווה לי מחוץ לממשלה" – נו באמתף מה ברק כן שווה?
    קדימה נראית כמו חלום רטוב עם המשמעת שיש שם, באופן מפתיע.
    בבחירות הבאות אין עבודה. מפלגה אבודה. זה מה שזה.
    חורבן ברק השני, אחרי שהחריב את המדינה כשיצא מלבנון.

    מה החלופות? עוד לא קמו ואם יקומו איך יראו?… כמו בדיחה, סביר להניח.
    עצוב מאוד!

  6. ליוני :

    כפי שכתבתי לך בעבר, הרעיונות נכונים תיאורטית, אך יותר מדי אנשים חשו על בשרם בשנים האחרונות שאינם ישימים.

    תבדוק כמותית בחוגים על בסיס אידיאולוגי כגון יסו"ד או מקומי כמו בחיפה וירושלים – אנשים שביקשו להבריא מלמטה.

    בכל הקבוצות הללו יש יותר פרישה מהצטרפות, וזאת על רקע תהליכים במפלגה ולא בגלל חילוקי דעות אידיאולוגיים.

    יותר מדי אנשים טובים איבדו אמונה ביכולת לבנות מלמטה ואפילו ביכולת המנהיגים (פרץ ויחימוביץ' עבור הס"ד ביניהם) לבנות מלמעלה.

    גם התנהלות עמי אילון הוציאה הרוח מהמפרשים לעשרות אלפים.

    יחסי הכוחות בין אנשי "הממסד הישן" ובין אנשי "דור המתקנים" רק הולכים ומשתנים לרעתך. וזה גם בלי ליבון אידיאולוגי של המצע – שבו אתה ואנשי יסו"ד מן הסתם נמצאים בשני צדי מתרס ולא ביחד.

    במצב כזה תתקשה לעבור לשלב השני בתוכנית.

    איתי

  7. תיקון :

    בהקשר ליסו"ד "פרישה" = לא הצביעו לעבודה ב-2009.

    א.

  8. דוידי הרמלין :

    יישר כוח ממעריצך הליכודניק.

  9. שי :

    איך אני אוהב את אלה שחושבים שכדי לשקם את העבודה צריך להעיף חצי מהסיעה, 65% מהצירים בועידה ו-64% מהמצביעים של העבודה שתמכו בכניסה לממשלה.

    אתם באמת חושבים שזה מה שיחזיר לעבודה את מי שברח לה לקדימה? שלו רק הייתה עוד-יותר סוציאל-דמוקרטית, 6 מנדטים לא היו זולגים לקדימה, מפלגה עם עמדות ניאוליברליות? איזה מין הגיון מוזר זה?

    נשמע לי שאתם לא רוצים לשקם את העבודה, אתם רוצים להפוך אותה ל"עם אחד".

  10. איתי :

    אני שוב פעם מסכים עם שי. המיעוט לא יכול להגיד שהרוב צריך ללכת.

    ישנה תהום אידיאולוגית בין הרוב במפלגת העבודה ובין המיעוט הס"ד.

    התהום האידיאולוגית הזו אינה מאפשרת שיתוף פעולה, אך התקשורת מסקרת אותה כמאבק אישי, כקרבות אגו. מתעסקים באישיותו של מצנע, באישיותו של פרץ, באישיותו של אילון ובאישיותו של ברק.

    אבל כשהתהום האידיאולוגית כה עמוקה לא ניתן ליצור שיתוף פעולה, ולגבש את המפלגה. יש רק בריתות זמניות שמתפרקות מיד. אפילו החלוקה לשני מחנות אינה מחזיקה מעמד והיא נוצרת ומתפרקת ברגע. בפועל אין במפלגת העבודה בכל נקודת זמן 2 מחנות אלא חמישה לפחות, וזה המצב כבר שנים, לא קשור לברק ולפרץ.

    על הסוציאל דמוקרטים במפלגה לבחור בין:
    א. לכבוש (שזה אומר לפקוד כמויות אדירות של אנשים למפלגה ולדחוק החוצה את המחנה בראשות ברק)
    ב. לפרוש כגוש ח"כים ולהתחיל מחדש.

    שתי האופציות הן כמעט בלתי אפשריות למימוש. המצב הנוכחי הוא הגרוע מכל.

    איתי

  11. שי :

    איתי – אני רק רוצה להזכיר אגב שתמיד היה מחנות בתנועת העבודה, וגם פיצולים הם לא בדיוק דבר חדש.

    בסוף, התחום המדיני שימש כדבק במשך השנים.

    להערכתי, כדי שמפלגה ס"ד תצליח להתרומם פה מעבר ל2-3 מנדטים שמשהו כמו "עם אחד" יכול להביא (כלומר, לא להוות חלופה שלטונית), היא צריכה לגייס אליה כוחות גדולים של מצביעי ימין-מדיני מסורתיים. הדרך הפשוטה לעשות את זה היא לזנוח את הקו המדיני השמאלני ולהיות ימין-מדיני בעצמך, ואת זה ההנהגה הס"ד בישראל לא מוכנה לעשות. פה בדיוק האפיל של ש"ס, אם תחשוב על זה. קצת ימין מדיני, קצת "שמאל" כלכלי (לא בדיוק שמאל, אבל איזושהי מידה של "דאגה" לחלשים) והופס מפלגה דתית-עדתית שמצביעים לה הרבה יותר אנשים שאינם שייכים לזרם הדתי-עדתי שלה משמתקבל על הדעת אחרת.

    אני אומר את זה בפה מלא, ולדעתי כך חשים גם רבים אחרים, הסיבה שהעבודה זה הבית הפוליטי שלי זה לא בגלל הסיפור הכלכלי בכלל אלא בעיקר כי עמדותיי המדיניות הן שמאל-מרכז. אני חושב שרוב האנשים בוחרים כך את ביתם הפוליטי. חברים ביסו"ד הם היוצאים מן הכלל מהבחינה הזו.

  12. איתי :

    שי,

    א. ב-2009 (ולמעשה החל מ-2007) נוצרה אנומליה במפת המפלגות – כאשר אולמרט ואחריו לבני נתפסים בציבור כחותרים לשלום או לכל הפחות למה ששימון פרס כינה "תהליכשלום" בעוד העבודה לא עושה כלום בעניין, ואף מסנדלת מימין את קדימה (ברק באנאפוליס). מי שהציר המדיני בטחוני גורם לו לחפש מפלגת שמאל-מרכז גדולה, לא מה שנתפס כ"שמאל נאיבי" בסגנון ביילין – צריך היה להצביע קדימה וכך עשו רבים מאוד.

    כאן לא מדובר בספין של אדלר אלא בהסתכלות פשוטה וישירה על התנהלות ברק לבני ואולמרט בשנים האחרונות.

    ברק לא עשה כלום למען השלום (להיפך) והוא לא ממש סיפק ביטחון – לכן ברחו מהעבודה גם ימינה לליכוד וליברמן וגם שמאלה (כן שמאלה) לקדימה + קצת למרצ וחד"ש
    (האחרונים בייצוג יתר באתר זה).

    ב. מי שטוען שהציר הכלכלי צריך להיות חשוב בפוליטיקה הישראלית אפילו יותר מהציר המדיני לא יכול להשלים עם השונות בציר הכלכלי בתוך העבודה: ח"כ אחד נלחם בהפרטות והשני מפריט…

    בדומה, לא היית יכול להכיל באיחוד הלאומי חובשי כיפה שמריצים קמפיין לחלק את ירושלים וחובשי כיפה שרוצים לספח את חברון ולטרנספר את הערבים ממנה – זה היה מרסק את המפלגה.

    אתה אומר לאנשים – יאללה, קפלו את הדגל הכלכלי, הבה נתאחד סביב "שלום וביטחון" המסורתי של העבודה. אבל אתה פונה לאנשים הלא נכונים – לא רק ליסו"ד אלא גם לפרץ ויחימוביץ'!

  13. שי :

    א. ברק לא עשה כלום למען השלום? ברק סגר הסכם רגיעה עם החמאס על אפו וחמתו של אולמרט, ועם לבני ואולמרט ה"יונים" לא היו מתנגדים, היה לנו עכשיו גם תהידא בת שנה וחצי עם החמאס.
    בלי רגיעה של השטח, לא תהיה התקדמות בנושא שליט (מחסום מס' 1 להמשך התקדמות הציר המדיני), המחנות הפלסטיניים לא יוכלו לשלב ידיים ולא יהיה לנו עם מי לדבר. ברק רצה להגיע לרגיעה כזו, אולמרט ולבני חסמו את זה.
    אז לדידי, יש כאן בדיוק ספין של אדלר וארד. המציאות מדברת אחרת.

    ב. מפלגת העבודה כבר הרבה שנים רבות היא לא מפלגה "סוציאליסטית" פרופר. יש לה ספקטרום סוציאל-דמוקרטי/דרך-שלישית. היום הפנדולום יותר נוטה לכיוון הדרך השלישית כי אנחנו מיישרים קו עם רוב העולם (יש מי שיתווכח איתי שזה המצב ברוב הדמוקרטיות, אז אני מוכן לומר שאנחנו "רק" מיישרים קו עם האמריקאים והבריטים, זה לא חשוב), אבל בהחלט ייתכן שעם המשבר הנוכחי, הפנדולום שוב ייטה יותר לטובת הציר הס"ד – אני יכול להעיד לגבי עצמי, ואני מגיע מנקודת מוצא ליברטריאנית בכלל, שחלה בי מהפכה של ממש בחשיבה על התחומים האלה בשנה האחרונה. אני לא ס"ד במובן שרבים פה מגדירים עצמם, אבל אני בהחלט יותר פתוח לאפשרויות האלה ממה שהייתי פעם.
    יחד עם זאת, אני דבק בטענה שלי שאנשים בארץ לא מצביעים למפלגת שלטון בגלל המצע שלה בציר הכלכלי. יכול להיות שזה ישתנה – ואז נעריך את המודל הזה מחדש. לדעתי היום מה שהשמאל חייב לעשות – מה שהוא נמנע מלעשות מאז שנת 2000 – הוא חשיבה מחדש על החזון המדיני לאור המציאות של סוף העשור הראשון של שנות האלפיים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.