חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

דה-מרקר והנפגעים האמיתיים מהמשבר הכלכלי

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 29.03.09 6:09

 מי באמת נפגע מהמשבר הכלכלי? האם הנפגעים הם העשירים במרכז המדינה, או העניים בפריפריה? יונתן ברזילי חולק על הקו של דה-מרקר אודות הנפגעים האמיתיים מהמשבר

מאת: יונתן ברזילי

 דה מרקר" , המוסף הכלכלי של עיתון השמאל הכי ימני בישראל, ממשיך בקו אשר שבו פצח לפני כמה חודשים, אשר "חושף את "הנפגעים האמיתיים" מהמשבר הכלכלי – מי אם לא המעמדות הגבוהים. אחרי כמה שבועות בהם פרסם טור של איש היי-טק מובטל, בו התלונן על הצורך לנסוע באוטובוס כמו שאר פשוטי העם ועל עוד כמה צרות מכמירות לב, ולצד כותרת בה הוא מכריז כי המקצוע הכי מסוכן הוא מנכ"ל (באמת? מה עם מפעיל מנוף? מסלק חומרים מסוכנים? מפרק עופות במפעל "עוף העמק"?), מרח המוסף בראש השער שלו ביום שישי האחרון כותרת, "תושבי גוש דן נפגעים מהמיתון יותר מכולם". כותרת המשנה דיווחה על המספרים העגומים: מספר דורשי העבודה בגוש דן עלה בממוצע ב – 25%, בעוד שבשאר חלקי הארץ העליה היא רק של 16%. הסיבה, לפי הכתבה, היא המשבר בהיי-טק. לכתבה מצורפת טבלה, תחת הכותרת "האבטליון העליון", אשר מראה כמה ערים עשירות (קיסריה, רמת השרון, רעננה ותל אביב), אשר אחוזי האבטלה בהן עלו בצורה ניכרת (וככל שהעיר עשירה יותר אחוזי האבטלה עלו יותר), ואת אופקים, עיירה שידועה כענייה ומוכת אבטלה, שבה דווקא ירד מספר מבקשי העבודה.

לכאורה, זהו חזון אחרית הימים. המשבר הוא אות משמים, שבא לאזן את אחוזי התעסוקה. שוויונית וחברתית כאחד, "היד הנעלמה" של המשבר פוגעת בעשירים ומיטיבה עם העניים, או לפחות פוגעת בהם הרבה פחות. נראה שעכשיו, מי שיש לרחם עליו הוא לא העובדים הבכיינים מהפריפריה, אלא דווקא בני המעמד הבינוני-גבוה מגוש דן, אשר מפוטרים כפטריות אחרי גשם חומצי.

כמובן שמצג זה שמציג המוסף, אמור להביא אותנו למסקנה הניאו-ליברלית שרוב הכתבות באותו מוסף גוררות אותנו אליה. מי שנפגעים הרי אינם המוחלשים והמודרים, אלא הם תושבי המרכז הגיאוגרפי והחברתי. לכן לא פעולות לקידום שיוויון וצמצום פערים הן שנחוצות, אלא חילוץ למי ש"מושכים את העגלה". אין להעלות את שכר המינימום ולשפר את אכיפתו, לתמוך בהתארגנויות עובדים, להגן על חסכונות ולהגדיל את הזכאות לדמי אבטלה. יש לערוב לטייקונים, לקצץ במס חברות ולפתוח תורים נפרדים בלשכת האבטלה למנכ"לים ואנשי היי-טק. כי בסופו של דבר, למרות כל הידוע לנו, מי שבאמת נפגע ממשברים כלכליים הוא החזקים.

הכצעקתה?

האמת, כמובן, שונה בתכלית. בניגוד למה ש "דה מרקר" רוצה שנחשוב, יש כמה סיבות מאד טובות, שלא עולות באותו קנה מידה עם האידיאולוגיה הכלכלית שלו, לפערי הגידול באבטלה בין המרכז לפריפריה. הראשונה היא, שבפריפריה, לאחוזי האבטלה אין כ"כ לאן לרדת. אחוזי מבקשי העבודה בפריפריה גבוהים באופן מובהק סטטיסטית מאלו במרכז. לכן, כשיש משבר, רבים במרכז מאבדים את משרתם, בעוד שמקביליהם בפריפריה אינם יכולים לאבד את עבודתם, שכן אין להם אחת כזאת.

לסיבה זו דווקא יש התייחסות בכתבה, אך היא מאד מוגבלת וחד מימדית. היא כוללת בדיוק שורה אחת, שמציינת את עובדת היות אחוזי האבטלה הכלליים יותר גבוהים בפריפריה מבמרכז, ללא כל ניתוח או פירוט. כמו כן, השורה הזו מסתתרת בהמשך המאמר בעמוד 15 (המקום אליו רוב הקוראים לא מגיעים), ולא בשער.

הסיבה השניה, והיותר חשובה היא סוג המשרות בפריפריה לעומת המרכז.

נדמיין לעצמנו שתי משפחות, מצליחי ומוחלשי. משפחת מצליחי גרה ברמת השרון, בעוד שמשפחת מוחלשי גרה באופקים. בשתי המשפחות פוטרה אם המשפחה, שהוא גם המפרנסת היחידה. האם לשתי המשפחות תהיה זו טרגדיה באותו קנה מידה? לא בטוח. לאחר פיטוריה של גברת מצליחי, היא תחפש עבודה כמה חודשים, במהלכם יחיו בני משפחתה מחסכונותיה. אולי יאלצו להצטמצם לחבילת הבסיס בלווין ולהשהות את המנוי בחדר הכושר. בנוסף ללשכת האבטלה, אליה תגיע רק כדי לקבל את דמי האבטלה, תוכל גברת מצליחי להיעזר ברשת ענפה של קשרים והיכרויות כדי לחפש עבודה. סביר שתצליח למצוא אחת אחרי כמה חודשים מרופדים. במקרה הכי גרוע, תיאלץ להתפשר על עבודה בשכר נמוך, שעדיין יהיה יותר גבוה מהשכר אותו הרוויחה גברת מוחלשי לפני שפוטרה. יכול אפילו להיות שמר מצליחי, גנן אורגני חובב, ייאלץ אף הוא למצוא עבודה. גברת מצליחי דואגת שמא אי פעם תחזור לאכול במסעדה פעם בשבוע, אבל מעבר לכך, היא די רגועה.

לגברת מוחלשי, לעומת זאת, לא יהיה כ"כ הרבה זמן. במקום חסכונות, למשפחת מוחלשי יש אוברדראפט לתחזק. לשכת האבטלה, האופציה היחידה שלה, שכן קשרים במפעל טקסטיל לא ממש עוזרים, לא תעזור לה, ותשלח אותה לעבודות רחוקות מדי ממקום מגוריה, ואשר אינן מתאימות לה, אם בכלל. היא תיאלץ להודות למזלה הטוב שהיישוב שלה לא כלול בתוכנית ויסקונסין, שכן אז גם את דמי האבטלה היו שוללים ממנה. היא חשבה לבטל את המנוי לכבלים ואת חדר הכושר, אבל אז נזכרה שאין לה כאלה. במקום זה, הילדים לא תמיד לוקחים סנדוויץ' לביה"ס, המשפחה מפגרת בתשלומי המשכנתא, והרכב עוקל. מר מוחלשי היה שמח לעזור, אבל גם אם היה מצליח למצוא עבודה, מה שלא כ"כ בטוח, יש לו ששה ילדים על הראש, ככה שזה לא בא בחשבון. לעומת גברת מצליחי, הדאגות העיקריות של גברת מוחלשי הן איך היא ומשפחתה לא יפונו מהבית, ואיך הילדים יוכלו להישאר בביה"ס, במקום לצאת לעבוד. היא קצת פחות רגועה.

הפואנטה היא שהסיבה שתושבי המרכז מפוטרים באחוזים גבוהים יותר, ובייחוד בענף ההי-טק, היא שמשכורותיהם לא היו צודקות מלכתחילה. הם יוכלו למצוא עבודה תוך ימים (מניסיון), אם רק ימחלו מכבודם ויתפשרו על שכר נמוך יותר, אותו שכר שנהוג ממילא בפריפריה. מצוקת האבטלה במרכז, עם כל הכבוד, היא פיקטיבית. למרות שאכן יש השפעה גדולה לפיטורי שכיר במרכז, היא לא השפעה אקוטית. לעומת זאת, פיטורין בפריפריה משמעותם אסון כלכלי למשפחה. סביר מאד שיובילו לירידה בלתי הפיכה מתחת לקו העוני (או פשוט ירידה עמוקה יותר מתחתיו).

הכתבה, והמסקנה ש"דה מרקר" מנסה להוביל אותנו אליה מתוך הכתבה, הן עוד נדבך במפגן הצביעות הניאו-ליברלית מאז תחילת המשבר. אותם גורמים בדיוק, שלפני המשבר הוציאו את דיבתה של הממשלה, וטענו שהתערבות שלה יכולה להוביל אך ורק לכשלים ואי-יעילות, מבקשים עכשיו "חילוץ" מאותה ממשלה שהשמיצו קודם לכן. הרגולציה, שנראתה להם כמו אסון כשהם הרוויחו, ולא סתם, אלא הרוויחו כשנהגו בחוסר אחריות בכסף של חוסכים שרבים מהם ממעמדות נמוכים יותר, נראית להם כעת כמו הצלה. הדו-פרצופיות הזאת גורמת לכך שמתחשק לי להיות קצת ילדותי ולהכריז "אם השוק הפרטי כ"כ יותר יעיל מהממשלה, שיציל את עצמו מהבלגן שהוא עשה".

דה מרקר אמנם רק מדווח על נתונים, שהם בהחלט עובדתיים, אך הבחירה אילו נתונים להדגיש, באיזה אופן, ואיזה ניתוח להציע לאותם נתונים, היא שמשנה. כשהוא מדגיש נתון כזה בצורה בולטת כ"כ, ללא ניתוח שיסביר למה הנתון מטעה, הוא מבצע פעולה פוליטית ניאו-ליברלית, כזאת שממשיכה את הקו הימני של המוסף מיום היווסדו. ככל שכוחו של דה מרקר עולה בתוך "הארץ", הן מבחינת גודלו והן מבחינת כוחו (לראיה, לאחרונה פורסם כי גיא רולניק היה זה שטירפד את המיזוג הפוטנציאלי עם "מעריב"), נראה שהאחרון, שמתהדר בדימוי של עיתון שמאל, פחות ופחות זכאי לו. הארץ, כיום, הוא עיתון ימני.

יונתן ברזילי גר בת"א, בוגר שנת שירות ושירות לאומי בעמותת אלון, פעיל במכללה החברתית-כלכלית

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

7 תגובות

  1. שושי פולטין :

    מצויין – הכל בעיני המתבונן -זה מה שקורה כאשר מסתכלים על נתון כמו ממוצע (25%), שהוא למעשה נתון שקרי שלא אומר דבר על מה עומד מאחוריו.

  2. איתמר כהן :

    כדאי שתקרא את המאמרים של גיא רולניק (עורך 'דה מארקר') ומירב ארלוזורוב (עיתונאית בכירה שם) בחודשים האחרונים.
    הם תוקפים שוב ושוב את הסיוע לבעלי ההון, וגם העמדות הכלכליות שלהם זזו הרבה שמאלה מאז פרוץ המשבר.
    אני מסכים שיש הרבה מאוד מקום לביקורת על 'דה מארקר' – אבל כדאי לא רק להתנצח, אלא גם לנסות לכתוב להם ישירות בנימוס ובקיצור, ואף לנסות להיפגש איתם. מניסיון, הם לרוב עונים, ואף מתייחסים ברצינות.
    נכון, זה לא קל לשנות דעות של אנשים, אבל בעיני אנשים הגונים שדעותיהם שונות משלנו (כמו כתבי 'דה מארקר') עדיפים עשרת מונים על מושחתים שאין להם דעות כלל.

  3. חגי :

    אני מניח שלמפוטרים מהמרכז יותר קל, אבל אני לא חושב שנכון בשעה כזאת להמשיך את מדיניות ה"הפרד ומשול" המחלישה את התארגנויות העובדים, אלא להיפך, לנסות למצוא סולידריות בין מפוטרים בעבודות מצליחות ומפוטרים ומובטלים מוחלשים.

  4. צ'רלי :

    איתמר,
    אכן שמתי לב לאחרונה לשינוי חיובי בטורים של רולניק שבקצב הזה יחזיק פנקס אדום עד סוף 2009…

  5. צביקה :

    אין מצוקה בתל אביב, אין מצוקה ברמת השרון.

    יונתן, אני לא מבין את הסרט הזה שאתה מקרין פה. משפחת מוצלחי לא נמצאת על פי הרס מוחלט ולכן המצוקה שלה לא ראויה להתייחסות? אפשר לחשוב שכל משפחות מוצלחי קיבלו בירושה שלוש דירות פאר, ולא לקחו התחייבויות כספיות מזן המשכנתא כדי לרכוש את הדירה שלהן. כאילו שלהן הבנק יחכה. כאילו שאם יפסיקו "להתפנק" ויורידו משכרם, הבנק יפסיק להתפנק ויוריד מההחזר החודשי של המשכנתא שלהם.

    ובכלל, סוציאליזם אמיתי (לא יודע אם אתה סוציאליסט, אבל נראה שאתה נוטה לשם) יודע להסתכל גם על האנשים שלא נמצאים בתחתית החבית, ועדיין לראות שהם טובעים. לא שיש בינינו ויכוח על זה שכל מדיניות חברתית-כלכלית שפויה צריכה לדאוג קודם כל שלמשפחת מוחלשי יהיה סיכוי הרבה יותר גדול להתפתח וסיכוי קטן בהרבה להיחנק ולהידרדר לעוני, אבל אם מבחינתך מי שהגיע למעמד הבינוני והיו לו כמה שנים טובות בהייטק הוא מי שהמדינה כבר יכולה לשכוח ממנו כי הוא הסתדר, אז יש לנו ויכוח מר.

    השאיפה צריכה להיות כפולה – גם להפוך כל משפחת מוחלשי למשפחת מוצלחי, וגם לספק למשפחות מוצלחי הגנה סבירה מול כלכלת רכבת ההרים של ההיפר-קפיטליזם הישראלי. לא הגיוני שהמעמד הבינוני פה, ההולך ומצטמק ממילא, יופקר כי הוא לא מספיק מסכן. הוא דווקא כן.

  6. יונתן ברזילי :

    עוד משהו שעליתי עליו אחרי שליחת המאמר הוא שהכתבה מטעה גם בפן הסטטיסטי הטהור. כשיש עליה באבטלה, אם אחוזי האבטלה היו נמוכים יותר מלכתחילה, העליה נראית הרבה יותר דרמטית מכפי שהיא. אם, לדוגמה (הנתונים מן הסתם לא נכונים, זה רק לשם המחשה), ברמת השרון היו לפני המשבר 2% אבטלה ולאחריו 3%, אז העליה באחוזי האבטלה היא של 50% (3 הוא 150% של 2). אם, לעומת זאת, באופקים היו 10% אבטלה לפני המשבר, ו 11% אחריו, אז העליה תהיה של 10% בלבד. למרות שאותו חלק יחסי מתושבי שני הערים נוסף למעגל האבטלה, השינוי ברמת השרון נראה הרבה יותר משמעותי. הצגת הנתונים בצורה כזו, בלי ניתוח נוסף, היא מטעה.

    למגיבים:

    לאיתמר כהן – אודה ואתוודה שאין לי מושג איפה פוגשים עורכים בדה מרקר. לגבי הטענה השניה, אני לא בטוח – האם מתנחל קיצוני אך הגון אינו יותר מסוכן מתל אביבי מנותק אך בלתי מזיק?

    לצביקה – נראה לי שלקחת רחוק מדי את גישת "כולנו מדוכאים". כמו שהשוביניזם מדכא גם את הגברים, אבל ברור שיותר את הנשים, כך גם המדיניות הכלכלית מדכאת יותר את המעמדות הנמוכים מאשר את מעמד הביניים. מי תעדיף להיות, עני מהפריפריה, או בן מעמד בינוני מהמרכז?

    ברור שהמדכא האמיתי כאן הוא השיטה הכלכלית. יותר משתקפתי במאמר את המעמד הבינוני, תקפתי את השימוש של דה מרקר בעריכה מטעה כדי לקדם את האג'נדה שפוגעת הן במעמד הבינוני והן במעמדות הנמוכים. לדעתי, אנחנו יותר קרובים בדעותינו ממה שאתה חושב

  7. איתמר כהן :

    יונתן,
    1. כתובות הדוא"ל של העיתונאים מופיעות לעתים קרובות בתחתית הידיעות. בנוסף, הנה רשימת בעלי תפקידים ב"הארץ" / "דה מארקר":

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/specials/EditorsReportes.jhtml

    אם פונים אליהם בנימוס ובקצרה, הם לעתים קרובות עונים.

    2. לשאלתך על המתנחל – לדעתי, כן. בהסתייגות, כמובן, שאם אדם הוא קיצוני עד כדי גזענות וכהניזם, מבחינתי הוא בלאו הכי כבר לא "הגון".

    בנאדם מנותק – ממממ… בעיני המרחק בין "אדיש" לבין "מושחת" הוא מאוד קטן.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.