חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

למה לא הפגנתי איתם

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 1.02.09 6:00

ליאור לרנר, המתנגד למלחמה האחרונה, מסביר מדוע לא השתתף בהפגנות נגדה. מתוך דבריו: "ההפגנות האלו נשאו אופי פרו-ערבי, כשדגלי פלשתין וסיסמאות בגנות ישראל הפכו לדבר שכיח בהן"

מתחילת מבצע "עופרת יצוקה" שזה עתה נגמר, התקיימו הפגנות נגד הלחימה בדרום כשרוב המשתתפים בהן היו פלשתינים, אזרחי מדינת ישראל, שהזדהו עם סבלו של עמם ברצועת עזה. ציבור נוסף ולא קטן שהיה שותף למחאה נגד המבצע הוא ציבור שמאלי, יהודי, לא ציוני. ההפגנות האלו נשאו אופי פרו-ערבי, כשדגלי פלשתין וסיסמאות בגנות ישראל הפכו לדבר שכיח בהן. המסר של ההפגנות הללו היה פוסט ציוני, כזה שטוען שעבר זמנה של הציונות, או לחילופין מאמין שהציונות היא השקפת עולם גזענית. המסר היה כזה שיהודי- ציוני, על אף עמדתו נגד הלחימה לא יכל להזדהות עימו.

לפני כחודש דן בג"צ בעתירה שהגישו אילת מעוז וחגי מטר, שני פעילי שמאל יהודים שביקשו להניף את דגל פלשתין בהפגנה נגד המלחמה בלב ת"א. בעוונותי, הייתי בלא מעט הפגנות של השמאל בישראל ובחלקן אפילו לקחו חלק קבוצות שמאל לא ציוניות וציבור ערבי שלא מקבל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והיה רוצה לראות את אופיה בצורה אחרת. באף אחת מהן לא הניפו את דגל פלשתין. היו שם כל מיני דגלים, אך הדגל הזה, שעבור רוב הישראלים הוא דגל מוקצה לא הונף מעולם. הימצאותו בהפגנות ביישובים הערביים והמאבק העיקש שליווה את הנפתו בהפגנה בת"א מסמלים את ההקצנה של המגזר הערבי בישראל ושל השמאל הלא-ציוני.

לב הויכוח בין תומכי המבצע למתנגדיו היה מצוי הרחק מעיניו של הציבור הרחב, באוניברסיטאות. שם ערכו קבוצות פוליטיות שונות הפגנות בתדירות גבוהה מאד. לפני כחודש, מספר ימים לאחר שמטוסי חיל האוויר התחילו להרעיד את שמי רצועת עזה, התקיימו באוניברסיטת חיפה שתי הפגנות קולניות. בצד אחד עמדו מתנגדי המבצע, רובם ערבים עם דגלי פלשתין, ומנגד תומכיו מניפים את דגל המדינה ושרים את "התקווה".

"שוב השמאל עם הערבים" אמרו אנשי הימין בימי המלחמה, ואכן החלוקה הזו היתה בלתי נמנעת. השמאל הלא -ציוני איבד את המצפן ולא חי עוד בתוך עמו. הוא מנוכר, זר, והוא אינו מבין מדוע סולדים ממנו כאשר הוא מניף בגאווה את דגלם של מי שנחשבים בעיני ציבור גדול בעם כאויבי מדינת ישראל.

מבצע "עופרת יצוקה" עמד בניגוד לאינטרס של שני העמים, הוא לא פתר את בעיית ירי הקסאמים והגראדים ליישובי הדרום אלא רק דחה את פתרונה מעט. הוא יצר אוירה מתלהמת בחברה הישראלית, כזו שמתירה את דמו של העם הפלשתיני כולו. המבצע בעזה גם ליכד קבוצות של אנשים שהתנגדו אליו. קבוצות אלו ברובן, העדיפו להניח את השקפת העולם הציונית בפינה ולהידחק שוב לתחום הנישאי והמנותק. תחום שמשאיר לימין את היכולת לנכס לעצמו את הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל, סמלים שהם גם שלי.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , ,

10 תגובות

  1. עידן :

    מנין לך שהציבור השמאלי-יהודי בהפגנות היה בהכרח לא ציוני? אולי עמדו בין המפגינים גם כמה שוחרי ציונות?

    ובכלל, מי שמך לקבוע ציונות מהי? האם ישנה אידאולוגיה ציונית אחת שהיא היא הקובעת? ההיסטוריה שלנו מלמדת כי היו (וישנם עדיין) זרמים שונים ומובחנים לציונות, גם זרמים קיצוניים שנגעו בגזענות ובדלנות וגם זרמים מתונים שהכירו בשונות ובחרו להתמודד עם הקשיים שהיא מעלה.

    סלח לי על הבוטות, אבל מבחן הציונות שממיין את מי שבעיניך אינו ראוי לה מזכיר לי את מבחן הנאמנות של ליברמן. איך אתה מתכנן למדוד את ציונותי בדיוק? לפי מידת השתתפותי בהפגנות?

    חוץ מזה, בגלל שלא נעים לראות דגל פלשתין לא נעמוד ליד מי שמניף אותו? ובגלל שלא נעים מהימין ששוב שם אותנו השמאלנים ביחד עם הערבים אז נשאיר אותם שיסתדרו לבד? עד לאן נגיע אם נתרחק ונתכחש לכל מה שלא נעים לנו? האם נעים לנו יותר לעמוד עם אנשי א"י השלמה או אוהדי הטרנספר בגלל שהם יהודים? או שאולי לא נעמוד עם אף אחד, נמשיך ונתבדל עד שנישאר לבדנו על הספה מול הטלוויזיה ונצקצק בלשוננו למראה הטעויות הפוליטיות שעושה השמאל בישראל?

    האם לקחת על עצמך את תפקיד הבן הרשע, שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר? “מה העבודה הזאת לכם?”

    מדוע לא הצטרפת לשאר הפעולות נגד המלחמה שלא נשאו אופי “פרו-ערבי”? מדוע לא חילקת את העצומה של תושבי הדרום לחידוש הרגיעה? מדוע לא נענית להזמנה הפתוחה של "נשים בשחור" לעמוד יחד איתן ולהפגין? ואם לא נתקלת בכל אלה, מדוע אתה לא יזמת פעולה מתונה וביקורתית על התקיפה בעזה? כזו שציבור יהודי רחב היה יכול לעמוד לצידה?

    אני לא בא לתקוף אותך אלא לשאול שאלות מעוררות. לדעתי, הסיבה האמיתית שלא עמדת איתנו (וגם רבים אחרים) היא בגלל שפחדת. אני לא מאשים אותך, גם אני פחדתי מאוד בהתחלה. זרקו עליי בקבוקים ומקלות, קראו לי "בוגד" “נאצי" ושאר ירקות. גם אני גמגמתי מול אנשים זועמים כשחילקתי להם פליירים נגד המלחמה ולא ידעתי מה לומר באותו רגע. גם אני חשתי שכל העולם נגדי, שכולם צמאים לדם והם ישתו גם את שלי אם רק אראה סימנים של התנגדות. הפעם זו לא הייתה עוד הפגנת שמאל מיני רבות, אלא קול ביקורתי מבודד מול רעם קונצנזוס מהדהד.

    אני אדם ציוני. עמדתי בהפגנות נגד המלחמה וחילקתי חומרי הסברה. בחרתי בקפידה את המסרים להם הייתי מוכן להתחייב, וסירבתי להשתתף באירועים מתלהמים וחסרי טעם בדומה לאלה שציינת, אך ללא בדלנות מוגזמת. אינני פוסט-ציוני ואינני חובב של ההגדרה כי לדעתי היא מתייחסת לציונות באופן פשטני. אני חושב שהציונות לא רק זקוקה לסדר יום חדש, אלא גם לדוברים חדשים שיצליחו להתנער מהחיבור האוטומטי בין ציונות לאנטי-ערביות.

    ליאור, אל תפחד. עמוד איתן עם הציונות המתונה שלך מול הקיצוניים מהימין היהודי והימין הערבי. כמו שאמרת, אסור להשאיר את השיח הפוליטי והאידאולוגי לרשות הימין הקיצוני. אסור לתת להם לנכס לעצמם את הסמלים ואת מה שהם מסמלים. אסור לתת להם לעורר בנו רגשות אשם שאנחנו לא חלק מהסולידריות האפורה שהם מציעים. חייבים להציג ציונות אלטרנטיבית, כזו שלא שותקת כשהתותחים רועמים.

  2. ל רפי :

    במקום שבעלי תשובה עומדים… .
    טוב שיש עוד מי שמסוגל לחשבון נפש ולהערכת גבולות המותר והאסור במאבק דמוקרטי על מדיניות. ההבדל בין מאבק על מדיניות, שהוא לגיטימי במדינה דמוקרטית, אין מקום לערעור על עצם קיומה של המדינה או על אופיה הלאומי. זהו קו הגבול שבין מאבק דמוקרטי לגיטימי למאבק לא לגיטימי.
    חלק מערביי ישראל, מנהיגות הפוליטית שלהם והשמאל הפוסט-ציוני בישראל – עברו את הגבול. ככל שימשך תהליך זה, כך ילך ויקצין גם הקו המתנגד לו; זהו תהליך בלתי נמנע. כשם שלא ניתן למנוע מהפרט את זכותו להגנה עצמית, לא ניתן למנוע מהמדינה את הזכות להגן על עצמה נגד אלימות פיסית או נגד נסיונות דה-לגיטימציה שלהם אותה משמעות בדיוק – רצון לחסל את הישות המותקפת.
    השמאל ה"חצי שפוי" בישראל, זה שאינו מתכחש למדינה כמדינה ציונית, אבל עדיין לא מבין ששלום בית קודם לשלום עם שכנים אויבים, ניצב בפני דילמה קשה, הוא צריך להחליט היכן מקומו בויכוח הפוליטי-קיומי עם הפלשתינאים והתומכים בהם. הבעיה אינה בעיה של צדק אישי שיש לו ביטוי מדיני שעליו ניתן להתווכח. הבעיה כבר הפכה, בין היתר בתמיכת השמאל הישראלי, לבעיה של מאבק קיומי. מאבק זה עדיין לא קריטי, אבל הוא מתקרב במהירות לנקודת הכרעה דומה לזו שעמדה בפני היישוב ב-1948, מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    זה היה המצב בשנים הראשונות שלאחר מלחמת השחרור. באויר נסרה תחושה שאנו בדרך ל"סיבוב שני" ונותרה רק שאלת העיתוי. אז היה האיום פיזי, צבאי. כיום האיום הוא אידאולוגי, פוליטי, טרוריסטי ועניין של שסעים פנימיים בחברה, המחלישים אותה מבפנים; אבל הוא קיים ומתחזק. נצחונות ישראל במלחמות סיני, ששת הימים ויום הכיפורים (הגם שכאן לא הושגה הכרעה צבאית חד-משמעית), נטרלה את האיום הצבאי הקיומי, אבל לא שינתה את המטרה הערבית הבסיסית. הכלים והמהלכים הפוליטיים הדרושים להמשך התהליך בדרך שונה עוצבו בדור האחרון בסיוע השמאל הישראלי. חלקים בשמאל, בגלל אידאולוגיה אנטי-דתית, אנטי-לאומית, פוסט מודרנית ואוטופיסטית לגבי המטרות הערביות האמיתיות, סייעו לגיבוש התשתית המשמשת כיום לניגוח והחלשת מדינת ישראל. ערביי ישראל, באחוזים גדלים והולכים, מנסים שוב את דרכם של המופתי, קאוקג'י, חסן סלמה ואחרים, דרכם הטיפוסית של האלימות והטרור הערבי. מדינה שבדרך התקשתה להתמודד עם איומים אלה ושילמה מחיר יקר. מדינה בת שישים אינה יכולה לחכות שיפוררו אותה מבפנים, ותוך זמן קצר יצטרכו רבים מאיתנו להכריע היכן הם עומדים. המציאות תכתיב להם זאת בין עם ירצו ובין אם ימאנו. זהו טיבם של תהליכים היסטוריים – משהותנעו, המומנטום שלהם חזק יותר מן ההגיון הצרוף.
    ברגע ההכרעה, תתקבל ההחלטה של הפרט על יסוד העמדות והזיקות שלו לציונות, למדינה היהודית, להשתייכות הלאומית, לחינוך ולעולם המושגים המוטבע בו. ככל הכרעה זו מקדימה לבוא, היא מצביעה על חוסן לאומי גבוה יותר של היחיד. מבחינה זו, מצבו של לרנר עושה רושם טוב למדי, עד כדי כך שבחרתי ברישא שבחרתי.
    מבצע "עופרת יצוקה" היה "מיותר" בגלל איך שנעשה ולא בגלל עצם העובדה שנעשה. במבצע זה ישראל שבה ומציגה עמדת-חולשה מדינית, בכך שאין לה מדיניות. וכשאין מדיניות, לרוב, המבצעים הצבאיים הם במידה רבה בזבוז זמן ומשאבים. מדיניות הממשלה הנוכחית היא מדיניות של "קבלת הדין" או כניעה לתכתיבים. דומה שהיא עוסקת אך ורק בשאלה איזה תכתיב אמריקני, אירופי, ערבי או אחר כדאי לקבל ברגע נתון, על מנת שהנזק הפוליטי הפנימי שלו יהיה מינימלי. לכן נמשך כל כך הרבה זמן המחדל של ספיגת ההרעשות על העורף, לכן, בוזבז כמעט שבוע ימים לאחר שני ימי התקיפה של ח"א על עזה, מבלי שההלם הראשוני נוצל כראוי, לכן נמנעה ישראל מכיבוז פילדלפי ויצירת מציאות אחרת אמיתית בציר הדרומי, חרף הצהרות המנהיגים, לכן הסתיים המהלך בקול ענות חלושה כפי שהסתיים ולכן אנו רואים כבר עכשיו את ניצני הכשלון בהתנהלות של החמאס וארגוני הטרור ברצועה, כאילו לא הושגה הרתעה, וגם במבחן זה ישראל כושלת. כך פעל אולמרט בחודשים האחריונים מול הסורים, מול אבו-מאזן, מול התורכים והיכו לא?!
    כך פעלה הממשלה גם במלחמת לבנון השניה לאורך כל הדרך. הפיקוד העליון של צה"ל שגה במלחמה ההיא (והפיק לקח "פוליטי" במלחמה זו), אבל הכשלים האסטרטגיים, רובם ככולם הם מבית היוצר של ה"מדינאים".
    מבצע צבאי בעוצמה כפי שהפעילה ישראל ברצועה, חייב לייצר תוצאות מסוג אחר. אם אינו משיג זאת, נדרשת התנהלות אחרת. אסור שמבצע כזה יתחיל מנקודת מוצא של קיבעון מחשבתי שקובע שאסור להפיל את שלטון החמאס, שאסור לגרום לתנועה מסיבית של פליטים לעבר הגבול המצרי, שיש חסינות למישהו בתוך המערך השלטוני של החמאס, שלנציגות האו"מ (אונר"א) וכו' יש מעמד מועדךף כלשהו ברצועה, שהאוכלוסיה האזרחית המשתפת פעולה עם החמאס, מעניקה לו מחסה ומספקת לו מתנדבים, אינה חלק ממערך הלחימה האנטי-ישראלי בשטח ועוד ועוד. הכל חייב להיות "פתוח" לשינויים, ועל יסוד גמישות מחשביבת זו יש להגדיר את המהלכים הצבאיים ואת התוצאה הסופית הרצויה, שאלי יש לחתור ללא היסוס. בדרך שאנו הולכים, אנו גם "אוכלים את הדג המסריח… ולבסוף גם מגרשים אותנו מהעיר… ; דהיינו: קרחים מכאן ומכאן. בהיבט זה אני מקבל את ההתנגדות למבצע, כפי שבוצע.
    האוניברסיטאות הישראליות, ברובן, הפכו חממה לזרמים פוסט-ציוניים מיליטנטיים, ואין זה פלא. אלה החיים על כספי הציבור, כותבים ניירות "מבריקים" שרובם המכירע "מתישנים" לפני שעמדו במבחן המציאות, ומיעוטם הגדול מעולם לא נדרשו לביצועים מוכחים ולאחריות לאומית, יכולים להרשות לעצמם להסתופף ב"היכלי השן" שלהם. כל עוד הם אינם פועלים נגד אלה שמממנים אותם – ניחא. מרגע שדברים אלה משתנים באופן מהותי, גם האקדמיה איה פטורה מביקורת נוקבת. ואם המחיר הוא שכמה שטרנהלים או פפה-ים יעברו לאירופה וישמיצו אותנו משם, אני מוכן לקחת את הסכון הזה בשתי ידיים.
    לסכום הפעם: התפכחות מחלום תעתועים היא התפתחות רצויה, שאני מברך עליה. אבל הדברים שתאר לרנר אינם חריג, הם מתהווים סביבנו והולכים ומחמירים. הבחירות הקרובות הן הזדמנות אחת לחשבון נפש. חלק מהציבור מצביע על כך שהוא עושה חשבון נפש זה והתחזקות גוש הימין הוא ביטוי לכך. הדרך של לרנר היא דרך אחרת, אבל טובה לא פחות. כדאי מאוד שנסתכל למציאות בעיניים, משום שההתפתחויות באזור מהירות מאוד ואפקט השלכותיהן עלינו יבוא בגלים הולכים ומתחזקים.

  3. יואב רובין :

    אני הייתי בהפגנה בירושלים בתחילת המלחמה, חלק מהשלטים לא היו ממש לטעמי (לא סימפטי – רוצח למשל) אבל לא היו דגלי פלסטין וגם לא יותר מדי תקשורת. אח שלי היה בהפגנה בת"א, הוא לא ראה דגלי פלסטין. הוא כן ראה אלפי מפגינים אבל התקשורות משום מה העדיפה להדגיש את ההפגנה של ישראל ביתנו כנגד הכנס של חד"ש בנצרת עילית. מעבר לכך חבר אחר שלי (שלא השתתף בהפגנה) טען שבהפגנה בת"א היו דגלי אש"ף. מה אני לומד מזה?
    אני לומד ראשית שהתקשורת מעדיפה להדגיש את הפן הלא ציוני של ההתנגדות למלחמה. אני לומד מזה שהיא משתדלת להצניע את הפן הציוני שלה. ואני לומד מזה שזה נקלט בציבור ומדבריך אפילו בשמאל. בימין קוראים לזה "העם נגד תקשורת עוינת". כשמאלנים אומרים את זה זה בודאי קונספירציה…

  4. איתמר כהן :

    ליאור לרנר,
    פוסט יפה ואפילו מרגש בעיני.
    באופן אישי, בעבר הייתי פעיל ב"שלום עכשיו", ועם הזמן זזתי יותר ויותר ימינה בדעותי, ולא רק בגלל הנסיבות האובייקטיביות, אלא במידה רבה בדיוק בגלל הדברים שאתה מתאר.

    הערה לכל המיתממים, שאומרים "לא ראינו בכלל דגלי פלשתין" וכו'.
    לדב חנין אתם מאמינים?
    אני כן מאמין לו.
    הנה ראיון שלו עם ארי שביט.

    http://www.politico.co.il/article.asp?rId=1070

    תקראו מה שחנין אומר שם על דגל ישראל, על דגל פלשתין, על "התקווה" ועוד. ואז גם תבינו איך אתם מצליחים להרחיק יותר ויותר אנשים כמוני ממה שאתם מכנים "מחנה השלום" (גם כן כינוי יומרני ומתנשא, כאילו אנשים שחושבים אחרת לא רוצים שלום).

  5. יואב רובין :

    מה עניין דב חנין לכאן?
    בהפגנה בת"א דיבר גם ג'ומס (לא ממש כוס התה שלי מסיבות אחרות). הבעיה הגדולה שלי היא שהשמאל הציוני שאני נמנה עליו זז יותר ויותר ימינה ודוחף אותו לכיוון הלא ציוני. בהפגנה נגד המלחמה שהיא עניין משותף לכל מי שהתנגד לה יכולות לבוא לידי ביטוי כמה תנועות כפי שבתמיכה במלחמה לא צרפו יחד (ואולי חבל שכך) את כל התומכים וכך ברק יכול היה להתנתק מליברמן.
    ולגבי הדגלים – אני לא פלסטיני לאומי ולכן איני מניף גדל אש"ף. אני כן יהודי לאומי ומניף דגל ישראל. אין לי בעיה עם הדגל האדום כל עוד הוא לא עם שמאל של מגל וחרמש. וכן "אני מאמין" של טשרניחובסקי הוא שיר הגאולה האולטימטיבי עבורי ועדיף בעיני על התקוה. הבעיה היא שהוא גם ארוך כאורך הגלות ולכן יקוצר ויאבד מכוחו.

  6. מתן :

    נראה לי שמה שחנין אומר יכול להיות טוב בעיני הרבה ציונים. ואני גם מכיר טוב באופן אישי לא מעט ציונים שגם אם הם לא מסכימים בהכרח עם הכל, הם בהחלט מבינים שחנין וחד"ש היום הן המפלגה היחידה שבאמת מתכוונת עדיין לפתרון של שלום כשהיא מדברת על שתי מדינות. השאר, ממרצ ועד קדימה והליכוד, מדברות על מדינה פלסטינית כעל פתרון גזעני שישאיר את הפלסטינים בגדה תלויים כלכלית, מדינית וצבאית בישראל; ואת הפלסטינים בתוך ישראל חסרי זכויות – חלקם מדברים במפורש על טרנספר של הפלסטינים הללו למדינונת שנקים להם ברוב טובנו בחלקים מהגדה שנחליט שלא באל לנו עליהם.

    איתמר – אני מסכים איתך שהכינוי "מחנה השלום" הוא יומרני ומתנשא ולא רלוונטי. בעיקר לא רלוונטי. הוא מעלה ניחוחות של שנות ה-80 וה-90 העליזות. לכן אפשר להגיד בגאווה שחד"ש מעולם לא היתה חלק אמיתי מה"מחנה" הזה. זה בדיוק המחנה – כמו שאתה מתאר את עצמך – שנטש את הדיבורים על שלום בקלות ברגע שהספין של ברק, כאילו "אין פרטנר" פלסטיני, יצא לאוויר העולם, ממש כאילו חיכו שם להזדמנות להיווכח שלא צריך באמת לעשות שלום. ממש כאילו השלום הזה היה רק דרך אחרת להיפטר מהפלסטינים, ולא ניסיון כנה ליצור מציאות של חיים משותפים, ניסיון שיחייב פשרות מעצם טיבו. "מחנה" שמפוזר כרגע בין כמה מפלגות – ליברמן, קדימה, ליכוד – שמציעות לפטור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך חד צדדית וטרנספריסטית; מרצ שתקועה עדיין בקונספט של "מחנה שלום" עם יוזמת ג'נבה; או מימ"ד והתנועה הירוקה שהחליטו שלא ממש צריך לגבש דעה בנושא.

  7. אורן :

    תודה על פוסט חשוב שמציף בעיה אמיתית ומשמעותית.

  8. ירדן :

    אישית, השתתפתי בהפגנה כי לא חשבתי שהמבצע ישיג שום דבר. אם חלק מהסיסמאות והדגלים לא הזדהתי, אבל את זה אפשר להגיד על כל הפגנה.

  9. RS :

    בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: http://news.walla.co.il/?w=/2952/1411574

    "טון אחר לא נשמע עוד במדיה המרכזית. "לא בעת מלחמה": מנהיגי המדינה שזוכים לקיתונות של בוז איום על התנהלותם בימי שלום, הפכו חסינים בימים בהם ההחלטות שלהם קריטיות בהרבה. וזה נוכח בכל המעגלים של חיינו: מי מחברינו שמתנגד למלחמה, הן מסיבות פרקטיות של תבונה מדינית, והן מטעמים אנושיים, מוצא עצמו לראשונה במקום עבודתו, בשולחן המשפחה, כגייס חמישי, בלתי לגיטימי".

    "כאילו לא ידענו פה איזו מלחמה שהפכה בכייה לדורות – אחת, שתיים או שלוש או ארבע כאלה – העמדה של "מתנגד למלחמה" היא עדיין בישראל 2009 עמדה של "אנטי המדינה". זה לא מציב במקום פשוט את מי שרוצה לצעוד, ולאו דוקא מאחורי דגלי פלסטין. אנחנו רצינו לראות בהפגנה הזו בשבת דגלי ישראל. אבל המשטרה אסרה על הנפת דגלי ישראל בהפגנת השמאל. באבן גבירול, ליד הבית שלנו, אסור היה לשאת את דגל הלאום."

    "בווינט התפרסם מאמר של הוגה דעות שדיבר על הפרעה גנטית ממנה סובלים המפגינים בסינמטק." (הערה: מזכיר לכם משהו?).

    "אנחנו מתקשים לזכור סיטואציה בה הרגשנו שסותמים לנו את הפה, כמו בתשעת הימים האחרונים."

    "הרשת החברתית של פייסבוק הוצפה באיומים של פעילי ימין, על גורל הסמולנים שיגיעו להפגנה בשבת. מארגני ההפגנה ביקשו מהמחתרת הקיצונית של קרליבך ומהאמיצים של רחוב ביל"ו לנוע בקבוצות, מחשש להתקפות גרילה."

    "כשאחד מאיתנו ביקש לחזור הביתה, הוא נתקל בכוחות המשטרה, שאמונים היו על הסדר בהפגנה המתוחה אך המאופקת הזו. "שמאלני מזדיין", פנה אליו השוטר בסבר פנים יפות. "מה אמרת?" "תעוף לי מהעיניים, אתה לא עובר פה", עם כאפה לפרצוף, היתה התשובה. "נראה אותך מתלונן עלי", קינח עם חיוך."

  10. רמי הוד :

    ליאור היקר,
    הדרך להקנות למחאות פוליטיות גוון אחר היא על ידי השפעה ולא על ידי עמידה מהצד.
    אם אכן התנגדת למלחמה, הצטרפות ליוזמות קיימות או יצירת יוזמה משלך הייתה יכולה לתרום לא מעט להשמעת קול לא מתלהם ולא לאומני נגד המלחמה.
    ביום תחילת המלחמה נפגשנו כ-30 סטודנטים יהודים וערבים מאוניברסיטת חיפה, ביניהם כאלו שממש לא מצביעים חד"ש אך הבינו מהרגע הראשון שלפנינו עוול ואסון- דנו וניסחנו מהי צורת מחאה אפקטיבית ולא מנכרת. תכננו ביחד את המחאות, יצרנו דיאלוג עם אנשים וניסינו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו לשנות דעת קהל. אני יודע שדבר דומה התקיים במקומות נוספים בארץ
    זו המחאה שקיימנו:

    http://idov.co.il/?p=600

    אני סבור כי לעמדה שלך היה מקום במחאה שכזו ובמחאות נספות רבות שהתקיימו. העדרותם של רבים ממי שתופשים עצמם כשמאל ציוני מהמחאות נעשתה בעיני בשל התנגדות סימבולית ורגשית מדגל פלסטין, התנגדות שאותה איני יכול לקבל. זהו דגל לגיטימי שניתן להניף אותו- בוא לא נחזור לשנות ה-70.
    לצד זה, מפגינים ממספר גופים שאינם מוכנים לקבל מפגין שמוחה ממניעים פטריוטים ישראלים וקורא גם נגד הקסמים היו אכן מראה שכיח במחאות רבות.
    השארת הזירה לכוחות מתלהמים היא סכנה והיא תורמת לציור המחאות כיהודים נגד ערבים וכלאומניות ומתלהמות.
    להבא דע לך שיש מקום ושלמרות שיש כאלו שמנסים לצמצם את רוחב המטרייה- היא עדיין יכולה להכיל קולות שונים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.