יוקר המחיה – אין לו מענה ניאו-ליברלי

נושאים כלכלה ותקציב, כלכלת בית ב 8.02.22 0:40

הזעם הציבורי על יוקר המחיה בישראל גרם לממשלת ה"שינוי" להידרש לנושא. אך איזה מענה יכולה לתת המדיניות הניאו-ליבראלית של ממשלה זו?

מאת: ק. טוכולסקי

יוקר המחיה בישראל, תוצר של הפער ההולך וגובר בין תאוות הבצע של המוכרים, לירידה בהון הפנוי של הקונים, הגיע לאחרונה לשיאים שמזעזעים את החברה הישראלית. החברה הישראלית שהייתה מוכנה לספוג בשנים האחרונות את מחירי הנדל"ן המוגזמים, את נטל המסים הרגרסיבי ואת הקופונים של הפערים שיבואנים גוזרים על הצרכנים, הזדעקה נגד יוקר המחיה.

יוקר המחיה בישראל, תוצר של למעלה מ-40 שנות מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית ולפחות 55 שנים שבהם המדינה מבזבזת כסף שיכול היה לצמצם פערים על תחזוקה של כיבוש, מגיע לעוד שיא תקופתי והזעם הציבורי ניכר מספיק כדי שהממשלה תידרש לנושא.

רק מה, לצערנו מבחינה חברתית-כלכלית (ולמען האמת לא רק מבחינה חברתית כלכלית) ממשלת ה"שינוי" למעשה ממשלה ממשיכה במדיניות הניאו-ליברלית של קודמתה: במקום לעשות משהו משמעותי בסמכויותיה, היא פנתה במכתב לחברות פרטיות. אחרי הספין האומלל הזה הגענו לשבוע חדש ובו פתח ראש הממשלה את ישיבת הממשלה בהצהרה שהוא מתכנן להיאבק ביוקר המחיה.

אך כיצד מתכוון ראש הממשלה להיאבק ביוקר המחיה? באמצעות הורדת חסמים ועידוד התחרות. אלא שאלה בדיוק האמצעים שגרמו להתייקרויות חוזרות ונשנות במדינת ישראל פעם אחר פעם בעשורים האחרונים. מיד אחריו הבטיח שר האוצר להילחם ביוקר המחיה באמצעות הורדת מיסים על תוצרת חקלאית. אבל תוצרת חקלאית לא התייקרה לאחרונה כמו מוצרים מיובאים באמצעות יבואנים מקורבים לשלטון.

דבריהם הם רק סיסמאות שחוקות והבטחות מיותרות. הם מיישמים שוב מדיניות הורדת מחירים שכשלה פעם אחר פעם בעבר. ודי ברור למה כשלה: אין כלים ליברליים, ניאו-ליברליים, או ליברטיאניים שיכולים לסייע בהורדת יוקר המחיה. ואילו את המענה הסוציאל-דמוקרטי שדורש את מעורבות המדינה, אין הממשלה מתכוונת ליישם. הרי מיסוי פרוגרסיבי ולא רגרסיבי, שירותים ציבוריים נרחבים ופיקוח הדוק על הגזל של השוק החופשי – כל אלה יכולים היו לתת מענה ליוקר המחיה.

מה שהממשלה הזו מתכננת לנו הוא יישום מדיניות ימנית אכזרית שתפגע בייצור המקומי, ותעמיק את התלות של המדינה במיסוי רגרסיבי. הרי ראשיה היו כולם שרים בכירים בממשלות הימין שקדמו לה, והם למעשה ממשיכים באותה מדיניות ניאו-ליבראלית.

ממשלה נורמאלית הייתה מטילה פיקוח על המחירים באמצעות בחינת רווח של כל חברה שמבקשת להעלות מחיר. היא הייתה מפחיתה את המסים הרגרסיביים שפוגעים ישירות בציבור באמצעות פטורים ממס בלו על דלק לתחבורה ציבורית ועל יצור חשמל או הסקה. היא הייתה מעלה את שכר המינימום והקצבאות, והייתה מטילה מיסוי פרוגרסיבי נרחב ויעיל על ההון הגדול של האלפיון העליון. כל אלה הם הדברים שממשלת בנט-לפיד-ליברמן לא מתכוונת לעשות.

סיסמאות ההבל על הורדת חסמים והגברת התחרות, שראש הממשלה שלנו מציע לנו, הם בדיחה גרועה על חשבונו של הציבור. ציבור שרואה איך מדי כמה חודשים היבואנים מנפחים את מחירי הסחורה שהם מייבאים.

לצערנו הרב, לנציגי השמאל בממשלת ה"אחדות" הזו אין לא השפעה, לא שליטה במשרדים הנכונים, לא משקל ולא יכולת, וודאי לא אומץ להתנגד למדיניותה כלכלית ההרסנית של הממשלה. במקום להודיע שהמדיניות הכלכלית היא קו אדום ועדיפות עוד בחירות, שבהן מי שימחק לפי הסקרים הוא הצד הימני של הממשלה, השמאל בממשלה נכנע פעם אחר פעם וקולו לא נשמע כשמדיניות הרסנית של יישום דוקטרינת הלם מקודמת על חשבון הרוב המוחלט של הציבור, על חשבון העובדים והנתמכים.

ממשלת "שינוי" זו שומרת על ההון הרב שהאלפיון העליון צובר בדיוק כמו ממשלות הליכוד שקדמו לה. וזאת בזמן שכולנו הולכים ומתרוששים. היא מציעה לנו את אותם פתרונות שקריים של יבוא והסרת חסמים שכבר כמה עשורים רק מעצימה פה פערים והתייקרויות.

אין פתרונות ניאו-ליברליים למשבר. אין מענה ליברטיאני שיביא רווחה כלכלית לציבור. לממשלת האחדות הליבראלית הזו, שמורכבת מליבראלים מאמינים ומשרתי הון ציניים, אין מה להציע לציבור.

הרחבת היבוא ודה-רגולציה שממשלה זו מקדמת בדיון שטחי הן הרסניות לכל מי שלא נמנה על האלפיון העליון, והן יביאו רווחה רק לאלפיון העליון.

מה שאנחנו צריכים זה מדיניות ממשלתית שתרחיב את מעורבות המדינה ותחזק את הייצור המקומי ואת אספקת השירותים באמצעות המדינה.

דמיינו איך ניתן היה לשמור על מחירי התובלה הימית, אם הייתה לנו עדיין חברה ממשלתית לתובלה ימית שהייתה דואגת לאינטרס של המחיר הציבורי.

דמיינו מה היה קורה אם במקום לאפשר לאוצר לייבש את הנמלים הממשלתיים לקראת חיסולם לטובת חברות פרטיות, הנמלים הממשלתיים היו עובדים 24/7 בשלוש משמרות.

דמיינו מה היה קורה אם במקום לחסל את החקלאות המקומית לטובת יבוא בזמן שמחירי התוצרת החקלאית גואים ברמה העולמית, הממשלה הייתה נותנת למגדלים המקומיים תמיכה משמעותית בביטוח הבטחת מחיר שיגן עליהם מפני מחירי היצף אבל גם יקבע תקרה לתוצרת החקלאית.

הרבה דברים טובים היו יכולים לקרות, אבל זה לא יקרה בממשלה שבה ימין כלכלי פרוע קובע את המדיניות.

אין תחליף למדיניות סוציאל-דמוקרטית מרחיבה, למיסוי פרוגרסיבי ומעורבות של המדינה. עד שזה לא יקרה, הפער בין היכולת של האזרחים ובין הוצאות על הצרכים הבסיסיים שלהם רק ילך ויגדל.