מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בידי מי נתון עתיד הנגב?
בתיה רודד כתבה לדה-מרקר תגובה לכתבה "כל יחידת דיור שבונים נחטפת מיד, עומדים אצלם בתור", הדר חורש, 20.10.19. העיתון סרב לפרסם
למקרא הריאיון עם דוד לפלר, יו"ר ועדת התכנון במחוז הדרום, עולה התחושה שמרבית דעותיו מייצגות את ההתבוננות בנגב מירושלים ולא מתוך היכרות אמתית עם הנגב, מבנהו, כלכלתו ותושביו. נתקף טענה זו במספר דוגמאות מהכתבה:
ראשית, תמיכה ב"הבאת אוכלוסייה" לנגב: כדי שיגיעו תושבים לנגב, שלא כמו לארץ גזירה, יש להשקיע בקיים ולפתח מקורות תעסוקה בתמהיל הנכון ואז הוא יהפוך לאבן שואבת. הסתכלות קצרה אל ההיסטוריה הלא רחוקה בנגב כמו גם במקומות רבים אחרים מראה שמאמצים להביא אוכלוסייה חדשה נתקלים בהתנגדות ומעידים על חוסר התייחסות הן כלפי אוכלוסיית המהגרים והן כלפי קהילות המקום. אוכלוסיית המהגרים ספקנית נוכח ניסיונות השכנוע להגר לאזור, ואילו נכסיה, כוחותיה ושאיפותיה של הקהילה המקומית מאבדים מערכם בעיני הדוגלים בחיזוק מבחוץ, כגון התמיכה בהקמה של העיר החרדית כסיף. מה גם שהקמתה תוסיף עוני למרחב עני ואוכלוסייה מתבדלת לנגב השסוע אתנית, מעמדית ודתית.
שנית, תמיכה במה שקרוי "תשתית לאומית" – מקרה מכרה הפוספטים בערד – שהיא למעשה הרשאה לחברה פרטית, חברת רותם אמפרט מבית כיל, להמשיך ולנצל את אוצרות הטבע של כולנו, תמורת תמלוגים אפסיים. יש לזכור שהמבנה התעסוקתי של מכרה, שעון בעיקרו על עובדי צווארון כחול ואינו בשורה לנגב. ההון שמייצרת החברה (אחת המזהמות הגדולות בישראל) זורם ללונדון ולא נשאר בישראל, בוודאי שלא בנגב. מה גם שהמכרה לא יוסיף עובדים על אלה הקיימים. ועוד, כיצד יכול לפלר לפסוק, כי ההשפעה הבריאותית של מכרה פוספט פתוח (המכיל אורניום) באקלים מדברי הוא מזהם פעוט ערך, בשעה שמשרד הבריאות מתנגד להקמתו בעקביות? והאם נלקח בחשבון ההכרח לפנות 15000 בדואים בניגוד לרצונם ולזכויותיהם? ולבסוף, התכנית להקמתו מנוגדת לתכנית האסטרטגית המקיימת שהולכת ומתכוננת בערד לביסוס כלכלתה ועתידה.
שלישית, השם "עיר בדואית אל-שבטית" לעיר הבדואית המתוכננת, בעל נראות "מקדמת" למהלך אל-אנושי של עקירת 36,000 בדואים מרחבי הנגב. עקירה וערוב כפוי של שבטים, מנותק מאורח החיים והקהילתיות, צפוי כי יצמיח פשיעה וטרור, כיוון שנעשים תחת מעין ממשל צבאי (הרשות לפיתוח והסדרה של ההתיישבות הבדואית) שמנהל התכנון משתף פעולה עימו. התוצאה היא הרס הנגב, כיוון שמה שרע לבדואים רע לנגב כולו.
רביעית, יחסו של לפלר לערי הנגב – "קשה להילחם בתופעה (החולשה) ואין מה לעשות" – משקף יותר מכל את התפיסה המאשרת לגיטימציה להזנחת הערים במשך כל השנים ומנציחה את אי-השוויון בנגב. יש מה לעשות ואנחנו, נשים וגברים, יהודים וערבים, צעירים ובוגרים, התארגנויות קהילתיות ומקצועיות, שחיים כאן – פועלים ויוצרים. נשמח להסביר בהרחבה מהם הפתרונות, שתקצר היריעה להעלותם בזה.
ההרגשה למקרא דבריו של דוד לפלר מעלה חשש שאחד מהמובילים את תהליכי התכנון החשובים לעתידו של הנגב, ממשיך במדיניות של "עוד מאותו הדבר", שעד כה רק העצימה את הפערים בתוך הנגב ובינו לבין המרכז. הגיעה העת להאזין לקולות העולים מתוך הנגב ומקדמים אותו בדרכים של כלכלה מקומית מקיימת, חיזוק הקיים והחדרת חידושים למען עתיד מצמיח, שוויוני וצודק יותר.
ד"ר בתיה רודד, תושבת ערד, גיאוגרפית חוקרת הנגב ופעילה חברתית בנגב ובערד
תגיות: בתיה רודד, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים, כסיף, מכרה-פוספטים, נגב, ערד, פורום דו-קיום בנגב, שדה בריר, תמלוגים
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
25 באוקטובר, 2019 בשעה 11:17
תודה ללקסי על פירסום מאמר התשובה, של בתיה רודד,ללפלר, שעיתון "דה מרקר" סרב לפרסם.
10 בדצמבר, 2019 בשעה 21:21
מחכה לראות כבר את השופלים הראשונים גואלים את אדמת דרום הר חברון.
אתם המלעיזים היא הבעיה.
כסיף היא הפתרון.