מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
לשקם את השמאל
מחנה השמאל השיג 11 מנדטים בלבד בבחירות האחרונות. כדי לשקם את השמאל יש להתגבר על פוליטיקת הזהויות. כמו כן יש לשוב ולהשיג את ההגמוניה של השמאל המתבטאת בצדק חברתי, התנגדות לכיבוש והגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם והסביבה
מאת: אורי יזהר
להנהיג שיח הגמוני חדש על הכיבוש הנמשך, הכרסום בדמוקרטיה, ההדתה, הזנחת החברה
ההתמקדות בפעילויות חברתיות אינה מביאה לשינוי השלטון הפוליטי בישראל. השליטה על התודעה הציבורית כיום היא בידי הימין. כדי להחליף את שלטון הימין נדרשת פעולת מאקרו: להשליט שיח הגמוני חדש המאחד את ההתנגדות לכיבוש עם תיקון החברה מאת: אורי יזהר
גם למרצ אין במה להתפאר. הברית עם ברק וסתיו שפיר הביאה שני מנדטים – אחד במקום הערבים שעברו ל"רשימה המשותפת" והשני מאנשי ברק, אולי. בסך הכל "המחנה הדמוקרטי" קיבל מנדט אחד יותר ממרצ בבחירות אפריל. המנהיגות של מרצ היא בינונית והקמפיין של מרצ היה חלש, מה שלא תרם להשגת קולות בבחירות. בקיצור, זהו כישלון לשמאל הציוני.
עם 11 מנדטים לא מנהיגים מדינה אפילו אם שתי המפלגות ישתתפו בקואליציה בראשות גנץ, שהוא ומפלגתו דואגים להצהיר כל הזמן שהם "לא שמאל". קל וחומר אם יישארו באופוזיציה לממשלת אחדות של "כחול לבן", "הליכוד" וליברמן, או מחוץ לממשלת ימין, אם נתניהו יצליח להרכיבה.
סביר להניח שבמפלגות השמאל מנסים עתה להפיק לקחים כדי לשפר הישגים בבחירות הבאות. בסרט הזה כבר היינו. ההנהגות והפעילים בדרך כלל לא מבינים את תהליכי העומק שהביאו לשקיעתן. הם בדרך כלל מחפשים סיבות ארגוניות וטכניות לכישלונות. תמיד אומרים שצריך לחזור לערכים המקוריים שנזנחו, לחרוש את השטח, למצוא אסטרטגים טובים יותר, וכד’. השמאל עושה את זה מאז 1977 ולא מצליח. ההנהגה מוכנה לכל מסקנה, רק לא לזאת שתדרוש ממנה לפנות את מקומה. וכך מונצחת הלוזריות.
מה שנחוץ הוא לשקם את השמאל הציוני מהיסוד. תנאי הכרחי לשיקום זה הוא להבין שני דברים: ראשית, בניגוד להנחות היסוד של אנשי פרץ, בישראל אין פוליטיקה מעמדית. יש פוליטיקת זהויות. פירוש הדבר הוא שאנשים מזדהים ותומכים במפלגה שמייצגת את זהותם התרבותית והאתנית, יותר מאשר את מצבם הכלכלי-חברתי. דוגמה מובהקת הן המפלגות החרדיות האשכנזיות שיש בהן עניים מרודים ומיליונרים וכולם מצביעים ל"יהדות התורה". דברים אלה אמורים גם לגבי ש"ס, "ימינה", ו"הליכוד" מימין, וגם לגבי מפלגות המרכז והשמאל שברובן הן של "השבט הלבן". גם מפלגת "העבודה" לא חורגת מהדפוס הזה. הרבה וותיקים, יחסית, הצביעו עבורה גם הפעם.
שנית, יעד ראשון ותנאי הכרחי לשיקום השמאל היא החזרת ההגמוניה של השמאל הציוני לחברה הישראלית. הגמוניה פירושה שליטה על התודעה הציבורית, על מושגי היסוד, תפיסות היסוד והעמדות הקונקרטיות. באנלוגיה צבאית ההגמוניה היא כמו עליונות אווירית במלחמה, היא לא כובשת יעדים אבל בלעדיה אין ניצחון.
ההגמוניה האידיאולוגית בישראל היא כיום של הימין לסוגיו – הלאומני והדתי והחרדי. רוב הציבור היהודי רואה את עצמו קודם כל כיהודי יותר מאשר ישראלי. הרוב מגדיר את לאומיותו במונחים ובפרקטיקות דתיים, גם אם אינם שומרי מצוות – מזוזה על המשקוף, הפרדה בין בשר וחלב, חתונה דתית, קבורה דתית וכיו"ב. יש מתאם חיובי (מבחינה סטטיסטית) בין דתיות ללאומנות. היהודים הם עם נבחר וקרבן נצחי ולכן מותר להם לעשות מה שלאחרים אסור. הפלסטינים שואפים להשמידנו ולכן הכיבוש מוצדק.
כל זמן שאלה הן התפיסות הדומיננטיות, לשמאל אין סיכוי להגיע להישגים אלקטוראליים משמעותיים. המצביעים לימין עושים זאת כי הם סבורים שהימין הוא יותר "יהודי" מהשמאל והמרכז. נכון שלפעמים גם אנשי ימין מצביעים למרכז או לשמאל, או שנמנעים מהצבעה כי הנהגת הימין נעשתה בלתי נסבלת. זה קורה. היו גם אצלנו עכשיו, אלפי ליכודניקים שנתניהו ומשפחתו "יצאו להם מן האף" והם לא הלכו להצביע. המרוויחים העיקריים מממצב זה היו "כחול לבן" וליברמן, לא השמאל הציוני. זה גם לא הישג בר קיימא. עם הנהגה אחרת הם "יחזרו הביתה".
אחת הבעיות החמורות של השמאל הוא הפיצול בין שמאל כלכלי-חברתי לשמאל ליברלי של דמוקרטיה, זכויות אדם ומאבק נגד הכיבוש. הפיצול הזה היה קיים גם בבחירות הנוכחיות. "העבודה-גשר" הייתה מזוהה עם התחום הכלכלי-חברתי ו"המחנה הדמוקרטי" שמרצ במרכזו היה מזוהה עם הליברליזם הפוליטי.
כדי לשוב ולהשיג את ההגמוניה על השמאל הציוני לגבש מסר מאוחד של צדק חברתי, מאבק נגד הכיבוש, הגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם והגנה על הסביבה מפני אסון אקולוגי (שהקפיטליזם נטול המעצורים גורם לו). הוא צריך להראות שהדברים קשורים ביניהם והאחד מתנה את השני. בלי חיסול הכיבוש הדמוקרטיה בסכנה, ובהעדר דמוקרטיה יציבה לא תהיה גם סוציאל דמוקרטיה. העיקרון המכונן של השמאל הוא שוויון ואלה הגילויים המעשיים שלו.
המסר הזה צריך לכלול בתוכו גם חידוש הזהות הישראלית, הנובעת מעובדת הריבונות היהודית בארץ ישראל. כלומר, שחרור משליטת הדת בגילוייה השונים על תחומים חשובים הנוגעים לציבור כולו. חופש מצפון לפרט והעדר כפיה במישור הכלל. ההתגברות על פוליטיקת הזהויות לא תבוא באמצעות תקיפת זהויות יריבות, אלא בגיבוש זהות על מכילה עבור כולם.
כל אלה לא יבואו מפעולות מיקרו בשטח. אלה הן כמו נחלים במדבר, זורמים קצת ומתייבשים. ההגמוניה תבוא מן המסר הכולל והפעולה להנחלתו במישור האידיאולוגי קודם כל. רק במצב זה יש משמעות פוליטית גם לפעולות המיקרו.
חידוש ההגמוניה כפי שהוא מוצג כאן לא יבוא מתוך המפלגות הממוסדות שמסובכות עם עצמן ודואגות לאינטרסים של עצמן ועסקניהן. הוא צריך לבוא מקבוצה אינטלקטואלית רצינית שתנסח את המסר ותעשה להנחלתו לציבור הרחב. זה חשוב יותר מכל מיני קמפיינים חלקיים שכל מיני עמותות מנהלות. לאחר מכן יבואו הצעדים הארגוניים בהנחיית מנהיגות בעלת שיעור קומה. בלי כל אלה לא יהיה שיקום לשמאל.
תגיות: הגמוניה, סוציאל-דמוקרטיה, פוליטיקה מעמדית, פוליטיקה של זהויות, שמאל
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
29 בספטמבר, 2019 בשעה 11:13
לא יהיה מפץ גדול מלמעלה
תודה לאורי על ההרצאה המקיפה, הברורה והשוגה במסקנתה.
מה שאורי מציע הוא שינוי "מלמעלה".
שינוי ש"צריך לבוא מקבוצה אינטלקטואלית רצינית שתנסח את המסר ותעשה להנחלתו לציבור הרחב." ובהמשך "יבואו הצעדים הארגוניים בהנחיית מנהיגות בעלת שיעור קומה."
זאת תוך אכזבה והקטנת "פעולות מיקרו בשטח. אלה הן כמו נחלים במדבר, זורמים קצת ומתייבשים."
השבוע "נוח" יותר להגן על השילוב המסתמן בעולם ובמידה קטנה יותר גם בישראל, זה השילוב בין שמירת הסביבה לבין שמירת החברה. ועידת האקלים בניו יורק – וביחוד הופעתה של של גרטה תונברג ("הילדה משבדיה") העלו במידה רבה את התובנה שהמשך אגירת העושר בראייה של אכול ושתה כי מחר קטסטרופה (ב"כלכלית" זה נקרא "העדפת שיקולי הטווח הקצר") אכן תביא את השינוי האקלימי, אולי תוך דור.
ישראל לא תוכל לחמוק מהצורך להקטין את פליטות המזהמים.
הנחלים בכוון זה כבר זורמים. "אגודות, עמותות, והתארגנויות מקומיות, אולם הנחלים הקטנים האלה לא "מתייבשים במדבר" כמו שכותב אורי, הם מתלכדים לנהרות שישטפו וישַנוּ גם את עולמנו כאן בישראל.
29 בספטמבר, 2019 בשעה 15:11
כחבר בתנועת עומדים ביחד אני שמח להגיד שהחבר א. יזהר אחר את הרכבת.
ראשית השמאל קיל 24 מנדטים, 13 מתוכם לא במפלגות השמאל הציוני.
העתיד של השמאל לא כרוך בויתור על הציונות או באימוצה אלא בברית רחבה ואמיצה של המעמד היהודי והערבי, עומדים ביחד עושה את זה.
זה מתחיל מלמטה וזה יבנה.
אם על הדרך, העבודה ומרצ תתאחדנה, מה טוב. אבל גם אם יקרה הנס והן תתאחדנה עם המשותפת זה יהיה רק שלב.
המהפכה מתחילה מהשטח, ועומדים ביחד עושה בדיוק את זה.
30 בספטמבר, 2019 בשעה 2:06
הסיבה שפרץ לא הביא שום קולות היא שאי אפשר להתחיל תנועה "סוציאל דמוקרטית" 3 חודשים לפני בחירות.
2 באוקטובר, 2019 בשעה 22:22
יפה מלמטה - חשוב מלמעלה. ואיםה, איפה מסתתר החינוך במסמך תאוריית השינוי של עומדים ביחד?
קחו את החינך למשל: השמאל הן בהגדרה קמצנית והן בהגדרה נדיבה – נטש את החינוך.
נטש את מדעי הרוח – את החוגים למקרא, להסטוריה יהודית וכו'.
הוראת המקרא בבתי-ספר ממלכתיים עברה תוך זמן קצר מאוד להגמוניה של חובשי כפה, חלקם ליברלים יוצאי מכון הרטמן, אבל לא כולם, ממש לא. ובכל הכבוד לבוגרי הרטמן – הם לא יכולים ליצג את העמדה החילונית למקרא.
וזה לא רק מקרא. מי מלמד שם אזרחות?
מישהו בשמאל בכלל יודע מה הולך במדעי הרוח בבתי-הספר הממלכתיים? זה מעניין את אבוקסייס? ואם כן, מאיזה כיוון?
פה ושם ניתן לפגוש ביוזמות עצמאיות של צעירים חילוניים שהולכים לחינוך. אבל מי משפיע על תכנית הלימודים נניח בהוראת המקרא? מי קובע אותה?
אורי צודק שההגמוניה על השיח הציבורי בישראל היא בידי הימין.
מישהו מעלה בדעתו שאין חלחול , אם לא שטפון, של ההגמוניה זו לתוך מערכת החינוך?
ומהשלום לימודי הערבית? קמפיינים לא יעזרו לו. לימודי הערבית לעולם לא יתרוממו אם ללא יהיו חלק הכרחי מאשכול רחב יותר.
טרחתי להיכנס למסמך תאוריית השינוי של עומדים ביחד (יבוא "שלא נוסה עדיין בארץ"?)
למשל: "נעמיד את האלטרנטיבה במרכז סדר היום הציבורי בכלים מגוונים כמו הפגנות, שביתות, קמפיינים וירטואליים, וכדומה. נבחר קמפיינים מעוררי תקווה, שמבטאים סולידריות רחבה, ושיעניקו קול לחסרי הקול. נציב לעצמנו גם יעדים קטנים, במטרה להשיג ניצחונות קטנים. ניצחונות כאלה יעצימו את התחושה שביכולתנו לשנות. ולבסוף – נייצר תקווה בעצם קיומנו כקהילה פוליטית מלוכדת המביטה קדימה".
או: "כדי לייצר שינוי אמיתי נכרות בריתות מפתיעות, ונייצר חיבורים בלתי צפויים בין מאבקים, ושפה פוליטית שתמנף את המציאות לטובתנו. ניתן עדיפות למאבקים שיאפשרו לערער את "המובן-מאליו" של המפה הפוליטית בישראל, יסייעו ליצירת זהות פוליטית חדשה המחברת בין זהויות חברתיות, ויקדמו בריתות וקואליציות חדשות. מאבקים אלה עדיפים בעינינו על מאבקים (צודקים כשלעצמם) המשעתקים את המבנה הקיים".
או:"על מנת לבנות כוח תפעל התנועה באמצעות בנייה שיטתית של תשתית המוכוונת לארגון ולהנעה של אנשים, הקניית כלים לפעילים לעבודה משפיעה ואפקטיבית יותר, והכשרות שיתבססו על ניסיון מצטבר ממאבקים בארץ ובעולם. התורה הארגונית הזאת וההכשרות הנלוות אליה יציידו את החברים הפעילים בתנועה בידע ובתיאוריה הנחוצים לפיתוח המאבקים ובהבאתם עד לניצחון."
או:"נחשוב באופן אסטרטגי על סדר העדיפויות של המאבקים. יש מאבקים צודקים רבים, אך בקבלת ההחלטות על התגייסות למאבקים קיימים או על התנעת מאבקים חדשים ועל הקצאת המשאבים המוגבלים למאבקים אלה, נביא בחשבון שיקולים אסטרטגיים, וניתן עדיפות ל…":
https://www.standing-together.org/theoryofchange
בכל המסמך הזה לא מצאתי בדל התיחסות למערכת החינוך (זו הקיימת או אולי האלטרנטיבית של עומדים ביחד) – פשוט נאדה.
מה שמדאיג במסמך הזה, על שינועיו ומינופיו וחיבוריו – המחשבה שמאחוריו עומדים באמת אנשים בעלי כוונות טובות ואמיתיות…
הימין יכול הרגע – כל עוד החנוך בידיו, אין מקום לדאגה.
2 באוקטובר, 2019 בשעה 22:37
כבר התנהל פה בעבר דיון על החינוך ותוך כדי ויכוחים על הפרטה התברר שהימין דווא מקרב את הימין אל חזהו.
אסור לבלבל את זה עם שבירת העבודה המאורגנת של המורים.
אין לי כוח לחפש את זה, ולמען האמת גם איןלי כל כך חשק.
2 באוקטובר, 2019 בשעה 22:39
סליחה ומחילה הכוונה "הימין מקרב את החינוך אל חזהו"
סליחה ומחילה הכוונה "הימין מקרב את החינוך אל חזהו"