מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אני שמאלן גאה
אורי יזהר מתווכח עם יועז הנדל שכתב, כי השמאל הצטמק בשל דבקותו במטרה לא אפשרית, פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. יזהר טוען שהתעלמות מהסכסוך מסוכנת
במאמרו "אין יותר גוש שמאל. מה הלאה?” (“הארץ" 17.5.2019) קובע יועז הנדל, ח"כ חדש מרשימת כחול לבן, מהמרכיב של תל"ם בתוכה, כי השמאל בישראל מהווה מיעוט של 8% בציבור היהודי וכי אבד הכלח על הוויכוח בין ימין ושמאל על הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא קובע כי הרוב הגדול של הציבור היהודי מסכים על כך שאין פתרון לסכסוך ויש להתייחס אליו בגישה של "ניהול סיכונים מחושב”. אי לכך, יש להניח בצד את הוויכוח הלא רלוונטי ולהיאבק על דמותה של המדינה, נגד השחיתות, נגד הפלגנות, נגד ההתנכלות למערכת המשפט, וכו’.
הימין הממלכתי, כפי שהנדל מכנה את הפלג שלו, יחד עם המרכז הפוליטי המאוגדים ברשימת כחול לבן, הם שיעמדו, לדבריו, בראש המאבק הזה. וכאשר גם הליכוד ישתחרר מן הצורך להגן על נתניהו ייווצר גוש גדול של כ-70 ח"כים שינהל את המדינה כראוי והוויכוח על הסכסוך יחזור למקומו השולי.
הנחות היסוד של הנדל מופרכות. נכון שכיום הסכסוך, יותר נכון תודעת הסכסוך, נדחקה לשולי התודעה הציבורית כשרוב הציבור היהודי מתמכר לענייניו הפרטיים. אבל הסכסוך חי ובועט ועוד תהיינה לו התפרצויות קשות. החזקת מיליוני אנשים תחת כיבוש צבאי ללא זכויות אזרח ואדם מלאות כשהם גם נתונים להתעמרויות וגזילת קרקעות מצד מתנחלים, וממשל צבאי שבשפה מכובסת נקרא מנהל אזרחי – הוא מצב לא נורמלי ונפיץ פוטנציאלית. והפוטנציאל, כפי שלמדנו מהעבר, מתממש לעיתים. מי שחושב שניתן לנהל את הסכסוך לנצח בגישה של "ניהול סיכונים מחושב" משלה את עצמו ואת קוראיו ושומעיו.
הנדל תולה תקוות רבות במה שהוא קורא ימין ממלכתי, כלומר ימין מדיני אידאולוגי השומר, יחד עם המרכז הפוליטי, על צביונה הדמוקרטי והנקי משחיתות של ישראל. גם כאן הוא טועה ומטעה. ימין ממלכתי יכול להיות נחלת מעטים, אבל מה שקרה לליכוד שפלט מתוכו את דן מרידור, מיכאל איתן וחבריהם אינו מקרי. הכיבוש יוצר התנגדות מצד הנכבשים. ההתנגדות מולידה עוד דיכוי, וחוזר חלילה. המצב הזה מצמיח טיפוסים קיצוניים ואלימים (רשימה חלקית) מסמוטריץ’ המקדם את חוק החסינות ופסקת ההתגברות ועד נוער הגבעות, מיריב לוין המתנכל לבג"צ ועד איתמר בן גביר המעריץ את ברוך גולדשטיין. הכיבוש הוא כר הגידול שלהם.
הכיבוש הוא גם כר הגידול של מכרסמי הדמוקרטיה המתאנים למערכות המשפט ואכיפת החוק, שיחד עם יפי הנפש למיניהם בולמות מדי פעם מעשי התעמרות וגזל.
בל נשכח גם, כי אלימות קשה – המופעלת במשך עשרות שנים נגד אוכלוסיה אזרחית – בסופו של דבר גם זולגת פנימה ומתבטאת בגסות הרוח הפושה במקומותינו, באלימות מילולית ברשתות החברתיות וגם באלימות פיזית. רואים אצלנו לעתים קרובות כיצד ויכוח על זוטות מסתיים בדקירות.
ימין ממלכתי הוא פיקציה נוחה לימניים שמתעטפים באדרת צדקנית ומתחסדת בבחינת "ואני את נפשי הצלתי”. הביטוי "ניהול סיכונים מחושב" מתאים לפעולה עסקית, לא למציאות שכרוכים בה חיי אדם, ישראלים ופלסטינים. זהו ביטוי אנטי הומניסטי והוא בהחלט מאפיין את הימין האידאולוגי לכל גווניו, גם ה"ממלכתי".
לשמאל, גם אם הוא כיום קטן ומסכן, יש עליונות מוסרית על הימין, גם ה”ממלכתי”. העקרון המכונן של השמאל הוא שוויון. שני המסמכים המכוננים של הדמוקרטיה המודרנית, הצהרת העצמאות של ארצות הברית והצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית, נפתחים באמירה שכל בני האדם נולדו/נבראו ונשארים כל ימי חייהם שווים ובעלי זכויות טבעיות שאין פרט, קבוצה או מדינה כלשהם רשאים להפקיען מהם. אצלנו מתבטא השוויון בין היתר במשפט "בצלם אלוהים ברא אותם”. הבריון בנצי גפשטיין והגזען בצלאל סמוטריץ’ מרשים לעצמם, למרות הכיפה שעל ראשם, להתעלם מאמירה זאת.
הימין, כל ימין, מזוהה תמיד עם אי שוויון, כלכלי, מדיני, אזרחי גזעי, מגדרי, כולם או חלקם. אפשר להיות ימין כלכלי ושמאל מדיני ואזרחי, אבל ימין מדיני ושמאל אזרחי, זו תרכובת שאינה יכולה להחזיק מעמד לנצח.
למרות היותנו כיום קטנים ומסכנים ולמרות ההטפות של הנדל ודומיו בזכות האחדות, נמשיך את הוויכוח עם הימין על הכיבוש וההכרח להיחלץ ממנו. נמשיך לשאת בגאון את לפיד השוויון והמאבק בכיבוש, גם אם טחו עיני רבים מראות את העוול והסכנות שהוא נושא עמו. נמשיך בתקווה ובעשייה שיבוא היום בו יהיה לפיד זה כאותו הגפרור שנשרף והצית להבות.
הכותב הוא מחבר הספר "בין חזון לשלטון", תולדות מפלגת אחדות העבודה פועלי ציון
תגיות: אורי יזהר, גוש-הימין, גוש-השמאל, הסכסוך-הישראלי-פלסטיני, פלסטינים
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
26 במאי, 2019 בשעה 9:08
נשלח ל"הארץ"
הם סירבו לפרסם את התגובה.
26 במאי, 2019 בשעה 16:49
קודם כל תודה לעיתון הארץ.
ולעניין עצמו
הטוען "אין פתרון" נבדל ממרכסיסטים דטרמינסטים בדבר אחד –
הוא דטרמיניסט פסימי
והם אופטימים
ושניהם טפשים.
להגיד "אין פתרון" –
= להגיד שהציונות נכשלה.
לדבר על "ניהול סיכונים מחושב" = לנהל את כשלון הציונות באופן מחושב.
ומי יודע, אולי הנדל וחבריו יודעים משהו שאינם רוצים לקרוא לו בשמו.
כל זה לא פוטר את השמאל מלהיות יותר יצירתי – להפך.
בגין דיבר על השלום כסיכון מחושב – בגין, כן!
מה לעשות – צריך להרים מהרצפה את הדגל הזה ולהיות יצירתיים.
הימין הזה שהנדל משרטט הוא פיקציה תאורטית שמטעה את הציבור.
איך אפשר לנהל משהו שמראש אתה מניח שמנוהל ע"י הצד השני ושאתה רק פועל כמגיב לו?
27 במאי, 2019 בשעה 17:58
ה"התעלמות" והמיאוס בציבור הישראלי מהסיכסוך לא נוצרו סתם כך.
כמצביע שמאל מצער אותי להכיר בעובדה שהפלסטנים הביאו את זה על עצמם בפיגועי דמים נגד אזרחים ובבריחתם מכל חתימה על הסכם פשרה, בכל צומת החלטות קריטי בעבר. מקמפ דיוויד, המשך בטאבה, וכלה באי הסכמה לפשרות מרחיקות הלכת, כולל זכות שיבה מוגבלת ומתן ריבונות על מזרח ירושליים שהציע אולמרט לאבו מאזן.
רוב מוחלט של הציבור הישראלי אינו קיצוני אבל כנראה הגיע למסקנה שניהול הסיכסוך הוא פתרון פחות מסוכן מחזרה לימי האוטובוסים המתפוצצים של ימי האינתיפדה השנייה.
מה עוד שמסתבר שבניגוד לחוזי השחורות, הכלכלה במצב סביר למדי ולא קרה שום "צונאמי מדיני" אלא להיפך – מדינות ערב שונות משחרות לפתחה של ישראל.
זכותו של אורי יזהר ודומיו לא להסכים כמובן עם מה שנרשם מה פה אבל יש לי תחושב שלא רבים בציבור היום, כולל מה שקרוי השמאל-מרכז, יסכימו עימם.
28 במאי, 2019 בשעה 18:16
אם רוצים "להזיז" את הצד השני צריך להיכנס לראש שלו.
חוץ מעמדות בסיסיות של התנגדות לציונות קורים דברים נוספים.
הצד השני מסתכל על מה שקורה פה יותר מאשר אנחנו מסתכלים לשם.
אם היית פלסטיני שמתבונן במדינת ישראל, סביר שהיית עושה פחות או יותר את מה שתארת.
תסתכל עכשיו על הקרב ליברמן – דתיים.
תנסה רגע לחשוב איך זה נראה מבחוץ ולאו דווקא ע"י פלסטינים.
השאלה היא:
מה קורה בישראל בפועל (לא בניירות) שיכול לסדוק את העמדה הפלסטינית?
מה קורה בישראל בפועל (לא בניירות) שיכול לחזק את עמדתם?
29 במאי, 2019 בשעה 21:47
"העם בחר העם בחר העם בחר ה….."