מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אחד במאי – על השמאל להיות מאוחד
צריך לתמוך בבנייה של שמאל חדש. שתי פלטפורמות מראות את הכיוון לפעילותו של שמאל כזה: "כוח לעובדים" בתחום האיגוד המקצועי, המייצג את האינטרסים של העובדים, ו"עומדים ביחד" במישור הפוליטי, שמגשר על פערים ונאבק ביחד על המשותף
מאת: ק. טוכולסקי
לקראת המאבקים הבאים, עלינו להיות מאוחדים
בוקר לפני האחד במאי, דווחו בשולי החדשות על סגירת עוד מפעל. הפעם המפעל הדרומי הוותיק חרסה. פועליו נוצלו עד הרגע האחרון, כולל בהעברת סחורה מחוץ למפעל בתירוצי כחש שונים ומשונים ואז הגיעו למפעל נעול. הבעלים סוגר, העבודה עוברת לטורקיה, בנגב יישארו מובטלים.
כמובן שבחדשות הבוקר נגעו מעט בנושא ובלי התייחסות רצינית. שום שר לא רואיין, שום מומחה לא הוזמן. דיווח די לקוני ומלא קלישאות בלי שום ביקורת, ניתוח, או פרשנות. פרשנות שומרים פה לעיסוק בספינים. היכחדותם של מקומות עבודה לא מעניינת את אנשי התקשורת בישראל עד שהחרב לא מאיימת ישירות על צווארם.
אחר-הצהרים ערב חג האחד במאי צעדתי בתל אביב בצעדת (הפסטיבל) של הנוער העובד. לזכותם יאמר שהם עוד טורחים לצעוד, והקריינות במהלך העצרת מתנהלת בעברית וערבית. הצעדה הססגונית עברה בלי להשאיר יותר מדי רושם על העוברים ושבים. בשוליה, כאורחים לא קרואים בחתונה, צעדו בין אחרוני לובשי החולצות הכחולות והמשטרה שני גושים פוליטיים, שניסו משום מה להדגיש את השונה ביניהם. כמה עשרות בודדות של חברות וחברים בנוער מרצ ואחריהם, עם ריבוד גילאי מרשים יותר על קצת פחות אנשים, הגוש של חד"ש.
העובדה שהגושונים האלה לא הצליחו להיבדל משמעותית בסיסמאות ובשלטים, שלא לדבר על הדגלים האדומים, רק הגבירה את התהיה עד מתי תתעקשנה מרצ וחד"ש לבדל עצמן, הבדל שמצדיק קיום של שתי מפלגות. תכלס אין. הגיע הזמן שגם במרצ וגם בחד"ש יאמצו את העמדה של חברי שתי המפלגות שכבר חברו ל"עומדים ביחד", ויקימו את הגשר לאיחוד גדול של השמאל. בהתחלה מרצ וחד"ש-תע"ל ואז להזמין גם את "העבודה" ורע"ם-בל"ד.
כן ערב האחד במאי. בחנתי את האלפים הבודדים של כמעט אך ורק בני נוער, שחגגו את האחד במאי בתהייה אם בני הנוער האלה ימשיכו לבוא ולהפגין גם אחרי השחרור מהצבא. כי ראיתי רק מעט מאוד בני 25 ומעלה במצעד ובעצרת ורובם אנשי תנועת הבוגרים של הנוער העובד. ולא ידעתי מה עצוב יותר: העובדה שהמפלגות הרלבנטיות לעולם העבודה בישראל לא מסוגלות לעשות את הדבר הנכון . לא מסוגלות להתאחד כדי להוות אלטרנטיבה שתקרוץ לבוחר ותוכל להיאבק ברצינות מול השלטון, או העובדה שכבר כמה עשרות שנים שאני הולך ומזקין ביחד עם קומץ במצעדים האלה וה"עתיד" הזוהר שממלא את המצעד אף פעם לא הופך להווה של בוגרים שממשיכים במאבק. או אולי מצבה העגום של העבודה המאורגנת בישראל ערב מה שעשוי להתברר כהתקפה ממשלתית חסרת תקדים על זכויות העובדים בישראל והעבודה המאורגנת גופה.
אבל ערב חג האחד במאי. למרות נתונים אובייקטיבים מרירים, אין לנו, אלה שמודאגים ממצבו של המעמד, שום פריבילגיה להתייאש. צריך להיות ערים למצב הריאלי של מפלגות המעמד שהוא לא טוב. צריך להיות מודעים שבמקום להתקרב ולהתחיל לבנות פלטפורמה לאלטרנטיבה, עושה רושם שכל השברים של מה שנותר מהשמאל עדיין משוכנעים שיש להם זכות קיום נפרדת.
צריך לתמוך בבנייה של שמאל מעמדי חדש. לא כמו שהמפלגות הישנות מציעות ולא כמו שההסתדרות מציעה. בפוליטיקה הפרלמנטרית וברמה המפלגתית ובמישור האיגודים, יש לנו היום שתי פלטפורמות שמציעות אלטרנטיבה: "כוח לעובדים" בתחום האיגוד המקצועי ו"עומדים ביחד" במישור הפוליטי. שתי הפלטפורמות האלה מראות לנו איך העתיד של המעמד צריך להיראות: ברמה הפוליטית, שמאל של ביחד ולא נפרד. שמאל שמגשר על פערים ונאבק על המשותף ברחוב. ובעתיד יש לקוות שיפעל גם בפרלמנט כאלטרנטיבה בבחירות. "עומדים ביחד" צריכה להיות הדוגמא למה שהמפלגות צריכות לעשות: להתאחד ולחפש את המשותף שצריך להילחם עליו עכשיו. "כוח לעובדים" מראה את הדרך הנכונה של איגוד מקצועי, התאגדות עובדים דמוקרטית שמייצגת את האינטרסים של העובדים, ולא מחפשת בשמם פשרות של מתווך הוגן.
השנים הקרובות יהיו שוב שנים קשות. אזרחים ישראלים רבים בחרו ב"כחול לבן", ב"ליכוד" ובשאר מפלגות הימין. ועכשיו צריך שוב להיאבק בשלטון במקום להיות השלטון.
אאחל לכולנו לכבוד האחד במאי שנשכיל להתאחד, להבין ש"העבודה" או חד"ש-תע"ל, מרצ או רע"ם-בל"ד לא יקדמו אותנו אם לא תצלחנה להתאחד לשמאל יהודי-ערבי, מעמדי, רלבנטי ואטרקטיבי לכל מי שרוצה לחיות פה ביחד וטוב במדינה הזאת.
מאבקים רבים לפנינו, ורק באחדות מהותית יהיה כוחנו להצליח מול מה שמציעים הימין והמרכז.
חג שמח ובהצלחה במאבקים שבדרך!
תגיות: אחד במאי, כוח-לעובדים, עומדים ביחד, שמאל
קישור קבוע
13 תגובות
Email This Post
1 במאי, 2019 בשעה 13:00
יום הזכרון לחללי הסוציאליזם
היום הוא האחד למאי, יום הזכרון לחללי ונרצחי האידאולוגיה האדומה ההזויה, אידאולוגיה דכאנית ורצחנית אשר הובילה לסבל האנושי הרב ביותר שניתן לשער ולמספר נרצחים גבוה מנרצחי הנאצים זכרונם לדראון עולם.
אני מקווה שילדי הנוער העובד בבגרותם יבינו אמת זו ויגיעו למסקנות הנחוצות.
מיהו ג'ון גאלט?!
1 במאי, 2019 בשעה 17:37
בתור אחד שעובד 14 שעות ביום שישה ימים בשבוע – אפשר להבין את חגבי.
הוא עדיין שם ב- 30 באפריל 1886 שיקגו.
2 במאי, 2019 בשעה 23:42
אייאיי איפה הימים שבכירי המערך היו צועדים באחד במאי עם כובעים אדומים מגוחכים על ראשם והמדינה הייתה מושבתת הלכה למעשה.
מי בכלל שם לב שהיה אתמול אחד במאי בארץ ? הביאו כמה ילדים מתנועות נוער ל"הפגנה" שנראיתה יותר כמו הפניניג.
אז תנו לטוכולסקים להמשיך בלהג ה"מעמדי". מה כוחו האמיתי של השמאל האותנטי ראינו בבחירות האחרונות.
4 במאי, 2019 בשעה 18:12
The Rise and Fall of Israel's May Day
הנה מאמר של אילון גלעד מהאתר של ה"ארץ" באנגלית.
חבל מאוד שהמחבר לא יצר עבורו גם גירסא בעברית.
Once May 1 was one of Israel's most popular holidays, often bringing Arabs and Jews together in solidarity. Why is it barely observed by anybody but a handful of teenagers any more ?
https://www.haaretz.co.il/misc/writers/WRITER-1.2032728
4 במאי, 2019 בשעה 18:14
סליחה, הקישור הנכון הוא:
https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-the-rise-and-fall-of-israel-s-may-day-1.7187463
5 במאי, 2019 בשעה 9:17
היו מספר לא קטן של ארועי אחד במאי במקומות רבים בארץ לא רק בתל אביב ולא רק בני נוער.
המצב של המשאל בארץ בקאנטים זה נכון ובדיוק לשם כך צריך להתאחד.
5 במאי, 2019 בשעה 15:48
בהקשר של אחד במאי –
לפני מספר ימים פורסמו נתוני האבטלה והתל"ג לנפש בארה"ב.
האבטלה הנמוכה ביותר (כמעט מצב של "תעסוקה מלאה" במשק) והביצועים הטובים ביותר מזה עשרות שנים של הכלכלה בארה"ב.
כאשר האבטלה נמוכה, לעובד, גם אם
אינו מאוגד, יש הרבה יותר אפשרויות מיקוח מול המעסיק מהסיבה הפשוטה שהעובד מצוי בצד החזק של משוואת הביקוש.
ועכשיו כדאי להזכיר כאן את החגיגה בשורות השמאל הסוציאליסטי \ קומוניסטי בימי המשבר של שנת 2008 שסיפרו לנו שסוף סוף, הנה הנה, הקפטליזם "עומד להתמוטט".
כמו שסיפרו 10 שנים לפני, 20 שנים לפני 30 שנה, או 70 שנה.
גורנישט.
5 במאי, 2019 בשעה 17:04
שני שליש מאזרחי ארצות הברית לא יעמדו בהחזר פתאומי של 400$ חוב.
מיקומה של ארצות הברית במדד הבערות בעולם הוא 121 הרחק אחרי קובה וונצואלה לדוגמא.
בארצות הברית אנשים מתים כי הם לא יכולים להרשות לעצמם זריקות אינסולין.
אבל כן הכל טוב שם כמו פה, יחי הקפיטליזם המנצח.
5 במאי, 2019 בשעה 17:37
בן אדם, אתה הזוי ברמות מבהילות.
אני באמת מאחל לך שתחייה תחת סוציאליזם מנוון כמו בוונצואלה ובקובה. תלקט עיתונים ישנים כדי להשמישם כנייר טואלט ו\או תקבץ נדבות מתיירים. אבל לא תהיה "נבער".
אבל בדבר אחד אתה צודק. לאחר כל משבר תקופתי, הקפטיליזם חוזר ויחזור חזק מאי פעם.
הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
6 במאי, 2019 בשעה 0:55
סע לאמריקה?
מה אתה מחפש פה? יש פה ביטוח בריאות ממלכתי
לך לארצות הברית שם אף אחד לא יכפה עליך לשלם מס בעבור בריאות ותשמור על הבריאות כי אם חס וחלילה תהיה חולה, תצטרך לשחות לקובה בשביל תרופות.
6 במאי, 2019 בשעה 14:26
טוכולסקי,
סה"כ של יותר ממליון קובנים (מאוכלוסיה של 10-11 מיליון !) נמלטו כל עוד נפשם בהם מגן העדן הסוציאליסטי עם ה"רפואה חינם" שלך לארה"ב.
אבל מה כל אלו מבינים.
סוציאליסט מישראל שמעולם לא ידע מחסור מימיו יודע יותר טוב מכאלו שחיו שם כל חייהם.
7 במאי, 2019 בשעה 8:44
https://www.themarker.com/wallstreet/1.7195030?fbclid=IwAR28CqCy5USQsjyzfMd2lBap_X98kjj-TLPtMKrTupFtH6nezcI5sI3lHGA
כמחצית מהסטודנטים בארצות הברית רעבים
על ביטוח בריאות בכלל אין מה לדבר
בקובה זה לא היה קורה
7 במאי, 2019 בשעה 15:33
להביא ציטוטים מאתר הבורגנות שאתה מתעב ? פוייה.
מזכיר לי את אלו שרוצים לחסום כל אתר "פוגעני" באינטרנט ומכלים ימיהם באתרי פורנו בשביל "מחקר".
לגופם של דברים – המאמר המקורי מ NYT כבר הופרך על ידי כותבים אחרים (אתה מוזמן לגגל), הכותרת צעקנית ושקרית, ואם כבר משווים לקובה: אדם "רעב" בארה"ב = משפחה שבעה קטנה בקובה.
אבל עייפתי מלהתווכח איתך.
הבעייה המרכזית שלכם הסוציאליסטים מרקסיסטים היא שאתם דוגמטים עד בחילה. גם אם אתה שונא שנאת מוות את הקפטיליזם לפחות תיקח ממנו את הדבר החשוב ביותר בו שלא קיים בסוציאליזם המסואב שלך: הגמישות להסתגל לשינויים. ובגלל זה הוא מנצח וימשיך לנצח.