מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ההדתה היותר מסוכנת – הדתת הסכסוך
למי שאינם יכולים לקרוא הרבה. אמל"ק: בעיית ההדתה אינה מה שקורה במערכת החינוך ובצבא אלא ההדתה של הסכסוך. ממריבת שכנים על מקום הגדר ביניהם, שיתכן לה פתרון פשרה, לעימות בין דתות שאין לו פתרון אלא חיסולו השלם של הצד המוכרע
מאת: יעקב לקס
לחברי במחנה הציוני (מח"צ),
כמה מילים על דת ועל הסכסוך בינינו לבין הערבים
לפני זמן לא רב ביקש חבר הכנסת עמר ברלב לדעת מה צריך להיות אחד מהדגלים המרכזיים של המחנה הציוני.
הנושא שהוצג היה "הדתה" והשאלות היו: 1. המאבק כנגד ההדתה במערכת החינוך ובצה"ל. 2. הפרדת דת ממדינה.
השאלות האלה עוסקות בעניין המשני ולא בעניין העיקרי שבו ההדתה היא גורם מסוכן לישראל.
ההדתה הנצפית היא תוצאת התגברות שני כוחות בחברה הישראלית האחד הוא החברה החרדית, והאחר הוא החברה הדתית שאינה חרדית.
החברה החרדית מיוצגת בכנסת ע"י המפלגות החרדיות האשכנזיות ובמידה מסוימת גם ע"י ש"ס. המפלגות החרדיות הן מפלגות "שדואגות למצביעיהן" ומשתמשות בכוח לשון המאזנים שלהן כדי להשיג להם הטבות כאלה ואחרות (שחרור מחובת הגיוס לצבא והטבות כלכליות כאלה ואחרות).
ש"ס מובחנת מהמפלגות החרדיות האשכנזיות בכך שהיא מטיבה גם עם חלקים בחברה שהם פחות מחמירים באדיקותם הדתית ובלבד שהם "מזרחיים" ונהנים במידה כזו או אחרת מהטבות שש"ס דואגת או מתחזה כדואגת להם. כדרכה של פוליטיקה שדת היא המאפיין שלה[1] היא עוסקת גם ברכישת נאמנים. וכדרכם של דתיים יהודים היא משתמשת לכך בקוד "החזרה בתשובה". החברה הזו אינה רואה בסכסוך היהודי ערבי דגל עיקרי.
החברה הדתית שאינה חרדית – ממשיכי דרכן של "המזרחי" והמפד"ל, כיום בעיקר "הבית היהודי" – שונה מהחברה החרדית במאפיינים רבים המתמצים בהגדרתה את עצמה כציונית.
בעידן שאחרי מלחמת ששת הימים רואה עצמה החברה הזו נושאת דגל שלמות הארץ וההתיישבות בכל מקום אפשרי בגבולות ההבטחה[2]. אחרי הכיבוש הראשון של דרום לבנון היתה דרישה להקים שם ישובים יהודיים.
המאמץ להתיישב בכל מקום של "הציונות הדתית" נובע מראיית הציונות כצו דתי / אלוהי בניגוד מסוים לציונות הלא דתית שהיא תולדת אביב העמים באירופה לפני מאה ושבעים שנה.
הסכסוך בינינו לבין הערבים קודם למלחמת ששת הימים היה בעיקרו סכסוך על טריטוריה שהיו לו, בשוליים, גם מאפיינים איסלמיים של "דאר אל איסלאם".
שחרור / כיבוש ירושלים וחברון במלחמת ששת הימים עורר בשולי מחנה הציונות הדתית תקוות משיחיות לבניית בית המקדש אחרי החרבת המסגדים על הר הבית (המחתרת היהודית). באלה נמסכו דברי רבנים, ראשי ישיבות, ילדי ושרידי הטבח בכפר עציון במלחמת העצמאות בנוסף לצורך של הציונות הדתית ליצור לעצמה מיתוס לחימה שלא קנתה לה (כנראה שלא בצדק) במלחמת העצמאות. התוצאה הקמת גוש אמונים.
לתמונה זו חברה מחלוקת ארץ ישראל השלמה במחנה הלא דתי. התוצאה היתה ההתנחלות: סבסטיה / קדומים ב"חסות" שמעון פרס ובהמשך ההתיישבות במשטרת חברון ב"חסות" יגאל אלון.
בעקבות מהפך 1977 נעשה גוש אמונים ליקיר הממשלה וראש הממשלה בגין הכריז שיהיו "עוד הרבה אלוני ממרא", זאת בעקבות פסיקת בג"ץ שחסמה את הקמת הישוב ושבגין קיבל בהכנעה עם ההצהרה "יש שופטים בירושלים". ניתן לראות פסיקה זו כראשית המאבק בין המתנחלים – וגוש אמונים בראשם – למערכת המשפט ולדרישה להחלת החוק הדתי על מדינת ישראל, מדינת הלכה. במחנה הדתי לאומי חלה גם הקצנה דתית לכוון החמרות שלא היו מקובלות במחנה זה לפני דור.
אחת החוזקות של מחנה זה בחברה היהודית החפשית[3] הוא הפריטה על נימי "אחדות", מסורת וכיוצא באלה החלשות של מנגנוני ההגנה של החפשיות הליברלית, ראיית שומרי המצוות שבין אדם למקום כ"יהודים טובים או שלמים יותר" (לעתים תוך התעלמות מרושעת ממצוות שבין אדם לחברו).
אחד העקרונות של ממשלות הימין הראשונות היה שלא מדברים עם הארגונים הפלסטיניים, שהעיקרי ביניהם היה אש"ף. אש"ף נתמך בראשית קיומו ע"י הגוש הסובייטי כחלק מהמלחמה הקרה ומהמאבק העולמי. תמיכה זו והכשרת ההנהגה בארצות הגוש יצרו ארגון עם נטיה לסוציאליזם, שבניגוד לארגונים אחרים היה היותו בעיקר ארגון לא דתי. "משמאלו" של אש"ף היתה "החזית העממית" בעלת האידיאולוגיה המרקסיסטית[4] ובאגף הדתי-איסלאמי החמאס שהוא חלק מתנועת האחים המוסלמים הכלל איסלאמית והג'יהאד שהוא הקיצוני מכולם, גם הוא חלק מתנועה כלל איסלאמית.
נוכח הקביעה ש"לא מדברים עם אש"ף זכורה אמירתו של יצחק רבין: מי שלא מדבר עם אש"ף היום ידבר עם חמאס מחר. בימים אלה אנחנו רואים את התגשמותה של תחזית זו.
למעשה נוצרה מעין ברית בין המחנה החרד"לי[5] היהודי לבין התנועות האסלאמיות הערביות, ברית הקנאים.
זוהי ברית בין אויבים שאינם רואים פתרון פשרה כאפשרות וחותרים להכרעה טוטאלית.
זוהי הדתה של הסכסוך בינינו לבין הערבים.
בטווח הארוך זו סכנה קיומית למדינת ישראל, נוכח קוטנה יחסית לעולם האיסלאם.
[1] לצורך הדיון (ואולי בכלל) נגדיר: דת = הפוליטיקה של האמונה באלוהים
[2] ב"ברית בין הבתרים" נאמר לאברהם אבינו:"בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת (בראשית,ט"ו,י"ח)
[3] שמכונה, בצדייה, "חילונית"
[4] מה שלא הפריע לה לימים להיבלע בחמאס
[5] חרד"ל = חרדים דתיים לאומיים
תגיות: הבית-היהודי, הדתה, המפלגות-החרדיות, הסכסוך-הישראלי-פלסטיני, חמאס, מפדל, פתח, שס
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
18 בדצמבר, 2018 בשעה 22:58
הדגל של המחנה הציוני צריך להיות יישוב הסכסוך ורדיפת השלום
צדקת לקסי. הבעיה העיקרית שלנו היא מגמת הנצחת הסכסוך בסגנון דתי, מלחמות דת. הדגל של האופוזיציה צריך להיות הפוך: יישוב הסכסוך. "בקש שלום ורדפהו" הוא אחד מערכי היהדות. מפלגת "הבית היהודי" עושה את ההיפך: היא פועלת למיגור השלום ולהעמקת הסכסוך. על המחנה הציוני להציג את דגל השלום ולפעול נגד החולאים הנובעים ממעשי ההרס הנובעים מגישה זו בקרב הקואליציה. בקיצור, לתפקד כאופוזיציה לוחמת בשטח במילים ובמעשים.
19 בדצמבר, 2018 בשעה 0:14
אין זהות עצמית התמסרות ללא תנאי
דת לא חשוב
תרבות עתיקה לא חשוב
אחוות עם לא חשוב
האוייב חשוב
ההתבוללות חשוב
בית המקדש אין לו ערך
מקור האומה שלנו אינו חשוב
השנאה לעמינו זה רק שנאת האחר
הלקח התבוללות, החלשת האומה,
שנאה מותר רק לעם שלנו,
את האוייב יש לחבק להתמסר לו.
19 בדצמבר, 2018 בשעה 0:52
קרקע לא החשוב העיקרי. חשובה זהות עצמית.הזהות העצמית היא לא רק דת ולא רק תרבות עתיקה ובודאי לא רק קרקע. הזהות העצמית שלנו היא ערכים יהודים אוניברסליים נאורים ומתקדמים. הזהות העצמית שלנו מכילה גם דת וגם חילוניות גם תרבות עתיקה וגם תרבות מודרנית. הזהות העצמית שלנו לא מדירה אלא מכילה.
19 בדצמבר, 2018 בשעה 1:14
מה שחשוב
שאלת החשיבות של הרכיבים מתגמדת נוכח עניין הנצחת הסכסוך או סיומו.
בסכסוך דתי אין מו"מ ולנצח תאכל חרב.
בסכסוך דתי כל מחלוקת היא בלתי פתירה, קרקע, קברים ומה לא.
במחלוקת בין אנשים שאלוהים בליבם ולא בחרבם כמעט הכל פתיר.
19 בדצמבר, 2018 בשעה 11:59
מעניין, מה שאתה כותב, לקסי. והשאלה היא אם זה באמת סכסוך דתי מהכיוון שלנו. יש קבוצה דתית, אצלנו. השאלה איזה חלק מהציבור היא מייצגת.
20 בדצמבר, 2018 בשעה 13:54
תמר,
מה שחשוב יותר מגודלה של הקבוצה הוא השפעתה על ההחלטות.
הקבוצה שאת מדברת עליה היא הקבוצה הקובעת בשיקולי
ראש הממשלה,
שר החוץ,
שר הביטחון
שר הבריאות,
השר לקליטת עלייה,
שר התיירות,
השר להגנת הסביבה,
שרת התרבות והספורט
…
ועד שלא נעיף אותם הם יקבעו לנו
23 בדצמבר, 2018 בשעה 11:53
ניתוח מאד רציונלי ומשכנע.
הבעיה שהגורם הדתי וגורם הבעלות על האדמה
מאד מאד חזק, לא רציונלי וקשה מאד לפירוק,
בעזרת שני גורמים אלה גורפים את ההמון.