מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
איך אפשר להוביל לשינוי פוליטי
למרות ההפגנות והמאבקים הרבים השנה, נראה שאין שינוי ממשי במדיניות הממשלתית. מה אפשר לעשות כדי להביא לשינוי?
מאת: ק. טוכולסקי
ומה עכשיו?
בשנת 2018 היינו עדים לשני ימי שביתה ולהפגנה גדולה אחת: שביתת קהילת הלהט"ב, שביתת הנשים והפגנת העדה הדרוזית נגד חוק הלאום. חוץ מאירועים אלו שזכו למרב התקשורת האוהדת של עיתונות השמאל והמיינסטרים וליחס מלגלג מתקרבן או חשדני מצד העיתונות הפשיסטית הגלויה, היו במשך השנה לא מעט הפגנות ומאבקים. המשותף לכל אלו הוא, שלמרות שבמשך השנה היו לא מעט אירועי מחאות שונות, חלקם חד פעמיים חלקם ארוכים ומתמשכים במאבקים שונים ומשונים, אף אחד מכל המאבקים האלה לא תורגם עד כה להישגים בשטח. לא משנה אם החקיקה שקהילת הלהט"ב לא הצליחה לשנות, התקציבים ששביתת הנשים לא הביאה להפרשתם, צינור הגז לחוף וייצור הקונדנסט עליו, הדרישה לחקיקה שתחייב פיגומים מודרניים ויותר אכיפה באתרי בנייה, או מאבק הדרוזים נגד חוק הלאום, לא השיגו את מטרתם.
זה מאוד יפה ונחמד לטפוח על שכמם של מי שיצאו מהבית כי הם יצאו מהבית. זה מאוד נחמד לראות איך הרשתות החברתיות מלאות בשבחים עצמיים או הלל לאחרות/ים על חלקם במאבקים. אבל לצערי הרב, עם כל הכבוד לחשיבות הדרך, כדאי גם להגיע לתוצאות.
כתמיד, אני מקווה להתבדות. אבל עושה רושם שמלבד כמה פירורים סמליים, אין שינוי ממשי במדיניות הממשלתית. כי עם כל הכבוד למאבקים שהם "לא ימין ולא שמאל", או מאבקים שהם "לא פוליטיים" אין מאבקים כאלה. הציבור גם לא כל כך מטומטם. ואחרי המחאה שהתעקשה להיות "לא פוליטית" ב-2011, אף מחאה, לא של הנשים ולא של הלהט"ב, לא של הנכים ולא של הלוחמים בשחיתות או בשוד הגז, הצליחה באמת להוציא מאות אלפי אנשים לרחובות.
אז הרשו לי לשאול את החוגגים והטופחים על השכם, את אלו שחושבים שלהפגנת הלהט"ב, או שביתת הנשים, או הפגנת הדרוזים, או הפגנות כיכר גורן הזיזו משהו למישהו, מה התוצאה. מה השלב הבא אחרי יום שביתה מוצלח או הפגנה מוצלחת? מה הביטוי הפוליטי באמצעותו הם מבקשים להגיע למשהו? האם כל כך הרבה מאבקים נפרדים נגד אותה ממשלה, לא מסוגלים להבין שיש פה ממשלת ימין פשיסטית ומשרתת הון שמקפחת קבוצות שונות בצורות שונות.
מה עכשיו? לאן הולכים מכאן? הרי עם כל הכבוד לפוסטים משתפכים בפייסבוק והמון לייקים שהם קיבלו, בפועל לא הושג שום דבר. שביתה של יום אחד לא משיגה דבר. ובואו נגיד את האמת, השביתה המהוללת של שבוע שעבר, כמו קודמותיה, היו חלקיות באופן שגורם לשביתות הסולידריות העלובות של ההסתדרות להראות יעילות.
לחסום את צומת עזריאלי זה נחמד מאוד, אבל לא ממש מהווה לחץ על מבנה הכוח הקיים וסדר-היום שלו. גם לא כמה אלפי עד עשרות אלפי מפגינים בכיכר רבין בערב. שינויים לא מושגים בשביתות שהממסד משתף איתן פעולה.
זה אולי מעצבן לשמוע, אבל בסך הכל שביתת הלהט"ב, כמו שביתת הנשים, לקחו פוטנציאל גדול של זעם ותיעלו אותו לתוך קתרזיס שמתאים לממסד.
ומה עכשיו? מאין יבוא השינוי המהותי? מי יבין סוף סוף שזה לא סתם שתחת שלטון ימני כושל ומושחת פועלי בניין צונחים אל מותם ונשים נרצחות או נפגעות מאלימות ותקיפות מיניות והממשלה לא עושה כלום. זה לא מקרי שהממשלה מושחתת ושומרי-הסף שהיא ממנה מושחתים. ומשאבי הטבע שלה נגנבים מאתנו והכול שוב מתייקר. כי במקום שהגז שלנו ישמש את התעשייה שלנו בזול, משאירים אותנו עם הזיהום, אבל את הגז רוצים להבריח מכאן.
מתי נבין שכמו שיש ממשלה אחת שמבצעת את כל הפשעים האלה נגדנו, גם ההתנגדות צריכה להיות אחת. התנגדות משותפת, התנגדות אידיאולוגית, התנגדות שמשלבת בין כל מי שמקופחים בידי השלטון הכושל ושומרת על האינטרסים שלהם. התנגדות שאפשר למצוא כבר שנים במה שמפלגות כמו מרצ והמשותפת מציעות והציבור מעדיף לדחות, רק כדי לגלות פעם אחר פעם מחדש שזה לא עובד אחרת? כי מה עכשיו? מה אחרי שהפגנו ושבתנו? מה אחרי שעמדנו עם שלטים יצירתיים בכיכר רבין וכיכר הבימה וכיכר רבין וכיכר פריז? לאן הולכים ואיך?
אני מת להתבדות, אני מת לגלות שעד שהטור הזה יתפרסם אנחנו כבר נהיה בעיצומו של מאבק כל כך משמעותי שדברים פה אשכרה ישתנו. אבל צר לי, נראה לי שאת הכובע שלי אני לא אוכל הפעם.
פוליטיקת הזהויות שההון מטמטם אותנו בה די הצליחה. כל כך הרבה מאבקים שלא מסוגלים לשתף פעולה. דיונים עקרים בלי ריכוז ובלי זיכרון, בריחה מההבנה שכוח הוא פוליטי ובלי כוח פוליטי אין לנו כלום. כל אלו לא ישנו את המציאות, גם לא מסלולי הקתרזיס בהם האליטות, באמצעות תקשורת אוהדת לרגע, מנווטים כל מחאה לעוד שיא יומי בלתי חוזר שמוחלף מיד בשיא היומי הבא.
אז בואו נשאל את עצמנו: מה עכשיו? ובואו נבין שיש פה שלטון מושחת ורע שהוא מקור כל הרע הזה שאנחנו חשים ובואו נפעל להחליפו, ולא באמצעות עוד מפלגת מרכז קיצוני עם סיסמאות קליטות ושום רצון או יכולת לשנות. אלא באמצעות השמאל האמתי זה שנדחה פעם אחר פעם ממוקדי הכוח, זה שבמרצ ובחד"ש, זה שלא יאפשר לא רצח נשים ולא את שוד הגז, לא אפליה של להט"ב ולא הדרה של מיעוט לאומי. לא את שלטון ההון ולא את המשך האלימות. אחרת שום דבר לא ישתנה ושוב נמצא את עצמנו שואלים את עצמנו "ומה עכשיו?".
תגיות: הפגנה, הרשימה המשותפת, ימין, מאבק-ציבורי, מרצ, שביתה
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
12 בדצמבר, 2018 בשעה 16:22
זה באמת מדהים
זה באמת מדהים טוכולסקי איך אין קונים לרעיונות הסויציאליסטים העבשים שלך ודומיך…:-)
כנראה שאתה צודק וזו באמת "הפוליטיקה של הזהויות" שאשמה בכך שהציבור לא רץ אחריך ומסתער על הכיכרות בעודו צועק מהפכה…
או אולי כי זו שיטה כושלת ואלימה שהובילה לסבל בל ישוער ולמשטרים אלימים וידקטטורים מהגרועים בהיסטוריה…
מיהו ג'ון גאלט?! 🙂