המדינה המשיכה להשקיע תקציבים אדירים באכיפה והריסת מבנים של בדואים בנגב. ההסתה חסרת הרסן של השר לביטחון פנים ושל מפכ"ל המשטרה נגד תושבי אום אל חיראן הוסיפה לחוסר האמון והניכור בין תושבי הכפר והערבים בישראל בכלל, לאלו שאמונים על ביטחונם ורווחתם
הדו"ח בשם: "משא ומתן תחת אש". הריסת מבנים ככלי מרכזי לנישול וריכוז הקהילה הבדואית בנגב, מציג נתונים על היקפי הריסות המבנים בשנים האחרונות, מתייחס אל המדיניות המפלה נגד הבדואים ועל הפגיעה הקשה בשוויון בפני החוק של האזרחים הבדואים הכפופים למערכת אכיפת חוק נפרדת
פורום דו-קיום בנגב: דו"ח 2016 על מדיניות הריסות הבתים בקרב הבדואים בנגב
גם בשנת 2017 בחרה מדינת ישראל להמשיך ולהשקיע תקציבים אדירים באכיפה והריסה, שהובילו לגידול עצום בכמות המבנים שנהרסו בישובים הערבים-בדואים בנגב. בפועל, נהרסו כ-2220 מבנים, 30% מתוך ה70% הריסות עצמיות ו-21% מכלל ההריסות. הריסות "עצמיות" ובעיקרן, הריסות שמתבצעות "תוך כדי הליך", נחשבות בעיני מנהלת דרום ל'הצלחה" ביישום מדיניות ההריסה הממשלתית, שנועדה לנשל את האוכלוסייה הבדואית בנגב מאדמותיה. הריסות מסוג זה מוצאות לפועל מסיבות שונות וביניהן: הרצון להימנע מהטראומה הכרוכה בהגעת כוחות משטרה גדולים; סנקציות פליליות; סנקציות כלכליות כבדות; האפשרות להציל את הציוד האישי ואת חומרי הבניה ועוד.
גם אירועי ינואר 2017 באום אל חיראן היוו הסלמה חריפה במדיניות הריסות הבתים האלימה של הרשויות. ההסתה חסרת הרסן של השר לביטחון פנים ושל מפכ"ל המשטרה כנגד תושב הכפר, יעקוב אבו אלקיעאן, רק הוסיפה לחוסר האמון והניכור בין תושבי הכפר והערבים בישראל בכלל, לאלו שלמעשה אמונים על ביטחונם ורווחתם. זוהי דוגמא נחרצת לכך שמדיניות הריסות הבתים והמבנים בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב הינה אלימה וכי אין בכוחה לייצר פתרון הולם המבוסס על שיתוף הציבור ועל הכרה בשאיפותיו, רצונותיו ואורח חייו.
בנוסף, השנה התייחס הדו"ח לתקנות החדשות לחוק התכנון והבניה וחוק העונשין שנקבעו בעקבות דו"ח קמיניץ ונועדו להביא להחמרת אמצעי האכיפה והגברת הענישה הכלכלית על עבירות בניה. תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה, הכולל את עיקרי הצעת חוק קמיניץ, מורה על הגברת הענישה הכלכלית באמצעות הטלת קנסות בידי גורמים מנהליים, ללא צורך בניהול הליך פלילי. בנוסף, התיקון מיועד לקצר את האכיפה על ידי ניהולה בעיקר באמצעות צווים מנהליים, שאינם מחייבים את מעורבות מערכת המשפט. (תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה נכנס לתוקפו בסוף אוקטובר 2017 ,אך תיקון זה ותיקונים אחרים לחוק העונשין הינם תולדה של הליך אשר החל עוד בטרם נכנסו לתוקף.
הישובים הבדואים בנגב סובלים ממצוקת דיור שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת ומפלה של עשרות שנים, ללא תוכניות מתאר לתכנון ובניה, כאשר חוקי התכנון והבניה מביאים אוכלוסייה שלמה לידי דבר עבירה, ללא התייחסות למצוקת הדיור והצרכים של הישובים הערבים-הבדואים בנגב.
המאבק על עיצוב המרחב בנגב נמשך מאז הקמת המדינה ועד היום. מדינת ישראל פועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה לריכוז האוכלוסייה הבדואית בנגב ביישובים גדולים וצפופים ובניגוד לרצונם של חברות וחברי הקהילה, במקום לנהל משא ומתן הוגן לפתרון סוגיית הבעלות על הקרקעות וההתיישבות הבדואית בנגב. הזרמת תקציבי ענק כחלק מתכנית החומש מבלי להגיע לפתרון מוסכם עם האוכלוסייה הבדואית בשאלת הקרקעות, לא תוביל לשיפור המצב. להיפך, היא תנציח את הפערים ההיסטוריים בין הקהילות ותמנע מן היישובים הבדואים את האפשרות להתפתח בכל תחומי החיים.
מכתב של טל אברך רכזת מחקר פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
למעבר לדו"ח – פורום דו-קיום בנגב- דוח הריסות בתים 2017
Tags: אפליה, בדואים, גזענות, דוח קמיניץ, הפורום לדו-קיום בנגב, הצעת חוק התכנון והבניה - תיקון 116, הריסת בתים, מצוקת דיור