על חשיבותה של מחאה אזרחית – לצאת מהתרדמת

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 23.10.18 0:48

התגובה הציבורית על המצב בעזה מעידה על אדישות האזרחים לגורלם. אזרחי המדינה שכחו שהעם הוא הריבון ועל הממשלה לשרת את העם

מאת: אשר רוכברגר

לצאת מהתרדמת

כבר יותר מחצי שנה מתרחשת הסלמה בדרום. למזלנו היא מלווה בניסים רבים שהאחרון שבהם זכינו לראות בשבוע שעבר בבאר שבע. אין פרשנים או פוליטיקאים שלא התייחסו לזה, כל אחד מנקודת מבטו.

יש כמה דברים שהם לא רק בקונסנזוס הלאומי, אלא גם הקונסנזוס הבינלאומי: לכל מדינה יש חובה לספק בטחון לתושביה, מדינת ישראל קיימה את כל התנאים שהתחייבה לפני ההתנתקות. אין אף ישראלי בין אזרח ובין חייל ברצועת עזה ואין מחלוקת על הגבול. אני גם נוטה להסכים עם הדעה הטוענת שאין היום פיתרון אידיאלי למשבר הפנימי בעזה. ברור שמבצע צבאי יהיה מוצלח ככל שיהיה, לא יפתור ב100% את כל הבעיות. ייתכן שהוא יצור גם בעיות נוספות.

אני רוצה להתייחס לפן אחר של הבעיה והוא הפסיביות של האזרחים. באזור צפון מערב הנגב ובאר שבע על יישובי הלוויין שלה מתגוררים פחות או יותר 400 אלף תושבים. כולם נמצאים תחת איום הבלונים והרקטות. נניח שכחמישים אחוז מהם ילדים. אז יש לנו כ- 180000 בעלי זכות הצבעה. אני בכוונה לא בודק עכשיו מספרים ברמה של מאות או אלפים, זה לא ממש עקרוני. נכון להיום 180000 קולות זה בערך 6 מנדטים. אני מניח שמתוך ה- 6 3-4 ניתנו למפלגות הקואליציה. מטבע הדברים עיירות הפיתוח נוהגות להצביע ליכוד, מפלגות דתיות ומפלגות מרכז ימין. כיוון שבאזור הזה יש לא מעט ישראלים דוברי רוסית, במיוחד המבוגרים שבהם- הם נותנים כוח ל"ישראל ביתנו".

מה שאנחנו רואים, זה שאין שום תביעה, דרישה, הפצרה בממשלה מצד האזרחים לשנות את המצב. אין שום מחאה אזרחית בלתי אלימה לגווניה. פסיביות מוחלטת והשענות על החלטות השלטון. כאן כבר לא מדובר בסוגיות כלכליות חברתיות או בסוגיות של איכות הסביבה, אלא על האיום הקיומי הממשי. צייתנות כזאת אופיינית אולי לברית המועצות לפני התפרקותה או לצפון קוריאה. היום ברוסיה, אוקראינה , ארמניה מתקיימות הפגנות, עצרות ופעולות מחאה רבות בנושאים הרבה יותר זעומים מאשר איום הרקטות. דוגמא אחרת – ההפגנה ההמונית בלונדון בסוף שבוע האחרון- 700000 שיצאו מרצונם החופשי לרחוב למחות על ברקזיט. איני יודע עד כמה ההפגנה הזאת תשפיע או לא, אבל אנשים לפחות משתדלים לעשות משהו.

יש המון סוגים של מחאה אזרחית בלתי אלימה. מהפגנות, עצרות וחסימות כבישים ועד להפצצת מיילים של חברי כנסת ופקידים בכירים בממשלה, תפילה המונית, שביתת מסחר ויש עוד הרבה אופציות. אצלנו אין שום דבר. אז נשאלת השאלה- האם רוב התושבים משלימים עם המצב או שהם פשוט לא מאמינים שבכוחם לשנות?

אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אבל היא מאוד חשובה. יש לי תחושה שהם לא כל כך משלימים. התחושה הזאת מבוססת על כל הראיונות שתושבי הדרום נותנים בתקשורת. אז לכאורה מדובר בחוסר אמון ביכולת לשנות משהו. התופעה הזאת מאוד מדאיגה. האלהת המדינה מאפיינת משטרים הכי טוטליטריים וחשוכים שקמו בהיסטוריה האנושית. אני מדגיש – זה לא רק כלפי הממשלה הנוכחית. אם במקום הממשלה הנוכחית הייתה ממשלה בהרכב אחר ולא משנה איזה הרכב, זה היה אותו הדבר.

אני עוקב כבר זמן רב אחרי תנועות המחאה במרחבי חמ"ע ובסין. שם לאנשים די ברור במה ועד כמה הם מסתכנים.

אצלנו אין חשש כזה, במיוחד אם יהיה מדובר במספרים גדולים. המדינה שלנו ממש לא ערוכה למחאות גדולות, לפני 13 שנה ראינו, שכאשר הייתה מחאה די חלשה של ציבור המתנחלים, המדינה הייתה בקצה היכולת שלה לספוג את זה. אנחנו כחברה שכחנו מי הריבון במדינה. והריבון הוא העם, שכל פקידות, כולל בכירה ביותר, דהיינו הממשלה, הם למעשה שכירים שהעם נותן להם סמכויות על מנת שהם ישרתו אותו. אלו עובדות כל כך בסיסיות, האקסיומות של מדעי המדינה, שלי אפילו קצת לא נעים להזכיר אותם.

נכון, אסור להידרדר לפופוליזם זול, אבל יש הבדל מהותי ותהומי בין הדרישה המאוד צודקת של אזרחי המדינה שהמדינה תעניק להם בטחון ולא תחושת הביטחון גם במחיר כבד ובין פופוליזם. אני יודע באיזה התנשאות הישראלי הממוצע מתייחס למה שקורה במרחב חמ"ע. לכן אני אביא דוגמא אחרת, מהמדינות שאנחנו רגילים להסתכל עליהם מלמטה למעלה. תצביעו לי על כל מדינה בOECD, באיחוד האירופי, ב G7 , 20G שהייתה מפקירה בצורה כזו את אזרחיה.יש משהו בסיסי שכל מדינה באשר היא מחויבת להעניק לאזרחיה. אחרת זו הפרה בוטה של החוזה שנכרת בין אזרחים לשלטון.

לאחר נס של הצלת המשפחה מהטיל שפגע בביתה בבאר-שבע, ברור שהמדיניות היחידה של הממשלה היא המדיניות של בת יענה. מחמת ההרגל וכהות החושים שלנו, אנחנו אפילו לא שמים לב לציניות הגלויה בה התייחסו לאירוע הזה גם בתקשורת וגם הפוליטיקאים. הרי לכולם היה ברור שאילו חו"ח הנס לא היה קורה, והתוצאות של הפגיעה היו טרגיות, הטנקים שלנו היום היו עומדים בכיכרות הראשיות של עזה ורפיח. זה כבר לא היה משנה אם זה טוב או לא. מה יהיה אם בפעם הבאה טיל דומה יחדור לאיזה בית ישן ללא ממ"ד?

סתם כדי לסבר את האוזן או ליתר דיוק את העין, תחשבו על אבא שלי שהוא כמעט בן 92 שגר לבד בדירה באופקים ובדירה אין ממ"ד ויש ממ"ד משותף לכל דיירי הבית. הבעיה היא , שגם אם אבא מאוד יתאמץ, מהרגע שהוא יתחיל לקום מהמיטה ועד שהוא בעזרת הליכון יצליח לרדת לאותו הממ"ד , יעבור רבע שעה לפחות ולא 15 שניות, שהוקצבו לתושבי אופקים. גם חמותי שהיא "רק" כמעט בת 75 לא מספיקה לרדת מהקומה ה- 3 למקלט ב- 60 שניות המוקצבות לתושבי באר שבע. כמה עוד כאלה יש בדרום? המון.

כאן מתעוררת השאלה לגבי אי-ביצוע תוכניות של תמ"א 38 ופינוי בינוי שאחת המטרות שלהם זה בדיוק זה- לספק לדיירים הגנה מפני טילים. נכון שלעומת מרכז תל אביב, הכדאיות כלכלית ליזמים בתמ"א 38 באופקים די מוטלת בספק. אבל בשביל זה קיימת המדינה. שחובתה לדאוג לאזרחיה. אין לי נתונים כמה תושבי הדרום מתגוררים בבתים לא מוגנים. אבל בנוסף לאלה, יש להם גם קרובים שבוודאי יצטערו, אם הם יפגעו בסבב נוסף של הסלמה.

אבל האם אי-פעם כל האנשים האלה נקפו אצבע, ניסו להתארגן, דרשו מהשלטון המקומי לעשות משהו ע"מ לשנות את המצב- לא ולא. מקסימום למה שחלק מהאנשים שמגיבים ברשתות מסוגלים (וכאן גילוי נאות, גם אני כתבתי את זה) שהמצב ישתנה אך ורק כאשר אותן הרקטות תיפולנה בשכונת צהלה בתל אביב. אתם מבינים לאן הגענו??? עם מדיניות ההסתה והפילוג של הממשלה הגענו למצב שבו לפחות חצי מדינה מאחלת ומייחלת לא שהממשלה תעשה משהו ותפטור את הבעיה גם אם מדובר במחיר הדמים, אלא פשוט רוצה שייפגעו אזרחים אחרים. כמו בבדיחה הישנה נושנה "תוציא לי עין אחת". זה רק מוכיח עד כמה החברה שלנו אינפנטילית ובעלת רגשי נחיתות.

אני מוכן להתערב, שאילו מסביב לקריית הממשלה בירושלים או מסביב לקריה היו עומדים בין חמישים ל אלף 100 איש, הסיפור היה נסגר תוך יום. ביום ו' בצהריים שמעתי ברשת ב' אצל ליאת רגב את האלוף במיל יעקוב עמידרור, שללא ספק הוא באמת אחד המומחים הגדולים בביטחון. הוא הסביר בצורה מאוד מלומדת ומשכנעת עד כמה חשוב לשמור על האיפוק והבלגה ויכול להיות אם היה מדובר באיזשהו מקרה בוחן תיאורטי, הוא היה צודק ב100%, הבעיה היא שהוא מעולם לא נבחר ע"י הציבור ואין לו שום חשש לשלם את המחיר האלקטוראלי, לעומת זאת, לכל פוליטיקאי יש חשש כזה- החשש לאבד את הכיסא, משכורת, השפעה.

מה מפריע לאזרח הממוצע מהדרום בבחירות הקרובות והקרבות פשוט לא להצביע עבור המפלגות שהפקירו אותו לנפשו בשנים האחרונות? הרי מדובר פחות או יותר באותן המפלגות עם שינוים קוסמטיים קטנים: הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו ומפלגות החרדיות. זה הגרעין הקשה של קואליציות ביבי. אני לא רוצה לשכנע עבור אלו מפלגות כן להצביע, כל אחד יחליט לעצמו. גם אלו שבשום פנים ואופן אינם מסוגלים להצביע למפלגות מרכז או מרכז שמאל יכולים לבחור במפלגות ניטראליות או לחלופין מפלגות ימין קיצוניות או פשוט לשים פתק לבן או לא לבוא להצביע. הרי יכול להיות שלמפלגות הקואליציה הנוכחית יחסרו בדיוק אותם 3-4 מנדטים שהם מקבלים בדרום, כדי להרכיב את הממשלה הבאה.

אנחנו, האזרחים חייבים לזכור – זכויות לא מתקבלות, הן מושגות ביזע ודמעות, לכל אחד מאיתנו יש כוח ואנחנו חייבים לזכור שהמדינה היא זו שמשרתת את האזרחים ולא האזרחים את המדינה. הגיע הזמן שהחברה האזרחית תתעורר מתרדמת שהיא נמצאת בה בעשרות השנים האחרונות ושכל אחד מאיתנו ינצל את הכוח שלו בצורה מושכלת. אז יהיה סיכוי לשינוים מבורכים.אחרת נמשיך לצפות במשחקי הבוץ המאוסים בין הפוליטיקאים ולהתפלל ששוב יקרה לנו נס.