אורי אבנרי – תרומתו לישראליות

נושאים דמוקרטיה במדרון, דעות ב 25.09.18 0:20

דברים לזיכרו של אורי אבנרי (1923-2018) בקבלת שבת בצוותא ב- 21.9.2018 (מפאת קוצר הזמן לא נאמרו בפועל כל הדברים שתכננתי לומר באירוע)

מאת: דוד סנדובסקי

כאשר ישראל תחזור לישראליותה תילמד מורשתו הרחבה במערכת החינוך והאקדמיה של ישראל.

———

אין לי ספק שאורי אבנרי בחייו ובעיקר לאחר לכתו לעולמו, ראוי למקום מכובד בפנתיאון הממלכתיות הישראלית המתגבשת (זאת למרות שהממסד הישראלי ראה בו אאוטסיידר).

גיליונות השבועון האייקוני "העולם הזה" שעורכו במשך כארבעים שנים היה אורי אבנרי עלו לאחר פטירתו לרשת ופתוחים לעיון הציבור הרחב. מדובר בתיעוד היסטורי חשוב של תקופה מעצבת קמאית של מדינת ישראל בדגש על ישראליותה. זה כולל את "רוח-התקופה".

אחד האירועים האחרונים בחיי אורי אבנרי התקיים, ביוזמתי, באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית, שקיים כבר כשישים שנה. האירוע התקיים ב-9.7.2018. באירוע זה הוענקה לאורי תעודת הוקרה על מפעל חייו. שיא פעילותו היה עריכת והפקת העיתון התקופתי השבועי "המסויים". טווח פעילותו של אורי כלל גם חברות במשך עשר שנים בכנסת הישראלית במקביל להמשך פעילותו בשבועון. זה יצר מכפלת תהודה והעצמה ליכולת להשפיע על עיצוב התודעה הציבורית הישראלית.

בחירת אורי לכנסת ב-1965 בראש רשימת עיתון "העולם-הזה" שנקראה "תנועת העולם הזה כוח חדש", בסיסמת "ללא מורא וללא משוא פנים"- הייתה אירוע ישראלי ועולמי חריג ונדיר. הבחירה לכנסת הסתייעה במנוף חקיקת חוק איסור לשון הרע (שהתפרש כניסיון פגיעה בחופש הביטוי של השבועון).

אורי היה חבר כנסת ענייני, בלתי תלוי ובלתי קליקאי בעליל וחסר נופך פוליטרוקי כלשהוא. אורי היה המייצג הראשון בכנסת של "החברה -האזרחית", "הרשת-החברתית" ו"המגזר-השלישי" במדינת ישראל. זאת, בטרם הם הוגדרו במונחים אלה. ייחוד נוסף של השבועון היה שני שעריו, ובהם צילומי שחור-לבן על רקע אדום. השערים הקדמי והאחורי, התייחסו לתמהיל משולב של תכנים רציניים וקלילים, לכאורה מנוגדים, אך בפועל משלימים את תיעוד הוויית ותהליכי המציאות הישראלית המתפתחת על רצף הזמן.

השבועון יצא גם בערבית בעריכת המשוררים מחמוד דרוויש וסמיח אל קאסם.

במהלך האירוע באיגוד לעיתונות תקופתית, נשא אורי הרצאה מרתקת ומרגשת במשך כשעתיים. הוא תיאר אירועים היסטוריים חשובים שהדיווח עליהם בשבועון יצר דילמות שדרשו החלטות לא קלות ביחסים עם מנגנוני המדינה והממשל ועם ראשי העיתונים הגדולים: "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות-אחרונות".

אורי אבנרי עיצב בשבועונו לשון עברית עיתונאית רזה ועניינית ללא מליצות ארכאיות. זה התאים לרוח הצברית ששרתה בעיתון, כמייצג הדור הצעיר הישראלי. הוא המציא מונחים ומילים ששולבו בעיתון כאשר לא היו בנמצא המילים המתאימות. חלקן שולב בשפה העברית התקנית המתפתחת כשפה חיה כל העת. אורי אבנרי ה"יקה", שלא היה "צבר", הגיה בדייקנות ובאופן אישי את גיליונות העיתון ועיצב אותם באופן גרפי.

אורי סירב להיות חבר ב"וועדת העורכים". זו שרתה את משטרו המעין סמכותני, של דויד בן-גוריון, ובה הוחלט בהסכמת העורכים על אי פרסום מידע רגיש לשלטון. אורי פרסם מה שהאחרים התחייבו שלא לפרסם – היות ששמר על עצמאות עיתונאית ולא קיבל את מרות אותה וועדה. הוא לא פחד מסיכוני חשיפות מידע בכתבות ולא מפרסום פרטי מידע רגישים שהוצפנו בתשבצים וכן בסיפורים כביכול בדיוניים. לבנון. יחסיו עם מנגנוני השב"כ והמוסד, שאותם כינה "מנגנון-החושך" היו מורכבים.

אורי היה אוטודידקט רחב אופקים עם זיכרון פנומנאלי. מרצה רחב אופקים. הוא היה העיתונאי מספר אחד של ישראל. הוא באופן אישי היה בית הספר הטוב ביותר לתקשורת כמנטור שמעצים עיתונאים צעירים מוכשרים (כמו רונן ברגמן), בחניכת "אחד על אחד".

אורי גם כתב ספרים שהידועים והמשפיעים שבהם: "בשדות-פלשת" על מלחמת השחרור, ו"הצד השני של המטבע" על התקופה שלאחריה.

אמנון לורד (שאינו מאוהדיו), שהיה עורך "מקור- ראשון", הגדיר אותו כמשפיען ראשון במעלה על היווצרות רצף התודעה הישראלית.

כאשר ישראל תחזור לישראליותה תילמד מורשתו הרחבה במערכת החינוך והאקדמיה של ישראל.

למרות פניות והמלצות לא הוענק לאורי, שלא בצדק, פרס ישראל למפעל חיים בעיתונות ובתרומה לחברה.

בישראל התקיים לגביו הכלל: "אין נביא בעירו ובתקופתו".