מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
איך יפתור דונלד טראמפ את השאלה הפלסטינית
ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל הייתה יריית הפתיחה של צעדים דרסטיים כוחניים להביא לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני. בעיית הפליטים נפתרת עם ביטול התמיכה באונר"א, סגירת נציגות אש"ף בארה"ב מבטלת את אש"ף כצד למו"מ עם ישראל
מאת: יעקב בן-אפרת
פטירתה של השאלה הפלסטינית
ביום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל ניתן האות. מה שהחל עם הקמת המדינה ע"י בן גוריון מגיע בימים אלה לסיומו המושלם על ידי לא אחר מאשר דונלד טראמפ. הכרזתה של ירושלים כבירת ישראל לא הייתה "צעד טבעי ומובן מאליו" כפי שהציג זאת טראמפ, אלא יריית הפתיחה של צעדים דרסטיים, כוחניים ובלתי מתפשרים כדי להביא לסיומו של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
עוד טרם הצגת "עסקת המאה" נגלים לפנינו קוויה הכללים צעד אחר צעד. ירושלים "כבר הוסרה מהשולחן" לדברי טראמפ, בעיית הפליטים נפתרה אף היא על ידי ביטול התמיכה בתכנית הסעד לפליטים של האו"ם, הקונפדרציה עם ירדן מחליפה את הריבונות הפלסטינית על שטחי הגדה המערבית, וסגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון מבטלת אותו למעשה כצד למו"מ עם ישראל.
בישראל זוכים צעדיו הנמהרים של טראמפ לקונצנזוס מקיר לקיר, הקואליציה חוגגת והאופוזיציה שותקת. וכי איך יכולה האופוזיציה להתנגד להכרה בירושלים כבירת ישראל, או לפתרון זול ומהיר של זכות השיבה? מדוע שמישהו באופוזיציה יתנגד לסנקציות נגד הרשות הפלסטינית? ומי בכלל יכול להמרות את פיו של נשיא אמריקאי, המבצע את החזון הציוני של ארץ ישראל השלמה על ידי שלושת שליחיו הרוויזיוניסטים, קושניר, גרינבלט ופרידמן, עם שחקן חיזוק בדמות היועץ לבטחון הלאומי הניצי ג'ון בולטון?
למעשה מקדים טראמפ את ממשלת ישראל ומחליף אותה. הוא מקדם צעדים שספק אם היו זוכים לרוב בכנסת, ואפילו בממשלה. הוא יודע טוב יותר מהישראלים עצמם איך מנהלים מו"מ ואיך משיגים את המטרה. כוח, סחיטה, איומים, מעילה, ותרמית הם כללים מקובלים בעולמו האפל של טראמפ.
לצד הטבעיות בה מתקבלות החלטותיו של טרמפ בישראל, בארה"ב עצמה מוגדר טראמפ כסכנה ליבטחונה הלאומי. אנשי הממשל עושים הכל כדי לסכל את האג'נדה שלו, במיוחד בכל מה שנוגע ליחסי חוץ. ספרים כמו "פחד" של בוב וודוורד, או "אש וזעם" של מייקל וולף מבטאים את האימה בה חי הממסד הפוליטי, הבטחוני והתקשורתי האמריקאי. יספיק רפרוף בדף הטוויטר של טראמפ כדי להבין את עומק המשבר בה שרויה הפוליטיקה האמריקאית והעולמית.
החקירות וגזרי הדין כנגד מקורביו, פרשות המין בהן הוא מעורב, הופעתו ההזויה לצידו של פוטין בהלסינקי כשהודיע שהוא מאמין לרודן הרוסי ולא לשירותי הבטחון שלו, והעדויות הבלתי פוסקות אודות אופיו האימפולסיבי ובורותו ברוב התחומים בהם הוא עוסק, מעידות על טבעם של החלטותיו ועל שיקול הדעת המעוות שלו. אלא שבישראל, כמו בפיליפינים, ברוסיה, בצפון קוריאה וערב הסעודית, יש מי שנהנים מהמדיניות של טראמפ ורואים בה נכס והזדמנות פז לבסס את מעמדם הפוליטי. מדובר בדרך כלל ברודנים המשליטים משטר כוחני וסולדים מכל אופוזיציה.
ישראל אמנם אינה מדינה דיקטטורית, היא עדיין נהנית ממשטר דמוקרטי ועיתונות תוססת וביקורתית. אולם זה דווקא מחזק את השאלה כיצד יתכן שצעדיו ההזויים של טראמפ בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים מתקבלים בסוג של השלמה. שהרי אם ניתן היה להסיר את בעיית ירושלים מהשולחן בקלות כזאת, מדוע לא נעשה הדבר מקודם? ומה היתה הבעייה שמנעה את ביטול זכות השיבה ע"י ביטולה של סוכנות הסעד של האו"ם? למה לממן את הרשות הפלסטינית אם אפשר לבטלה ע"י סגירת ברזי הממון שבלעדיהן היא לא יכולה להתקיים יום אחד? איך ייתכן שכל הממשלים הקודמים, שמרנים וליברלים, דמוקרטים ורפובליקאים לא חשבו על זה לפני כן? ולמה השלימו ממשלות ישראל במשך שבעים שנה עם המצב הזה? או שטראמפ הוא גאון הדור, או שהוא כסיל המאה.
תגיות: אופוזיציה, ג'ון בולטון, דונלד-טראמפ, הסכסוך-הישראלי-פלסטיני, קואליציה
קישור קבוע
תגובות