מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אם נרצה שלום – אין זו אגדה
בערב יום הזיכרון לחללי מלחמת יום העצמאות נערך טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף להורים שכולים ישראלים וערבים. הטקס מסמל את האפשרות לכונן שלום תוך התייחסות אמיתית לאובדן ולשכול של שני הצדדים. אפשר להגיע להסכם שלום אם ננווט בתבונה
מאת: אמנון פורטוגלי
אם נרצה – אין זו אגדה
"הטקס מממש, ולו לזמן קצר, את האפשרות לכונן שלום לא על בסיס העלמה והתעלמות מן הכאב, אלא דווקא תוך התייחסות אמיתית לאובדן ולשכול של שני הצדדים". פרופ' אווה אילוז בדברים שנשאה בטקס ב- 2013
הארץ הזו, בין הירדן לים, יכולה להיות גן עדן לכל תושביה,ישראלים ולפלסטינים, אם נשכיל לכלכל את מעשינו בתבונה. במקום זה אנו הופכים אותה לגיהינום. נפתלי בנט ואיסמעיל הנייה, הימין הרדיקלי והחמאס, מתדלקי מעגל השנאה ומחרחרי המלחמה משני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, נמצאים בשלטון ולו גם שלטון חלקי. רבנים ואימאמים, קבוצות קיצוניות משיחיות, ומטיפים לשנאה, הדוגלים בשימוש בכוח להשגת מטרותיהם – הבית היהודי והנלווים אליו בישראל, החמאס וגרורותיו בפלסטין– הם הקובעים את סדר היום. אלו רוצים לזרוק את הישראלים היהודים לים, ואלו רוצים להעביר את הפלסטינים למדבר, אלו צועקים 'איטבח אל יהוד' ואלו כותבים 'מוות לערבים'.
הקיצוניים בצד הישראלי פועלים למימוש חזונם בדרך של התנחלויות וגרוש, ובצד הפלסטיני באמצעות טרור. המשך הפעולות לפי תפיסות הקיצונים בשני הצדדים הינו הרה אסון. הוא כבר הביא להשחתה ולפגיעה בחוסנה המוסרי של ישראל ועלול להביא לשפיכות דמים נוראה בשני הצדדים ולאובדן המדינה.
ברור שישראל צריכה לשמר צבא מיומן וחזק וכוח הרתעה כנגד כל אלו הרוצים ברעתה, בכיליונה. עם זאת, התפיסה הכוחנית, מדיניות ההתנחלות והסיפוח מערערים מיסודם כל אפשרות למשא ומתן להסדרי שלום עם הפלסטינים. ברור גם שאי אפשר להחזיק לעד מיליוני אנשים חסרי זכויות תחת משטר צבאי, ולו רק בגלל העלייה בגזענות בחברה היהודית שצריכה להצדיק לעצמה את העליונות החוקית שלה על הפלסטינים, בדומה להצדקות שנשמעו בזמנו בארה"ב על עבדות השחורים.
במשך 25 שנים, מ-1948 עד 1973 ישראל נלחמה 5 מלחמות עם מצרים. לאחר הניצחון במלחמת 1967 הגישה הייתה "עדיפה שארם א-שייח' בלי שלום על שלום ללא שארם א-שייח'". היה צורך במלחמת יום כיפור עם למעלה מ-2,200 הרוגים ויותר מ-7,200 פצועים כדי להבין שעדיף שלום גם אם הוא 'שלום קר' עם מצרים, מאשר המשך הסכסוך. ואכן, מזה למעלה מ-40 שנה אנו בשלום עם מצרים, בלי שארם א-שייח, ואחרי שפינינו את ישובי חבל ימית והחזרנו את כל סיני למצרים.
הלקח הזה צריך לעמוד מול עיננו כאשר אומרים לנו 'עדיף יהודה ושומרון בלי שלום על שלום ללא יהודה ושומרון '.
הסכסוך בין ישראל לפלסטינים אינו הסכסוך היחיד בעולם. סכסוך דומה וארוך יותר בין שני לאומים השונים בדתם, שהתמשך על פני מאות שנים הוא הסכסוך בין האירים הפרוטסטנטים והאירים הקתולים. בעשרות השנים האחרונות הוא הפך לסכסוך עקוב מדם בהנהגת פלגים קיצוניים משני הצדדים. אז קמו קבוצות פרגמאטיות בהנהגת נשים, והצליחו להביא אותו לסופו. מאז הסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-10 באפריל 1998, שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, הפסיקו כל פעולות האיבה ושורר שקט במדינה מזה עשרים שנה. ההסכם באירלנד מורה לנו שאפשר להגיע להסכם דומה גם כאן.
אני תקווה, ולמעשה אין לנו ברירה, שבשני הצדדים הקבוצות הפרגמאטיות עם ראייה מפוכחת ומציאותית יתעשתו מול ההתפתחויות ההרסניות של הקבוצות הקיצוניות, ויפעלו כך שהשאיפות של קבוצות אלו, בשני הצדדים, הסיפוח מצד אחד וזכות השיבה מצד שני, יישארו כחלום לאחרית הימים.
משהו בדבריו של יובל רוט בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף 2018 הזכיר לי את נאומו האלמותי של מרתין לותר קינג 'יש לי חלום'. אפשר להתאים את נאומו של לותר קינג לחלום מקומי, לחלום של כל אלו הגרים מהים עד לירדן.
לפני כארבעת אלפי שנים, משה, שבצלו הסמלי אנו עומדים היום, הוציאנו מעבדות לחרות.
לפני שבעים שנה נחתמה מגילת העצמאות ובה הצהרת השחרור "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", והצהרת השוויון "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"
אולם לאחר שבעים שנה, הערבים הפלסטינים עדיין אינם חופשיים. זכותו הטבעית של העם הפלסטיני להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית נשללה ממנו ואינה ממומשת.
לאחר שבעים שנה חייו של הפלסטיני הישראלי עדיין כבולים באזיקי ההפרדה ושלשלאות האפליה. לאחר חמישים שנות כיבוש, חייו של הפלסטיני ביהודה ושומרון עדיין כבולים באזיקי הכיבוש והוא הקורבן של התנכלויות ברוטאליות של מתנחלים ושל משטר צבאי. לאחר חמישים שנות כיבוש הפלסטינים ביהודה ושומרון חיים על אי בודד של עוני, בלב ים של שגשוג חומרי. לאחר חמישים שנות כיבוש, הפלסטינים עדיין נמקים בפינות החברה הישראלית ומוצאים את עצמם בגלות בארצם שלהם.
יהיה זה הרה אסון עבור אזרחי ישראל להתעלם מהמצב הזה, מהדחיפות של רגע זה. חוסר שביעות רצונם הלגיטימית של הפלסטינים בשטחים הכבושים לא יחלוף עד שיבוא החופש והשוויון. 1967 אינה סוף כי אם התחלה. אלו שקיוו שהפלסטינים יהיו מרוצים, הם יחוו התקוממויות פתאומיות אם ישראל תחזור ל'עסקים כרגיל'. לא תהיה מנוחה ולא רוגע בישראל עד שהפלסטינים יקבלו את זכויותיהם כעם. מערבולות ההתקוממות תמשכנה לזעזע את יסודות ישראל עד שיפציע היום הבהיר של הצדק.
אסור שנתפלש בעמק הייאוש. למרות שאנו ניצבים בפני הקשיים של היום ומחר, עדיין יש לי חלום. זהו חלום המושרש עמוק בחלום נביאי ישראל.
יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"
יש לי חלום שיום יבוא ועל הרי ירושלים, ישבו יחד ישראלים ופלסטינים אל שולחן האחווה.
יש לי חלום שיום יבוא ואפילו שטחי יהודה ושומרון ועזה, הלוהטים בחום חוסר הצדק, נחנקים בלהט הדיכוי, יהפכו לנווה מדבר של צדק וחירות.
יש לי חלום שילדיי יחיו יום אחד באומה שלא תשפוט אותם לפי לאומיותם, לפי דתם, ולפי צבע עורם, אלא לפי תוכן אופיים.
יש לי חלום שיום יבוא בחברון, עם גזעניה המרושעים, ועם מנהיגי המתנחלים שמטיפים לגרוש ולמלחמת קודש שנוטפים מילים כ'מוות לערבים', שיום אחד בחברון ילדים פלסטינים קטנים וילדות פלסטיניות קטנות, יוכלו לשלב את ידיהם עם ילדים ישראלים קטנים וילדות ישראליות קטנות כאחים ואחיות.
זוהי התקווה, זוהי האמונה. חדורים באמונה זו נוכל לחצוב מהר הייאוש אבן של תקווה. חדורים באמונה זו נוכל להמיר את הצלילים הצורמים באזור מהירדן ועד הים לסימפוניה יפיפייה של אחווה. חדורים באמונה זו נוכל לעמול יחד, להתפלל יחד, להיאבק יחד, להיכלא יחד, להגן על החירות יחד, בידיעה שיום יבוא וכולנו ישראלים ופלסטינים נהיה חופשיים.
תנו לחופש להדהד. וכשזה יקרה, כשנאפשר לו להדהד מכל יישוב וכפר ומכל עיר, נוכל להחיש את בוא היום בו נהייה כולנו – ישראלים יהודים ופלסטינים מוסלמים, יהודים חרדים, ואורתודוקסיים ויהודים חופשיים , וקונסרבטיביים, ומוסלמים ונוצרים – כהים ולבנים, מסוגלים לשלב ידיים ולשיר אודה לחירות ולשמחה.
וכפי שאמר דוד גרוסמן בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני (יום הזכרון האלטרנטיבי): "אם לפלסטינים לא יהיה בית – גם לנו לא יהיה"
ואם תרצו, אין זו אגדה.
הנאום של מרטין לותר קינג בתרגומו של ינון.
http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2291737
אמנון פורטוגלי, מרכז חזן במכון ון-ליר
לקריאה נוספת:
"על מסלול האבדון – ההקצנה האידיאולוגית והדתית עלולה להוביל את המדינה לנקודת אל-חזור."
https://www.haaretz.co.il/misc/1.819842
המאמר בקובץ פדפ אם נרצה – אין זו אגדה
תגיות: אירלנד, התנחלויות, טירור, טקס זיכרון, מרטין לותר קינג, שלום
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
23 באפריל, 2018 בשעה 8:43
זו בהחלט אגדה, אם רק אנחנו נרצה...
תכלית המאבק, למי שעדיין לא הבין, היא להתיש את היריב, או לשכנעו שאין דרך מלבד פשרה היסטורית והסכם מדיני ללא כפיה.
אנו עדיין בשלב ניסיונות ההתשה ועל כן רצון בעלמא, הוא חלום באספמיא.
25 באפריל, 2018 בשעה 20:38
מדינת ישראל בזבזה פחות או יותר את כל הקלפים שהיו ה ביד.
עיתוי הוא לפעמים 90% מההצלחה, ומדינת ישראל חיה מאז 67 כאילו כל הזמן שבעולם נתון בידיה.
עכשיו היא צריכה להמציאאת הקלפים מחדש.
ההמצאה הזאת לא תבוא מהימין, שממשיך למקש ולמקש כל דרך פוטנציאלית לשלום.
אתה חי בעבר, אז עם החמאה הזאת על הראש, כדאי להיזהר מהשמש.
26 באפריל, 2018 בשעה 8:03
תמימות או היתממות אבדנית
תמימות או היתממות אבדנית המאפיינת את מחנה השמאל, So Called "מחנה השלום".
בבסיס החשיבה הטענה כי אנחנו אשמים בכך שלא הושג הסכם שלום כאילו הצד השני זך וטהור ולא סירב ב 1948 להחלטת החלוקה ומאז לא פספס הזדמנות לנסות להשמיד את המפעל הציוני וכל זה באלימות, בטרור תוך פגיעה באזרחים רק בגלל שהם יהודים.
המונח פלסטינים הוא מונח לא מדויק, המינוח הנכון הוא "הערבים הסונים המכונים פלסטינים", עדיף לו למר פורטוגלי להסתכל כיצד נוהגים הערבים הסונים בשכניהם בעירק, סוריה ובכל מקום בו מתאפשר להם להגיע לעמדת כוח מול קבוצת מיעוט שכנה…
הדרך הטובה ביותר עבורנו להבטיח את ביטחוננו ושגשוגנו עוברת באמרתו של המצביא הסיני סאן טזו "הרוצה שלום ייכון למלחמה"
טפל בעצמך מר פורטוגלי! אתה פנטזיונר מנותק מהקרקע