מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מתי תסיר החברה הישראלית את כתם היחס האלים כלפי הערבים בתוכנו?
לקראת האחד במאי משחזר איתן קלינסקי את אירועי האחד במאי בשנת 1958 בעיר נצרת
אחד במאי: קום התנערה מהשקרים עם חלכה
המשבר הכלכלי חשף את השקרים באידיאולוגיית ההפרטה. אור שי רואה באחד במאי הזדמנות לחדש את הסולידריות ולהציע אלטרנטיבה חדשה - חברה סוציאליסטית ושוויונית
אני מאחל לחברה הישראלית שמסורת אחד במאי תקרום עור וגידים בשנת 2018. אני מבקש לשתף את הקוראים באירועי הפגנת האחד במאי שהיתה בעיר נצרת בשנת 1958 ולוותה בגילויי אלימות של המשטרה כלפי המפגינים ובמעצרם של עשרות מפגינים שהשתתפו בהפגנה.
למרות מאמצים אדירים של המשטרה להציג את המפגינים בתהלוכת אחד במאי כפורעי חוק, היו גילויים מרשימים של הופעת אנשי רוח, שגינו את האלימות שנקטה המשטרה.
המשורר נתן אלתרמן הקדיש את "הטור השבועי" ב- 9.5.1958 בעיתון "דבר" להזדהות עם מפגיני האחד במאי בנצרת, שנענו לקריאת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. וכך כתב נתן אלתרמן:
אוֹתוֹ עֲרָבִי אַלְמוֹנִי שֶׁקִּלֵּל וְרָגַם בַּחֲמַת-חֵרוּק שֵׁן
הִכָּה וְהֻכָּה וְנִגְרַר לַמְּכוֹנִית הַנִּסְקֶלֶת הוּא בְּעֶצֶם עַל צַד הָאֱמֶת, הַיָּחִיד שֵׁאֵינוֹ אָשֵׁם…זֶה לֶקַח נַצֶּרֶת, תִּקְווֹת עַם-וְעַם גַּם עֲלֵינוּ חַלּוֹת וּמֵעוּט מְדֻכָּא וְצוֹדֵק – זֹאת נֹאמַר וּנְדַקְדֵּק – הוּא מֵעוּט הַהוֹפֵך אֶת הָרוֹב לְצִבּוּר שֶׁל קַסְדּוֹת.
באותו שיר מייחל המשורר נתן אלתרמן, ליום בו החברה הישראלית תסיר מעליה את כתם היחס האלים כלפי המיעוט הערבי החי בתוכנו – "לוּ נָסִיר בְּעוֹד מוֹעֵד אֶת סִימַן הֵכֵּר הֲלָזֶה". לצערי, משאלתו של נתן אלתרמן להסרת הכתם ממתינה ליישום כבר ששים שנה.
יומיים לפני פרסום שירו של המשורר נתן אלתרמן בעיתון "דבר", פרסם הסופר והעיתונאי שבתי טבת בעיתון "הארץ" מאמר, בו הוא כתב : "אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י ב-1 במאי בנצרת או בכל מקום אחר בארץ, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי".
הפגנת האחד במאי באותה שנה היתה בעיצומה של תקופה, בה חש המיעוט הערבי, כי הוא נמצא תחת מכבש של נישול והפקעת קרקעות, שהתנהלו בקצב מוגבר גם בשנים 1957-1958 .
לצד גילויי תמיכה של אנשי רוח ישראלים, שגינו את הפקעת הקרקעות היו גם גילויים מצמררים, כמו ההתבטאות של ד"ר הרצל רוזנבלום , העורך הראשי של ידיעות אחרונות, באותם הימים, המפרסם ב-24.11.1957 מאמר מערכת בעקבות ביקורו בנצרת עלית(*), בו כתב: "למטה, לרגלי ההרים האלה שמסביב, רואה אתה את נצרת הערבית הקטנה, המסתכלת מלמטה למעלה אלינו. אינך יכול שלא להיות מושפע מכך, שהרי עד כה ישבו הערבים בהרים ואנחנו ישבנו למטה. כאן פעל דמיון הנדסי-לאומי לפי מיטב האון הממלכתי והטכני".
קשה שלא להזדעזע, כיצד אותיות חברו לכלל משפט בשפה העברית, המתפעל משיכרון כוח מטורף, שתפס את ד"ר הרצל רוזנבלום. שיכרון כוח שהנחה את ממשלת ישראל, שכנגדה ביקש הציבור הערבי לתת ביטוי גם באותה הפגנת אחד במאי ב-1958 .
שיכרון הכוח של ד"ר הרצל רוזנבלום, המתפעל מ"הדמיון ההנדסי-הלאומי", המופעל "לפי מיטב האון הממלכתי והטכני" ומתפעל מהיות "בתי ערבים למטה ובתי יהודים למעלה" אינו תחום ב-ד' אמות של פובליציסטיקה עיתונאית חד פעמית של מאמר מערכת. אנחנו מקבלים אותו כיום ברבית דרבית של מדיניות ממשלת ישראל בשטחי יהודה ושומרון.
(*) "ערבים טובים". הלל כהן, הוצאת כתר, עמ'137
תגיות: אחד במאי, הפקעת-קרקעות, יהודה ושומרון, יחסי יהודים ערבים
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
23 באפריל, 2018 בשעה 8:32
..."עוז לתמורה בטרם פורענות..."
אני מאחל לחברה הישראלית שמסורת אחד במאי תקרום עור וגידים בשנת 2018. אני מבקש לשתף את הקוראים באירועי הפגנת האחד במאי שהייתה בעיר נצרת בשנת 1958 ולוותה בגילויי אלימות של המשטרה כלפי המפגינים ובמעצרם של עשרות מפגינים שהשתתפו בהפגנה.
אני מציע לא להתלהב. הדבר לא יתרחש ובצדק. מושג מעמד הפועלים במובנו הישן והאנכרוניסטי מימי המהפכה התעשייתית, עבר מן העולם, לפחות במדינות המפותחות של עולם רשתות המידע. מהפכת המעבר לעולם זה בקושי התחילה, ובוודאי אינה משותף לכלל או לרוב מדינות העולם. אינטרנציונל סוציאליסטי בנתונים אלה הוא אשליה אוטופית, וכך גם כל מה שצריך כביכול להיגזר ממנו. (1958, היא שנה שלפני "המבול"…)
למרות מאמצים אדירים של המשטרה להציג את המפגינים בתהלוכת אחד במאי כפורעי חוק, היו גילויים מרשימים של הופעת אנשי רוח, שגינו את האלימות שנקטה המשטרה.
המשורר נתן אלתרמן הקדיש את "הטור השבועי" ב- 9.5.1958 בעיתון "דבר" להזדהות עם מפגיני האחד במאי בנצרת, שנענו לקריאת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. וכך כתב נתן אלתרמן:
אוֹתוֹ עֲרָבִי אַלְמוֹנִי שֶׁקִּלֵּל וְרָגַם בַּחֲמַת-חֵרוּק שֵׁן
הִכָּה וְהֻכָּה וְנִגְרַר לַמְּכוֹנִית הַנִּסְקֶלֶת הוּא בְּעֶצֶם עַל צַד הָאֱמֶת, הַיָּחִיד שֵׁאֵינוֹ אָשֵׁם…זֶה לֶקַח נַצֶּרֶת, תִּקְווֹת עַם-וְעַם גַּם עֲלֵינוּ חַלּוֹת וּמֵעוּט מְדֻכָּא וְצוֹדֵק – זֹאת נֹאמַר וּנְדַקְדֵּק – הוּא מֵעוּט הַהוֹפֵך אֶת הָרוֹב לְצִבּוּר שֶׁל קַסְדּוֹת.
באותו שיר מייחל המשורר נתן אלתרמן, ליום בו החברה הישראלית תסיר מעליה את כתם היחס האלים כלפי המיעוט הערבי החי בתוכנו – "לוּ נָסִיר בְּעוֹד מוֹעֵד אֶת סִימַן הֵכֵּר הֲלָזֶה". לצערי, משאלתו של נתן אלתרמן להסרת הכתם ממתינה ליישום כבר ששים שנה.
בימיו של אלתרמן רבים האמינו שלקראת סוף הרבע הראשון של המאה ה- 21 ישרור שלום בין היהודים לערבים. גם זו הייתה אוטופיה מחשבתית ואשליה פוליטית-מדינית. הדברים נותרו כך גם כיום, ועצם דקלום חוזר של המלה שלום, אצל הערבים, איננה מקרבת שלום אלא מרחיקה אותו. (אין פרוש הדבר שאין בין הערבים אנשים טובים. פרוש הדבר הוא שהם אינם מנהלים את המשחק)
יומיים לפני פרסום שירו של המשורר נתן אלתרמן בעיתון "דבר", פרסם הסופר והעיתונאי שבתי טבת בעיתון "הארץ" מאמר, בו הוא כתב : "אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י ב-1 במאי בנצרת או בכל מקום אחר בארץ, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי".
הפגנת האחד במאי באותה שנה הייתה בעיצומה של תקופה, בה חש המיעוט הערבי, כי הוא נמצא תחת מכבש של נישול והפקעת קרקעות, שהתנהלו בקצב מוגבר גם בשנים 1957-1958 .
לצד גילויי תמיכה של אנשי רוח ישראלים, שגינו את הפקעת הקרקעות היו גם גילויים מצמררים, כמו ההתבטאות של ד"ר הרצל רוזנבלום , העורך הראשי של ידיעות אחרונות, באותם הימים, המפרסם ב-24.11.1957 מאמר מערכת בעקבות ביקורו בנצרת עלית(*), בו כתב: "למטה, לרגלי ההרים האלה שמסביב, רואה אתה את נצרת הערבית הקטנה, המסתכלת מלמטה למעלה אלינו. אינך יכול שלא להיות מושפע מכך, שהרי עד כה ישבו הערבים בהרים ואנחנו ישבנו למטה. כאן פעל דמיון הנדסי-לאומי לפי מיטב האון הממלכתי והטכני".
כל עוד לא ויתרו הערבים על אידאת "השיבה", ויש לאחרונה דוגמאות רבות לכך שלא ויתרו, מי שמחפש הסדר עם עימם על בסיס קיום אידאה זו, אינו חי במציאות. יחסי יהודים ערבים ישתנו לטובה לא באמצעות טקסים הזויים של ימי זיכרון משותפים לרוצחים ונרצחים (ואינני מכוון כאן למלחמות בין מדינות). הם עשויים להשתנות לטובה כאשר ישלימו הערבים עם היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית, ועם זכויות העם היהודי להגדרה עצמית, שאינן נופלות כהוא זה מזכויותיהם שלהם.
קשה שלא להזדעזע, כיצד אותיות חברו לכלל משפט בשפה העברית, המתפעל משיכרון כוח מטורף, שתפס את ד"ר הרצל רוזנבלום. שיכרון כוח שהנחה את ממשלת ישראל, שכנגדה ביקש הציבור הערבי לתת ביטוי גם באותה הפגנת אחד במאי ב-1958 .
שיכרון הכוח של ד"ר הרצל רוזנבלום, המתפעל מ"הדמיון ההנדסי-הלאומי", המופעל "לפי מיטב האון הממלכתי והטכני" ומתפעל מהיות "בתי ערבים למטה ובתי יהודים למעלה" אינו תחום ב-ד' אמות של פובליציסטיקה עיתונאית חד פעמית של מאמר מערכת. אנחנו מקבלים אותו כיום ברבית דרבית של מדיניות ממשלת ישראל בשטחי יהודה ושומרון.
רוב הציבור בישראל איננו יודע מיהו ד"ר הרצל רוזנבלום, כשם שאיננו יודע מי היו כצנלסון, רופין, טבנקין, סנה ואחרים בני אותה תקופה. לא הדברים שאמרו וכתבו אלה ממלאים כיום את התפקיד המכריע בעיצוב דעת הקהל. עיצוב זה שואב "שאר-רוח עצום" מדוגמאות של סוריה ולוב, מהתנהלות החמאס ודעא"ש, מהאיומים האירנים ומהסרבנות של אבו-מאזן.
מי שרוצה באמת שלום, ולא רק להתחמם לאורה של "מדורת שלום פיקטיבית" כדאי שישים בפני הערבים את תביעות המינימום שלו להסדר מדיני מלא, שלם וסופי , בלי סיסמאות. אם יקבלום יהודים וערבים במספר מספיק – מה טוב. יהיו לכך תוצאות בשטח. אם יישארו הדברים בגדר חזון אחרית הימים, נראה שלום עם בוא המשיח. ועד אז כדאי שנדאג לעצמנו. בנקודה זו אני יכול להתחייב לצדקת דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?
יותר נכון וקל להתפכח מרצון שלנו, מאשר בעטיים של מעשי אויבינו.
23 באפריל, 2018 בשעה 9:28
אם המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה מבקשת רישיון לקיים הפגנת אחד במאי לא היו מונעים ממנה את קיום ההפגנה, אך אמיל חביבי ותופיק טובי חשבו שהם מעל לחוק.
23 באפריל, 2018 בשעה 12:41
לישראל – משטרת ישראל החליטה, שלא תהיה הפגנת אחד במאי בעיר נצרת, לכן היא ביצעה מעצרים רבים כבר טרם האחד במאי. מצערת העובדה, שמשטרת ישראל היתה זו שנטלה לעצמה את הזכות לקבוע שהפגנת אחד במאי לא תתקיים.
לרפי – קראתי את תגובתך , ואני יחד עם רעייתי נעשה ככל יכולתנו גם בהיותינו כבר על מפתן העשור התשיעי לחיינו להשתתף השנה בהפגנות האחד במאי בתל אביב וגם בהפגנת אחד במאי משותפת ליהודים וערבים בעיר נצרת ששים שנה אחרי האירועים המצערים שהתרחשו בנצרת לפני ששים שנה.
26 באפריל, 2018 בשעה 8:13
לרפי ואיתן
רפי ואיתן, האחד למאי הוא יום הזיכרון לקרבנות הסוציאליזם , אידאולוגיה רצחנית ושגויה לחלוטין אשר שימשה ומשמשת ככיסוי ערווה לדיקטטורים הבזויים והשפלים ביותר שפעלו בהיסטוריה האנושית.
אין מה לצעוד ביום זה, מן הראוי לחשוב ביום זה על הקרבנות.
מן הראוי לחשוב ביום זה כיצד הפרט יכול לקדם את החירות במדינתנו, את החופש האישי.
הדרך לשם עוברת בהקטנת חלקם של מנגנוני המדינה בכל תחום בחיינו…
מיהו ג'ון גאלט?!