ג'ון בולטון – הסיוט של מלחמה שעורר טראמפ במינויו – חלק שני

נושאים התמונה הגדולה, פוליטי ב 26.03.18 23:39

מינוי ג'ון בולטון ליועץ לביטחון לאומי מסמן עידן חדש במדיניות החוץ האמריקאית. אם עמדותיו יתממשו, המדיניות תהיה ניצית ותוקפנית, כוחנית ורדיקלית בה 'ארצות-הברית מעל כולם' United States Uber Alles) ) ואינה מתחשבת בשאר העולם. בולטון בז לדיפלומטיה ולבקרת הנשק ומעדיף פתרונות צבאיים

מאת: אמנון פורטוגלי

ג'ון בולטון – הסיוט של מלחמה שעורר טראמפ במינויו - חלק ראשון

מינוי ג'ון בולטון ליועץ לביטחון לאומי מסמן עידן חדש במדיניות החוץ האמריקאית. אם עמדותיו יתממשו, המדיניות תהיה ניצית ותוקפנית, כוחנית ורדיקלית בה 'ארצות-הברית מעל כולם' (United States Uber Alles) ) ואינה מתחשבת בשאר העולם. בולטון בז לדיפלומטיה ולבקרת הנשק ומעדיף פתרונות צבאיים מאת: אמנון פורטוגלי

לקריאה נוספת

מינויו של בולטון כמעט ומבטיח את הסיכוי שארצות הברית תיסוג במאי מהסכם הגרעין עם איראן, ואת הצורך בהיערכות למתיחות אזורית שעלולה להידרדר למלחמה. מינויו מסיר מהפרק את האפשרות שניתן יהיה להחזיר את הפלסטינים לתהליך המדיני, בגלל עמדותיו השוללות את עצם נחיצותה של מדינה פלסטינית.

משרד ההגנה נותר אמנם (בינתיים) בידי ג׳יימס מאטיס, שינסה לרתום לגישתו המתונה גם את עמיתו ראש הסגל, גנרל ג׳ון קלי, אבל בולטון הוא זה שעשוי לתת מעתה את הטון בבית הלבן. בוושינגטון מעריכים שהחלפתם של מאטיס, קלי ושסנס היא רק ענין של זמן קצר.

הבעייה היא שעם נשיא חסר ניסיון במערכת העולמית, המלווה ביועצים כמו בולטון ופומפאו עולים גם הסיכויים והחששות למלחמה, ואף למלחמה גרעינית שלא התכוונו אליה, בנוסח אוגוסט 2014. לא אתפלא אם בתוך זמן קצר נראה מאמרים שיסבירו כי מלחמה ומלחמה גרעינית אינה אסון כה גדול.

2018 עלולה להיות שנת מדיניות הגיאופוליטיקה האגרסיבית החדשה . מינויו של בולטון, התומך ודוחף ל'תקיפה מקדימה' נגד צפון קוריאה ממחיש מדוע תחזית זו נראית סבירה. זה גם סימן לכך שטראמפ מחפש לכפות את המדיניות שלו ואת האנשים שהוא רוצה בהם בכל האמצעים.

בנושא האיראני, ראש הממשלה נתניהו מנבא 'באופן פרטי' כי טראמפ ינטוש את עסקת הגרעין האיראנית. מה שיקרה לאחר מכן אינו ברור, אבל זה יתן לישראל או לארצות הברית את הכיסוי לבצע פעולה צבאית נגד מתקני הגרעין האיראניים.
לא פחות חשוב הוא מה שקורה ויקרה עם צפון קוריאה. לפי עמדתו של טראמפ , זה יהייה אולטימטום. כאשר טראמפ יפגוש את קים ג'ונג אן, הוא ככל הנראה יאמר לו, 'או שתענה לדרישותינו בדבר פירוק נשק או שתעמוד בפני הרס מוחלט'. טראמפ לא יכול לתת מסר אחר, הוא לא יפגוש את הצפון קוריאנים ויחזור בידיים ריקות בלי להוציא אולטימטום.

טראמפ ללא כבלים ומעצורים יכול להביא למלחמה אלימה, למעשה ארה"ב נמצאת כבר במלחמת סחר.
טראמפ הטיל תעריפים נגד סין בהסתמך על הוראה של החוק שנותנת לו סמכות חד צדדית להטיל תעריפים אלה. זה סימן נוסף שהוא מתכוון להשתמש בסמכות האקזקוטיבית בכל מקום שהוא יכול.
עכשיו, סין מתכוננת להטיל מכסים נגדיים. ומלחמת סחר נראית סבירה.

ניתן להצביע על מהלכי מלחמת סחר נוספים אפשריים עכשיו:
• מיקוד בגרמניה, בעודף הגדול שלה בחשבון השוטף, בשער האירו, ובמדיניות ההקלה הכמותית של אירופה. כל אלו עשויים להפוך למטרה במלחמות הסחר של טראמפ.
• מעבר לשיחות דו – צדדיות עם מקסיקו וקנדה, וביטול השיחות התלת – צדדיות בהסכם NAFTA
• יציאה מלאה מהסכם NAFTA.

טראמפ הנמצא בתהליך של טיהור אנשי הממסד ודעותיהם מהממשל שלו, עשוי לנקוט בפעולות חד צדדיות דומות גם בחזית הגיאופוליטית. מינויו של בולטון פירושו שההסכם בין ארה"ב לאיראן שנחתם ע"י הנשיא אובמה ב- 2015 הוא היסטוריה. זה גם אומר שתקיפת מכה מקדימה חד צדדית נגד צפון קוריאה אפשרית ונמצאת על סדר היום.

טראמפ מאמין שארה"ב היא מעצמת העל היחידה בעולם. ודעתו היא שכמעצמת-על, יש לה יכולת וזכות, לכופף את ההסדרים הבינלאומיים לעמדה נוחה יותר עבור ארה"ב. טראמפ מוכן לשאת ולתת כדי לקבל את מה שהוא רוצה. אבל אם הדיונים יכשלו, הוא ישתמש בכוח הצבאי של ארה"ב.

ככל הנראה, ג׳יימס מאטיס, ג 'ון קלי וג'ף סשנס הם הבאים בתור להזרק מהממשל. ידוע כי סשונס איבד את אמונו של טראמפ. קלי שחסם בשנה שעברה את הגישה של בולטון לטראמפ, נמצא גם הוא במצב רגיש במיוחד. אם זה יקרה, זה יאפשר לטראמפ לפטר את התובע המיוחד רוברט מולר, פיטורים שיפתחו מצידם פתח להדחתו impeachment של טראמפ.

פרק שני: פרויקט המאה האמריקאית החדשה – PNAC, בית הגידול של ג'ון בולטון

בשנת 1991, בעקבות התפרקות ברית המועצות והניצחון במלחמת עיראק הראשונה, התקבע מעמדה של ארצות הברית כמעצמה המובילה בעולם. לאחר סילוק הכוחות העיראקיים מכווית, החליטו הנשיא בוש ומפקד המטות המשולבים גנרל קולין פאוול לסיים את המלחמה, להסיג את הכוחות ולהותיר את סאדאם חוסיין בשלטון. החלטה זו נתפסה על-ידי חלק מאנשי הממשל, כמו פול וולפוביץ, אז תת שר ההגנה למדיניות, ובעיני הוגי דעות ניאו-שמרניים (Neoconservatives) כטעות קשה וכבגידה בעקרונות הדמוקרטיה האמריקאית. אלו רצו בהמשך המלחמה עד לסילוקו של סאדאם חוסיין והשלטת משטר דמוקרטי בחסות אמריקאית בעיראק. השגת שליטה במקורות הנפט העצומים העיראקיים הייתה כמובן חלק משיקולים אלו.

בשנים שלאחר מלחמת עיראק הראשונה, פעלו החוגים הניאו-שמרנים באגרסיביות להדחתו של סאדאם חוסיין. עם תום מלחמת המפרץ ב-1991, כתבו פול וולפוביץ ולואיס ליבי את דוקטרינת וולפוביץ שבקשה "לקבוע את כיוון האומה למאה הבאה." התוכנית קראה "למכת מנע" (preemption) ולפעולה "חד צדדית" (unilateralism).

עם בחירתו של ביל קלינטון לנשיאות ב-1992, עברו בכירי הממשל הקודם למכוני חשיבה ימניים, שהחשוב בהם לענייננו הוא PNAC Project for the New American Century. PNAC הייה מכון חשיבה אמריקאי שפעל בוושינגטון בשנים 1997-2006. הוא נוסד כארגון חינוכי ללא מטרות רווח על ידי ויליאם קריסטול ורוברט קגן, מאבות הניאו-שמרנות האמריקאית.

בין החותמים על הצהרת העקרונות של המכון היו ריצ'ארד צ'ייני, פרנסיס פוקויאמה, נורמן פודהורץ, דונלד ראמספלד, ופול וולפוביץ. מטרתו המוצהרת של PNAC הייתה שמירה וביצור של ההגמוניה האמריקאית העולמית לקראת המאה ה-21. הרעיון שעמד בבסיס PNAC הוא שהמנהיגות האמריקאית טובה לאמריקה וטובה לעולם. מטרותיו המוצהרות של הארגון היו שמירה על ביטחון ארצות הברית, וקידום האינטרסים האמריקאיים בין היתר תוך שימוש בכוח צבאי. PNAC שאף לעצב את המאה החדשה לטובת עקרונות ואינטרסים אמריקאיים, ולשימור מעמדה של ארה"ב כמנהיגה גלובלית. ההיסטוריון הימני ניאל פרגוסון תאר מדיניות זו: "הניאו-שמרנים טענו כי שאר העולם צריך למהר ולאמץ את הדרך הפוליטית האמריקאית, או להכין עצמו להיות מופצץ לעידן הדמוקרטי".

בשנת 1996 ריצ'רד פרל, שחבר מאוחר יותר ל- PNAC, כתב עבור ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, דו"ח שפורסם ברבים, שכותרתו היא: A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm.

הדוח קרא, בין היתר, לסילוק בכוח של סאדאם חוסיין מהשלטון, וכלל רעיונות נוספים לשינויים במזרח התיכון.

שנתיים לאחר מכן, בינואר 1998, חברים מרכזיים ב- PNAC דוגמת פול וולפוביץ, דונלד רומספלד, וויליאם קריסטול, רוברט קגן, אליוט אברמס, ג'ון בולטון, ריצרד פרל ואחרים, היו בין החותמים על מכתב פתוח לנשיא קלינטון שקרא לצאת למחמה בעיראק ולסילוק חוסיין. ארבעה חודשים לאחר מכן, חברי PNAC המרכזיים העבירו מכתב לניוט גינגריץ' מנהיג הרפובליקאים בבית הנבחרים ולטרנט לוט מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט, בו דחפו את הקונגרס לפעול ברוח זו.

בספטמבר 2000, פרסם PNAC דו"ח עב כרס שכותרתו:

Rebuilding America's Defenses: Strategies, Forces, and Resources For a New Century.

נקודת המוצא של הדו"ח היתה "אמונה כי אמריקה צריכה לשאוף לשמר ולהרחיב את עמדת ההנהגה העולמית שלה ע"י שמירה על עליונותם של כוחות צבא ארה"ב". אחת המשימות העיקריות המתוארות בדוח היא "להילחם ובנחישות ולנצח בו זמנית, במספר מלחמות גדולות בזירות שונות."

עם עליית הנשיא בוש לשלטון ב-2000, מונו מספר ניכר של חברי PNAC, למשרות מפתח בממשל החדש. סגן הנשיא צ'ייני הביא אתו קבוצה גדולה של ניאו-שמרנים מ-PNAC ומ-IASPS (המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים בוושינגטון ובירושלים). קבוצה זו הייתה מוכוונת אידיאולוגיה ומוכנה לפעולה. נציין כמה מהידועים בהם ותפקידיהם: דונלד ראמספלד שר ההגנה, פול וולפוביץ סגן שר ההגנה, ריצ'רד פרל יו"ר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, אליוט אברמס עוזר מיוחד לנשיא, ריצ'רד ארמיטאג סגן שר החוץ. כל אחד מאלו הקיף עצמו בניאו-שמרנים נוספים כמו לואיס ליבי ראש לשכת סגן הנשיא, אליוט כוהן חבר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, ואחרים. כתוצאה ממינויים אלו ממשל בוש נשלט למעשה ע"י הניאו-שמרנים שחיכו להזדמנות המתאימה. זו באה בעקבות אירוע הטרור במגדלי התאומים.

ג'ורג' בוש כמועמד לנשיאות, טען למדיניות חוץ מאופקת והתנגד לרעיון של בניית אומה (nation-building), וממשל בוש המוקדם לא הפגין תמיכה חזקה בעקרונות הניאו-שמרנות. מדיניות זו השתנה באופן דרמטי לאחר אירועי 11 בספטמבר, 2001.

כבר ב -20 בספטמבר 2001 (תשעה ימים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים), שלח PNAC מכתב לנשיא ג'ורג' בוש הקורא ל"מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק", והחלפת המשטר בה "גם אם הראיות לא קושרות את עיראק ישירות להתקפה, כל אסטרטגיה המכוונת למיגור הטרור ונותני החסות שלו, חייבת לכלול מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק. כישלון לבצע פעילות כזו יהווה כניעה מוקדמת ואולי מכריעה במלחמה בטרור הבינלאומי". השינוי במדיניות הממשל הביא לפלישה לעיראק בשנת 2003 – וכל היתר הוא היסטוריה.

כך, במהלך השנים 2000-1997 סילוק סאדאם חוסיין ושינוי המשטר בעיראק הפכו להיות מטרות מוצהרות של PNAC. פול וולפוביץ, וניאו-שמרנים אחרים, ראו במלחמת עיראק השנייה שהתרחשה בשנת 2003 את השלב הסופי של מלחמת המפרץ משנת 1991, שהנשיא בוש הראשון, לשיטתם, לא ביצע כהלכה. באמצעות ההשפעה הרבה של אנשי PNAC על פקידים בכירים בממשל של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, קנה לו הארגון השפעה מכרעת על פיתוח מדיניות המלחמה ומדיניות החוץ, כאשר הדוגמא המשמעותית ביותר להשפעה זו היא מלחמת עיראק השנייה.

תהליך זה נמשך. זמן קצר לאחר בחירת אובמה לנשיא ארה"ב, השיקו ארבעה מחשובי הניאו-שמרנים ביל קריסטול, רוברט כגן, אריק אדלמן, ודן סניור את 'יוזמת מדיניות החוץ' FPI, היורשת של PNAC, כדי לשמר את הדוקטרינת הניאו-שמרנית בעידן אובמה. שלושה מתוך ארבעת חברי הדירקטוריון של FPI היו יועצים של מיט רומני המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב. אליוט כהן, שהוזכר לעיל, כתב את ההקדמה למסמך מדיניות חוץ של רומני מה-7 לאוקטובר 2011, שנקרא, אולי לא במקרה, "המאה האמריקאית".

רוב יועצי מדיניות החוץ של רומני היו ניאו שמרנים, תומכים נלהבים של מלחמת עיראק השנייה וחסידי התקפה אמריקאית או ישראלית על איראן. הדוקטרינה של ניאו-שמרנים אלו היא "אויבים נוספים, ופחות חברים" המזכירה את העולם שהנשיא אובמה קבל בירושה מבוש. החיבוק של התפיסה הניאושמרנית ע"י רומני, גם אם נעשה בציניות כדי לחזר אחרי הימין האמריקאי, יכול היה להפוך לסיוט אם הוא היה נבחר כנשיא. נראה שהסיוט של מלחמה ואף מלחמה גרעינית הגיע תחת טראמפ.

אמנון פורטוגלי, מרכז חזן במכון ון-ליר

לקריאת החלק הראשון של המאמר

לקריאת המאמר המלא בפדפ