ח"כ פרופ' יוסי יונה פרסם את הדברים הבאים בדף הפייסבוק שלו: ניסוחו של קוד אתי שינחה מה מותר ומה אסור לאנשי הסגל האקדמי לומר בעת שהם ניצבים באולמי ההרצאות בפני הסטודנטים שלהם מהווה נקודת שפל בניסיונות לפגוע ביסודות הדמוקרטיה הישראלית ובחופש הביטוי באקדמיה
אל לנו לבלבל בין אי-הסכמה לבין חוסר נאמנות
הקוד האתי למוסדות האקדמיים הוא ניסיון לפוליטיזציה ופגיעה בחופש האקדמי
שר החינוך, נפתלי בנט, הטיל על פרופ' אסא כשר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה, לכתוב קוד אתי להתנהלות ראויה בתחומי חפיפה בין פעילות פוליטית לפעילות אקדמית. יוזמת הקוד היא ניסיון לפוליטיזציה של האקדמיה ויש בתכניו פגיעה בחופש האקדמי מאת: דליה בלומנפלד
היה זה הסנאטור הרומאי, קיקרו שקרא בצער" O Tempora, O Mores, הו הזמנים, הו המידות". הוא ביכה את שקיעתה המוסרית של רומא במאה הראשונה לפני הספירה (כדאי להתעמק ולקרוא את ההקשר המדויק). הרי ברור שההקשר שבו בא הקוד האתי לעולם נועד להגביל את חופש הביטוי של מרצים שדעותיהם ועמדותיהם הפוליטיות אינם מתיישבים עם השלטון. הרי ברור שההקשר שבו בא הקוד האתי לעולם, גם אם הוא מנוסח ללא משוא פנים ובאובייקטיביות צרופה, יתנוסס כחרב המתהפכת מעל לראשם של המרצים, כאיום תמידי על פרנסתם ועל קידומם המקצועי. הם יחששו שמא יבולע להם אם יעזו לסטות מהדרך שמתווה השלטון. מצער ומקומם שפרופסור אסא כשר, איש רוח בעל שיעור קומה, נענה לבצע את המשימה המפוקפקת שאותה הוא התבקש לבצע.
מעניין גם לראות כיצד יופעל הקוד האתי במוסדות אקדמיים שידועים, פחות או יותר, באהדתם לשלטון? מעניין גם לראות כיצד הקוד האתי יופעל בישיבות ההסדר הממומנות על ידי המדינה ושהפועלות לאור הערכים והאמונות שעולות בקנה אחד עם הערכים והאמונות של שר החינוך, נפתלי בנט.
והנה תזכורת את מי אמור הקוד האתי לשרת. לפני כשבועיים קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון מיוחד לבקשתה של תנועת "אם תרצו". בבקשה לקיומו של הדיון ביטאו נציגי התנועה "חשש להמשך תמיכת אוניברסיטת בן גוריון בפעילות BDS". את הדיון יזמו ח"כ בצלאל סמוטריץ, ח"כ דר' ענת ברקו וח"כ עודד פורר. הדיון הסתיים בסיכומו האמיץ של יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב מרגי (ש"ס), שדחה את טענות התנועה ואף הרעיף מחמאות לאוניברסיטת בן גוריון ולעומדים בראשותה.
נטלתי חלק בדיון הזה שבו הטיח, מצד אחד, מנכ"ל תנועת אם תרצו האשמות חסרות שחר ומופרכות נגד אוניברסיטת גוריון ומנגד נשיאת האוניברסיטה, פרופסור רבקה כרמי, השיבה על ההאשמות והפריכה אותן אחת לאחת. היה זה מחזה כואב, עצוב ומקומם ואף מעלה קבס. כיצד הגענו למציאות שבה נשיאה של אוניברסיטה בישראל (במקרה הזה אוניברסיטה שעל סגל האקדמי שלה אני עדיין נמנה) נאלצת להשתתף בדיון מסוג זה ולהגן על האוניברסיטה שהיא עומדת בראשה?
כיצד הגענו למציאות שבה נשיאה של אוניברסיטה בישראל, חוקרת בעלת שם עולמי, אישה שפועלת ללא לאות להעצים את האוניברסיטה ולהאדיר את שמה ואת שם ישראל ברחי תבל, נאלצת להתגונן, מתקשה להתגבר על התרגשותה ועל כאבה, ובקול סדוק, הודפת את גיבוב ההשמצות וההכפשות המוטחות נגד האוניברסיטה. מדי דקות ספורות היא לוגמת לגימה מכוס המים המונח לצדה, חוששת לאבד את קולה, בעוד מנכ"ל אם תרצו, יושב סמוך לראש השולחן, זחוח ומלא חשיבות עצמית.
כיצד הגענו למציאות זו, שאוניברסיטת בן גוריון, האוניברסיטה הממוקמת בפריפריה הגיאוגרפית שלנו, בדרום הארץ, האוניברסיטה שנוטלת חלק משמעותי במאמצים להפריח את הנגב, להעצים אותו כלכלית, טכנולוגית ותרבותית, נאלצת להתגונן למול ארגון שמזכיר בהתנהגותו תקופות אפלות במשטרים דמוקרטיים.
ואכן, הדיון בוועדת החינוך של הכנסת הזכיר לי שימועים שערך הסנאטור האמריקאי ג'וזף מקארתי, במאמציו המופרכים, בשנות החמישים, לאתר סוכנים סובייטיים באמריקה, סוכנים שמטרתם להביא להשתלטותה של המפלגה הקומוניסטית עליה. זו הייתה אחת מנקודות השפל של הדמוקרטיה האמריקאית. לא דובים ולא יער! השימועים הניבו NADA, לא כלום, שום דבר, אפס אחד גדול! זה היה פשוט ניסיון ציני של הסנאטור לרכוש אהדה וכוח פוליטיים באמצעות זריעת פחד, פאניקה ואימה בקרב הציבור האמריקאי מפני "האיום האדום," שלכאורה הולך ומתרגש עליו.
חלפו מעל ששה עשורים מאז והנה אצלנו, ולא רק במדינתנו, נעשה שימוש דומה בשיטות וברטוריקה שבינם לבין דאגה כנה לארץ שלנו, לחוסנה הלאומי והחברתי, ולעתידה, אין ולא כלום. השימוש בשיטות אלה רק מעודד פלגנות בתוכנו ושנאת חינם.
אל לנו לתת יד לשיטות אלה, ואסור שתהיה בעניין הזה חלוקה בין ימין לשמאל. המאבק בשיטות אלה צריך להיות משותף לכולנו, על אף המחלוקות הפוליטיות, קשות ככל שתהיינה בין מחנות שונים בחברה.
עלינו – אנשי ציבור, אזרחים מהשורה, עיתונאים וחברי כנסת – ללכת בדרך של ג'וזף וולטש, היועץ המיוחד לצבא ארה"ב שניצב איתן מול הסנאטור מקארתי בשימועים שנערכו בסנאט והטיח בו באומץ ציבורי, "עשית מספיק, האם אין לך רגש הגינות, אדוני, בסופו של דבר? האם לא נותר בך רגש של הגינות?" זו גם העמדה המוסרית שיש לאמץ למול ארגונים ותנועות הניזונות מהפצת שנאה וזריעת פלגנות בתוכנו!
וזכור לטובה גם העיתונאי המהולל אדוארד מורו, שניהל מאבק תקשורתי ומופתי בשם חופש הביטוי נגד הסנאטור מקארתי. הנה אחת מאמרותיו מעוררות ההשראה: "אל לנו לבלבל בין אי-הסכמה לבין חוסר נאמנות. כאשר ההתנגדות הנאמנה מתה, אני חושב כי שגם הנשמה של אמריקה מתה יחד איתה." מילים כדורבנות! גם ג'וזף וולטש וגם אדוארד מורו היו פטריוטים אמריקאים –הם אהבו את ארצם ולחמו למען שימור הנשמה היתרה שלה!
קיים חשש שאנחנו נסוגים לאחור, חוזים באיום ממשי על הנשמה היתרה שלנו; על המאמצים שלנו להבטיח הלימה מקסימלית בין אופייה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי, להבטיח הלימה בין זכותנו לבסס את קיומנו כמדינה הלאום היהודי לבין הערכים ההומניים שהונחלו לאנושות כולה על ידי נביאי ישראל.
הו הזמנים, הו המידות!
מחזקים אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
Tags: אוניברסיטאות, אוניברסיטת-בן-גוריון, אם תרצו, אקדמיה, יוסי-יונה, קוד אתי לאקדמיה
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3709086,00.html