מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
על הבחירות להסתדרות הכללית ושלי יחימוביץ
שלי יחימוביץ תקעה את הרגל בדלת הנפוטיזם בהסתדרות ופתחה את הדרך לבחירות שניסנקורן רצה להימנע מהם. חילוץ ההסתדרות מידי מנגנון רב-סיעתי מחופר וממוגן הוא אתגר קשה, שהסיכוי לנצח בו הוא קלוש
מאת: עזרא דלומי
ההסתדרות היא יעד מבוצר. מאז 1994 – כמעט רבע מאה – לא היו בה בחירות של ממש. השלטון עבר בין חברים. רמון – שהקים אז את סיעת "חיים חדשים", לקח אתו את עמיר פרץ שנטש את סיעת העבודה כדי לקצר את דרכו לכס המזכ"ל, ואת חיים אורון עם מפ"ם כנדוניה, יצא לקרב מול חיים הברפלד מהעבודה וניצח. "חיים חדשים", אכן הביאה להסתדרות חיים חדשים, שאחריהם נותרה זו עירומה מרוב נכסיה, שנמכרו והופרטו. רמון, לאחר כהונה קצרת רוח ומועד – כמעט כצפוי, יש לומר – מסר את השלטון לעמיר פרץ, אשר מסרו בתורו לעופר עיני, שהעבירו לאבי ניסנקורן, כשכל מזכ"ל פורש מותיר אחריו מוקדי כוח – חבריים ואף משפחתיים – כתעודת ביטוח ליום סגריר.
ייתכן שהנפוטיזם הזה היה נמשך, אלמלא שלי יחימוביץ' תקעה רגל בדלת. שהרי ניסנקורן עשה הכל כדי שגם עתה לא יהיו בחירות. לו הצליח, זה היה שיא גינס: ארגון עובדים ארצי ללא בחירות אמתיות במשך 30 שנה.
מחיקת ציוויליזציה
ההסתדרות, כמו הקיבוצים, המושבים ובעצם כל המגזר הציבורי, חוותה בשנים ההן – שנות התשעים של המאה הקודמת – משבר שרבים משורשיו ב"תכנית הייצוב הכלכלי" מ-1985 – בהובלת פרס ומודעי – שמוססה ציוויליזציה ציבורית-שיתופית, לטובת התפיסה הניאו-ליברלית. אכן, למגזר הציבורי היו אז כשלים רבים והוא נדרש לתיקון – אבל פה התכוונו להחלשתו עד לעיקור כוחו, לא לתיקונו. גם התוצאות מעידות על כך: מאז התכנית ההיא, מוקדי הכוח בחברה הישראלית – מחאת 2011 מיתנה מעט את התהליך – עברו מהסקטור הציבורי, מהעסקים הקטנים וגם מהכנסת – אל "המשפחות". ישראל הידרדרה בממדי חוסר השוויון אל תחתית טבלת המדינות המפותחות.
***
הדרך בה נטל רמון – לראשונה בהיסטוריה – את ההסתדרות מידיה של תנועת העבודה, יכולה ללמד על שלל הטעויות שעשתה שלי יחימוביץ' בניסיונה לחולל מהלך דומה: טוב, הפעם לא בדיוק מול תנועת העבודה, היא לא כל כך נמצאת שם, אלא חילוץ ההסתדרות מידי מנגנון רב-סיעתי מחופר וממוגן. אתגר לא פחות קשה.
יחימוביץ', כמו הרבה אנשי תקשורת שנחתו בפוליטיקה בשנים האחרונות, עובדת סולו. אלה אנשים שישבו מול מיקרופון או מקלדת ולמדו לעבוד רק עם עצמם. בלי שותפים. לשלי אין מטכ"ל. יש לה הרבה אוהדים מסורים, מיטב הנוער, ועוזרים נאמנים. בתוך המפלגה אין לה קואליציית ברזל. אלה שהגיעו על גבה לכנסת, בהיבחרה ליו"ר המפלגה, כבר לא חייבים לה. אם יש לה בריתות, הן עם אנשים ממפלגות אחרות, לא ממפלגת הבית. כך, בהתמודדות על תפקיד מזכ"ל העבודה לאחרונה, למועמד שלה – יא-יא פינק – חסרו קולות ספורים כדי להשיג ניצחון דרמטי כבר בסיבוב הראשון. אלא שבא הסיבוב השני, ובו כל ראשי המפלגה והמועמדים שהפסידו, התייצבו נגדו, בעצם נגד יחימוביץ', ומחקו את יתרונו. אין לכחד, ההישג של פינק בסיטואציה הזאת היה מרשים, אבל בפוליטיקה סופרים ניצחונות, לא הישגים.
בקרב על ההסתדרות שלי גמגמה למכביר: כן, לא, אולי, במקום להחליט באחת, להקים סיעה ולצאת לדרך המלך. לבסוף, באיחור רב, באה ההכרזה על ריצה מטעם סיעת המדף של איתן כבל, הכרזה שהותירה טעם חמוץ בפה וריח של קומבינה באוויר.
מי שרוצה לזכות באהדת העובדים והאגודים, מי שפעלה רבות ובהצלחה למענם, אסור היה לה לגרום להם לחוש שהיא רצה לתפקיד כברירת מחדל; כהחלטה של הדקה ה-90 ככלות האופציות האחרות.
מתקפה על הבית
הניסיון הנוכחי של שלי יחימוביץ' לכבוש את מבצר ההסתדרות, מזכיר לי את ההתמודדות של רבין מול פרס ב-1981, על ראשות מפלגת העבודה. אותו קושי כמעט. זה היה טיפוס על קיר חלק. הייתי אז במטה של רבין. המפלגה כבר נשלטה לחלוטין בידי פרס, אנשיו היו בכל העמדות. היה צריך לירוק דם אפילו כדי לקבל ספרי בוחרים.
רבין, כמו שלי, חסר בעלי ברית בצמרת המפלגה. כולם כבר חשו בכיוון הרוח והתיישרו בהתאם. לרבין היה את הקיבוץ המאוחד והרבה אהדה לא רלוונטית מבחוץ. במפלגה – כלום. רק שימת רגליים והערמת קשיים. במצוקתו, ואולי בגלל הדוגריות שלו, רבין עלה להתקפה על המפלגה באופן שהכניס את חבריה, גם את אלה מאוהדיו, לבונקר. השיא היה כשתיאר את תחושתו בהתמודדות, באמרו: "אני לוקח גלולה נגד בחילה וממשיך." חברים שונאים שמדברים כך על מפלגתם, כמו גם על הסתדרותם, אפילו ביודעם שיש אמת בדברים. חברי המפלגה, מהיבט זה, דומים לקיבוצניקים. בתוך הבית הם מלכלכים עליו חופשי, בחוץ, כשמתקיפים את הקיבוץ, הם נזעקים לגונן עליו. שלי עשתה כמעשה רבין: במקום להתמקד בעובדי דור ב' בעובדי הקבלן, בביזיון של רשות השידור ובהפרטת הנמלים הצפויה – נקודות החולשה של ניסנקורן – היא לכלכה חופשי על ההסתדרות.
המתקפה שלה שהתמקדה בשחיתות מוסדית, גרמה לציפוף שורות במקומות העבודה. מי רוצה להיחשב למושחת? זה רק חיזק את הרצון של יריביה להיאבק בה. ראיתי את המאמץ הזה ביושבי בקלפי של מקום עבודה גדול בי-ם. מי שלא התייצב להצבעה נקרא לדגל, אחד "שלא ידע" מה להצביע, קיבל פתק מתאים. הייתי במשמרת בוקר, לא במסע הקלפי לתל אביב. בתוך הקלפי, לא היו דברים חריגים. עם זאת, מחוץ לקלפי הכול געש מעצות והוראות. די ברור שחדר ישיבות של מקום עבודה, איננו מקום אידיאלי לקלפי..
אופק סגרירי
כך או כך, הסיטואציה עגומה: החשש הוא שההסתדרות – עם או בלי ברית בין כחלון לניסקורן – תוסיף להיות "ילד טוב ממשלה"; שמפלגת העבודה – מפלגה שחורבה לה יחדיו – תוסיף לתעות בדרכי הפריימריז – גם שם כבר יש תלונות על אי סדרים – ושכל סיפור יצירת אלטרנטיבה לימין ילך ויתפוגג. או שאולי, כמו בעבר, כתרופה לבוקה ולמבולקה, הגאולה תימצא בממשלת אחדות. טראמפ הרי הבטיח דיל, ואנחנו לא נקלקל..
יש כעת נטייה, לאחר שהפסידה בכמה קרבות מפלגתיים, להדביק לשלי יחימוביץ' את הלוזריות של שמעון פרס. ההשוואה לא במקומה. פרס, בתוך המפלגה, כמעט תמיד ניצח. הוא שלט בה, כפה עליה אפילו ממשלת אחדות עם גנדי. הלוזריות שלו הייתה בציבור הרחב. אצל שלי זה הפוך: היא חלשה במנגנון המפלגה וחזקה מחוץ לו. השגת כמעט 40% מן הקולות בבחירות להסתדרות, עם או בלי זיופים, יכולה ללמד על כוח לא מבוטל, וכמו אצל רבין, גם על חוסר מתאם בין רצון הציבור לרצון הממסד. יש עוד עוול שההשוואה הזאת עושה לשלי: פרס היה מוקף בעלי הון כבדים, עניין ששלי רחוקה ממנו.
***
רבין יצא עם 27% מן ההתמודדות של 1981. לקח לו 11 שנה – עתירות תבוסות של פרס, עד שנמאס לחברי המפלגה – כדי לשוב לראשות, ב-1992. הוא עשה זאת לאחר שהתמיד במקומו, עסק במה שהתאים לו, גיבש סביבו צוות נאמן, בלי שאצה לו הדרך. לקח קטן ליחימוביץ.
לא ברור מה יולידו העתירות של מטה יחימוביץ'. כבר קרה – בין פואד לבורג – שבדיקת קלפיות חוזרת הפכה תוצאה (לטובת פואד). אינני בטוח שהמקרה דומה. אבל אם יהיו בחירות חדשות, כדאי לתרגל אבטחה כמו זו שהייתה בביקורו של טראמפ.
תגיות: אבי-ניסנקורן, בחירות, ההסתדרות-הכללית-החדשה, חיים-רמון, ניאו ליברליזם, שלי יחמוביץ, תכנית-הייצוב 1985
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
6 ביוני, 2017 בשעה 15:37
במקום להתמקד בעובדי דור ב' בעובדי הקבלן, בביזיון של רשות השידור ובהפרטת הנמלים הצפויה – נקודות החולשה של ניסנקורן – היא לכלכה חופשי על ההסתדרות.
דלומי,הפוסט שלך מחכים ומאלף.
בכל זאת באמירתך:"במקום להתמקד בעובדי דור ב' בעובדי הקבלן, בביזיון של רשות השידור ובהפרטת הנמלים הצפויה – נקודות החולשה של ניסנקורן – היא לכלכה חופשי על ההסתדרות.",אני חושב ששלי דיברה הרבה על נקודות אלה,אבל יתכן שזאת היתה טעות לתקוף את מנגנון הכח ההסתדרותי עצמו.
מצד שני ,ההתגייסות של בריוני המנגנון היתה חסרת תקדים ,ולוותה בעידוד ,חסר תקדים אף הוא" של ראשי משטר ההפרטה ושל ראשי ה"קהילה העסקית" והטייקונים.
ייתכן מאד שהנצחון של הממסד ההסתדרותי,המפלגתי,והממשלתי,יתברר כתרמית ענק.
מצד שני ,בהינתן שליטת אנשי ביבי בכל עמדות הכח במדינה,כולל פרקליטות,משטרה,מערכת המשפט ,פרקליט המדינה,ומבקר המדינה,ייתכן שאני תמים מידי לחשוב שאכן יחפשו להוציא לאור את האמת על מה שקרה בהסתדרות.
בכל מקרה נכונה דלומי מסקנתך,שללא גיבוש צוות משימה פוליטי מסביבה ,כפי שרבין עשה בשנות השמונים,אנחנו נמשיך לדשדש במי האפסיים של משטר ניאו-ליבראלי רקוב.
10 ביוני, 2017 בשעה 4:47
כותב המאמר נאיבי
זה בכלל לא משנה באיזה טקטיקה שלי היתה פועלת,
כל טקטיקה שלה או של כל מועמד חיצוני ובעיקר מועמדת היה נדון לכישלון
כי את מבצר השחיתות המאורגן ניתן לפרוץ רק בעזרת גייסות של יחידת להב
ולוחמי סייבר
דרושה חקיקה בכנסת שתכפה כללים דמוקרטים על האגודה העותומנית
10 ביוני, 2017 בשעה 16:43
סטטוס האגודה העותומנית נוח למשטר,ולכן אין סיכוי לחקיקהדמוקראטית
לקשישה הירושלמית,
הסטטוס ה"עותומני" מאד מתאים למשטר ההפרטה הניאו-ליבראלי שמעוניין בהסתדרות שתשתף עמו פעולה בהפרטות הפרועות ,בדיכוי העובדים ,ובהרס מדינת הרווחה.
זאת בדיוק הסיבה לקיום הקק"ל במתכון דומה שמאפשר מימון ההתנחלות בשטחים,"ייהוד" שטחים בגליל,וכמובן אספקה שוטפת של ג'ובים לכל יקירי המשטר.