מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הסכסוך הישראלי-פלסטיני – המעמד החוקי של השטחים מוסתר בימין
פוליטיקאים מהימין מסתירים מבוחריהם את המעמד החוקי של השטחים הכבושים ואת העמדות המוצהרות של ארה"ב. טראמפ ממשיך את המדיניות האמריקאית המכירה בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית. מאמרו של עמרי אילת מהפורום לחשיבה אזורית
ארצות הברית והסכסוך: הקפאת מצב
נבחרי הציבור של הימין הונו את תומכיהם, והם ממשיכים לעשות זאת. משיחם, הנשיא דונלד טראמפ, לא ישנה את העובדה שבחינת כל ממשל אמריקאי מפת גבולות 1967 הייתה ונותרה הבסיס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני
בסוף השבוע שעבר התרעמו ראשי מפלגת הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, על הצגתה של מפת ישראל ללא שטחי רמת הגולן והגדה המערבית בסרטון של הבית הלבן. זו תגובה צפויה בימין, והיא חלק מהתחרות הפוליטית על מצביעים. הבעיה אינה נעוצה בעמדותיהם הטריטוריאליות הקשוחות לכאורה אלא בהונאה העצמית. רוב הפוליטיקאים בישראל ממרכז המפה הפוליטית וימינה מסתירים מציבור בוחריהם, אם לא מעצמם, את המעמד החוקי של השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967 ואת העמדות המוצהרות של הממשלים השונים בארצות הברית, לרבות הפרו-ישראליים ביותר, בעניין זה.
הצלחתו הפוליטית הגדולה ביותר של הליכוד מאז חתם מנחם בגין על הסכמי קמפ-דייויד הייתה טשטוש העובדה כי ישראל התחייבה בהם בפועל שלא לספח את הגדה המערבית או חלקים ממנה, והכירה להלכה ולמעשה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. הסכמי אוסלו, המהווים סדין אדום בימין, הם השלמה להסכמי קמפ דייויד. אמנם הקו הירוק אינו נחשב לגבול בינלאומי, ומבחינת ארצות הברית, לפחות עד מתווה קלינטון, אפשר היה להכריז על עצמאות פלסטין בשטח קטן יותר מכל הגדה המערבית. עם זאת, ארצות הברית מעולם לא הכירה בגדה המערבית כשטח שנמצא בריבונות ישראל.
נציגי ציבור ישראליים המייחסים לאמריקאים בורות ואי-הבנה בנוגע לירושלים פוסלים במומם שלהם. כבר בהחלטת החלוקה אימצה ארצות הברית את העמדה כי האגן הקדוש המורחב (ירושלים ובית לחם) יהיה בריבונות בינלאומית אלא אם יושג הסכם שלום שבו ייקבע אחרת. ארצות הברית מעולם לא חזרה בה מעמדה זו, והבית הלבן דוחה אחת לשנתיים את יישומן של החלטות הקונגרס על הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לשם.
תגיות: גוש מרכז ימין, דונאלד טראמפ, הסכסוך-הישראלי-פלסטיני, השטחים הכבושים, ימין
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
29 במאי, 2017 בשעה 8:37
הפוסל, כמו תמיד, במומו פוסל
איש לא אמר שארה"ב הכירה בריבונות ישראל על שטחים שהיא מחזיקה בהם מאז 11.6.67. יחד עם זאת, עמדת ארה"ב בנושא זה היא פוליטית ולא משפטית. משפטית מעמד השטחים הללו הוא של שטחים שנויים במחלוקת. שום עמדה זרה אינה יותר צודקת מעמדת ישראל משום שעמדות פוליטיות אינן שאלות של צדק או משפט, אלא של אינטרסים.
מול ארה"ב הטיעון המרכזי של הימין הוא שישראל חזקה עם גבולות ביטחון מוצקים, היא ערובה טובה בהרבה לשלום בר-קיימא, מישראל מוחלשת, בקווים המדרבנים אלימות. על כך בעיקר נסב כיום הדיון/ויכוח עם ארה"ב.
אינטרסים משתנים לאורך הזמן, ועל כן, אין שום צורך למהר ולקבל עמדות שאינן מקובלות עלינו. הימין אינו מבלבל איש בעניין זה. השמאל, לעומת זאת, מטעה או משקר ביודעין.
זכות הגדרה עצמית היא זכות טבעית השמורה לכל העמים, והוויכוח בין ישראל לפלשתינאים בעיקרו הוא על השאלה מי מהשנים יכול להוכיח בעובדות היסטוריות אמתיות קירבה רבה יותר למעמד של עם.
בין שנית הטוענים קיים ויכוח טריטוריאלי, שבו הציעה המערכת הבינלאומית, בתקופות שונות, פתרונות שונים. חלקם נקראו "תכניות חלוקה". תכנית חלוקה היא שם מכובס של המעצמות, תחילה בריטניה וצרפת וא"כ ארה"ב, לניסיון לכפות על העם היהודי פתרון בלתי-סביר בעליל בארץ-ישראל. לא הייתה סיבה שיקבל זאת בעבר ואין סיבה שישנה את גישתו גם כיום.
שטח המנדט הבריטי בארץ-ישראל נלקח בכוח הנשק מהאימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה, נמסר להשגחה בריטית בחסות התחייבותה בהצהרת בלפור להקים בית לאומי יהודי ולטפל בשאיפות הלאומיות של הערבים (פלשתינאים אינם נזכרים בה.
המנדט ומשימתו קבלו ב- 1922 אישור של חבר הלאומים, ואישור זה, כמו כל החלטות חבר הלאומים עברו לארגון האו"ם, יורשו המשפטי.
חבל לגלגל באופן כל-כך מפותל את הלשון סביב שקרים מקובלים, אמיתות כביכול שגויות ואינטרסים אנטי-לאומיים של העם היהודי.
בוויכוח הקיים בין הערבים לישראל, לא הצדק לפלשתינאים הוא עיקר אלא ההתנגדות הערבית למדינה יהודית ריבונית בארץ -ישראל; דווקא בשל כך יש להיזהר מליפול למלכודת.
הבסיס לפתרון הסכסוך איננו הסכם אוסלו, משום שהסכם זה חסר את רוב הפרטים הדרושים להסכם, במקרה הפחות גרוע הוא הסכם מגרת כללי, ובמקרה גרוע יותר, הוא הסכם מסגרת הרפתקני ושגוי.
הבסיס האמיתי הוא הכרה הדדית של שני הצדדים- היהודי והערבי בזכות הגדרה עצמית והסכם במו"מ על חלוקת הארץ, שיושג בין הצדדים ללא תכתיבים ללא שקרים וללא אולטימטומים.
באין הסכם כזה, הכל פתוח והדבר היחיד המתקיים דה-פקטו הוא ניסיון הדדי לצבור יתרונות, הן מצד הצדדים שבוויכוח והן מצד "הקיביצרים" – כל אחד והשקפותיו.
שאלת מעמדם של הערבים שיישארו תחת שלטון ישראל היא בעיה פנימית של מדינת ישראל, שכמדינה ריבונית אסור שתניח לזרים להכתיב לה בו מהלכים.
הסכמי אוסלו אינם קשורים כהוא-זה להסכמי קמפ-דויד. הסכמי השלום של קמפ -דיויד מוגדרים כהסכמים שאינם קשורים וא5ינם מותנים בהסכמים אחרים במזרח התיכון.
לכן, חבל לבלבל את עצמו ואחרים בעובדות הזויות. אכן קיימת מחלוקת בין ישראל לאויבים וידידים בשאלת ההסדרים עם הערבים, אבל אין פרוש הדבר שעמדת האחרים תקפה יותר או צודקת יותר מעמדתנו.
במאבק כוחות ובמאבק על עצבים חזקים, מנצח מי שאורך הנשימה שלו גדול יותר וצדקתו בדרכו חזקה יותר. נראה, שבעניין זה עם ישראל חייב לסמוך על הימין, ולהיזהר ממשענת-קנה רצוץ בשמאל.
30 במאי, 2017 בשעה 0:14
"הבסיס האמיתי הוא הכרה הדדית של שני הצדדים- היהודי והערבי בזכות הגדרה עצמית והסכם במו"מ על חלוקת הארץ, שיושג בין הצדדים ללא תכתיבים ללא שקרים וללא אולטימטומים".
את זה הימין מעולם לא אמר, כי אינו מכיר בחלוקת הארץ. את עמדותיו נגד חלוקת הארץ הוא מבסס על כל מיני עורבא פרח, מהסוג שלאופרט מתאר פה ומיחס משום מה דווקא לשמאל.
יוצא לפי תגובה 1 שאין לעם ישראל על מי לסמוך בכלל.
יכול להיות.