האם להעלות את גיל הפרישה לנשים?

נגה-דגן בוזגלו, חוקרת במרכז אדוה, במאמר תגובה לדה-מרקר, מתנגדת להעלאת גיל הפרישה אם לא תלווה במדיניות הדרגתית המפצה את הנשים החלשות בשוק העבודה 

חטא הממוצעים: הבעיה בהעלאת גיל הפרישה

מירב ארלוזורוב פרסמה סדרת מאמרים המאיצים להעלות את גיל פרישת הנשים, תוך התעלמות מההשפעה של המהלך על העובדות החלשות ביותר במשק. מכיוון ש״דה מרקר״ לא ראו לנכון לפרסם את התגובה הזאת – הנה היא כאן לפניכם.

תקציר מחקר שפירסם באחרונה בנק ישראל מציג נתונים אודות עלייה  בשיעורי תעסוקת נשים וגברים מבוגרים. לטענת הבנק, העלייה נובעת מהעלאת גיל הפרישה בשנת 2004. מירב ארלוזורוב, כחלק מהקמפיין שהיא מנהלת בחודשים האחרונים ב״דה מרקר״, מקישה שהמסקנה  המתבקשת היא השוואת גיל הפרישה של נשים וגברים והמשך העלאתו. טוב לנשים, טוב לגברים, טוב לצמיחה הקדושה. היא מסתמכת גם על נתוני המוסד לביטוח לאומי, לפיהם גיל הפרישה הממוצע של נשים בפועל עומד כבר היום על 66.6. וכמובן, היא משתלחת בחברות הכנסת ה"סרבניות" המתנגדות, לטענתה, להעלאת גיל פרישת נשים.

בפועל, התמונה שונה ומורכבת יותר.

ראשית חשוב להזכיר, כי הדיון כולו אינו על גיל הפרישה בפועל, אלא על גיל הזכאות לקצבת זיקנה תלוית הכנסה וגיל משיכת הכספים מקרנות הפנסיה התקציבית. גיל הפרישה בפועל הוא החלטה אישית של כל גבר ואשה – אם כי החלטה זו מושפעת כמובן מגיל הזכאות לקצבאות ומקיומו של חיסכון פנסיוני וגובהו. וכמו כן, החשוב מכל, האפשרויות בשוק העבודה.

לא חברות הכנסת ולא אנו הפמיניסטיות בארגוני החברה האזרחית מתנגדות להעלאת גיל פרישת נשים, כפי שטוענת ארלוזורוב. כל שאנו אומרות הוא שיש לעשות זאת לאט, בתחנות, ולתת פתרונות לנשים שלא שורדות בשוק העבודה בגיל מבוגר. במילים אחרות: אם העלאת גיל הפרישה ל-64 תלווה במהלכים משלמים המפצים את הנשים החלשות ביותר בשוק העבודה, ואמצעים אלה יצאו לפועל, לא נתנגד להמשך העלאת גיל הזכאות לקצבאות זיקנה.

נשים מבוגרות בשוק העבודה

נתוני בנק ישראל והמוסד לביטוח לאומי שפורסמו, וכן הנתונים שהוצגו בוועדת גיל פרישת נשים, אינם משקפים כראוי את מצבן של נשים מבוגרות בשוק העבודה. זאת, משום שכל הנתונים מציגים ממוצע, ואינם משקפים את הפערים העצומים בהיקף התעסוקה ואיכותה של נשים מבוגרות במשלחי יד שונים ומקבוצות חברתיות שונות.

ראשית, נשים מרוכזות במגזר הציבורי, ובמיוחד בשירותים החברתיים. לאור מכסות מצומצמות של פרישה מוקדמת, כל העלאה של גיל הזכאות תעלה משמעותית את שיעורי התעסוקה של נשים בגילאים אלה. גם אם מדובר בעובדות שחוקות ש"מתות" לפרוש – אין להן ברירה. זאת מבלי לשאול האם העסקת מורות, עובדות סוציאליות, אחיות או פקידות שחוקות באמת תורמת לפריון ולאיכות השירות שנותן המגזר הציבורי.

שנית, הקצבאות מחליפות השכר בישראל נמוכות מאד בקנה מידה לאומי – דמי האבטלה, קצבת הזיקנה, קצבת הנכות והבטחת הכנסה. בממוצע מדובר ב-2,000 שקלים בחודש, סכום שלא ניתן באמת להתקיים ממנו. קצבת הזיקנה יכולה לשמש כהשלמת הכנסה לעבודה חלקית או לפנסיה נמוכה במקרה הטוב, ותנאי הזכאות לדמי אבטלה אינם מאפשרים חיפוש ממושך של עבודה מתאימה. הקצבאות הנמוכות מחד ויוקר המחיה מאידך, הם שמשאירים עובדים ועובדות מבוגרים רבים בשוק העבודה. כלומר מדובר בתעסוקה מכורח, ולא מרצון.

שיעורי תעסוקת נשים מבוגרות בישראל גבוהים מאד בהשוואה בינלאומית, גם במדינות שבהן גיל הפרישה (במובן זכאות לקצבאות), גבוה יותר מאשר בישראל. איך זה ייתכן? במדינות אירופה למשל, ישנם הסדרים רבים של פרישה מוקדמת הקבועים בהסכמים קיבוציים או מבוססים על שנות תשלום דמי ביטוח, או על משלח יד. במדינות אלה, בהן יש לעובדים מבוגרים יותר בחירה, רבים מהם בוחרים לפרוש לפי גיל הזכאות הרשמי.

להמשך קריאה

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Leave a Reply