מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
שמעון פרס – ראש הממשלה השמיני
התקשורת המסקרת את אשפוזו של שמעון פרס מכנה אותו "הנשיא לשעבר". כינוי זה חוטא לתשקיף האמיתי של הקריירה ארוכת השנים שלו ולפועלו הפוליטי. מן הראוי שיכונה "ראש הממשלה לשעבר"
מאת: רון שביט
ראש הממשלה השמיני
שמעון פרס המאושפז במרכז הרפואי שיבא נמצא בלב תפילותינו. התקשורת הישראלית המסקרת את הידרדרותו הבריאותית מכנה אותו באופן טבעי "הנשיא לשעבר". מדובר אכן, באופן רשמי, בתפקיד הבכיר ביותר בו נשא פרס ולא פחות חשוב מכך – במיצוב הציבורי הפופולארי ביותר לו זכה. יחד עם זאת, הכינוי חוטא לתשקיף האמתי של הקריירה הארוכה של האיש והאגדה. הישגיו ההיסטוריים לא נחרשו בתלמיה של הנשיאות, אלא דווקא בדרכים העקלקלות של הפוליטיקה. השפעתו בשנים בהן לא היה בקונצנזוס ולא התחמם מקרני האהדה הציבורית הייתה לעין ערוך דרמטית יותר מאשר שנות הזוהר הנשיאותי.
בשנת 2000, שבע שנים לפני בחירתו לנשיא המדינה, הוכיתי כמו רבים אחרים בתדהמה עת נכשל בבחירות החשאיות בכנסת מול משה קצב. מבחינה מחקרית יום הכישלון היה עבורי רגע מכונן. חבטה בי ההכרה שקיימת חידה עמוקה וכמעט בלתי מפוענחת הגורמת לחוסר אלקטביליות כרוני שאינו מתיישב עם שיעור הקומה המדיני. המוטיב של פרס המדינאי הנערץ מול פרס הפוליטיקאי שמתקשה להיבחר חזר על עצמו באופן כמעט מיסטי. זנחתי את עבודת הדוקטורט בנושא אחר ופניתי למסע של שמונה שנים במחקר אישיותי פוליטי על דמותו המרתקת של שמעון פרס.
אחת המורכבויות שנמצאו במחקר קשורה בדואליות בין הצורך האדיר של פרס באהבה מול היכולת המנהיגותית לפעול כנגד הזרם ולהיות בלתי פופולארי. האמת ההיסטורית ברורה: פרס הגיע להישגים הפנומנליים שלו דווקא כשלא היה קונפורמי ואהוב. החיבוק הציבורי הגיע מאוחר (אולי מאוחר מדי) כאשר כבר לא היה בפוזיציה של השפעה משמעותית על מדיניות.
תחילת דרכו הקונטרוברסלית הייתה בתנועת הנוער העובד. שם דרך כוכבו כשהקים, כנגד כל הסיכויים, את "רשימת שמעון" שקראה תיגר על מזכ"ל התנועה וזכתה בניצחון שפרץ לו דרך. בשנים שכיהן לצד בן גוריון בתפקידים ביטחוניים שונים הוביל קו פרו-צרפתי, בניגוד לקו הפרו-אמריקאי ששלט בצמרת מפא"י. ותיקי התנועה עיינו את הבחור הצעיר שנדמה היה בעיניהם כמי ש"כישף" את בן גוריון. בתוך כך ומבלי לבקש סימפטיה, חימש פרס את מדינת ישראל וזרועות הביטחון עד לשיא של הקמת הכור בדימונה.
סירובו לקבל את האקסיומה הפוליטית הנהוגה והחמימה של "דין התנועה" הוביל אותו להתמודד ב-1974 על ראשות מפלגת העבודה. הוא יצר תקדים נועז מול המועמד הטבעי, יצחק רבין, שזכה לתמיכה גורפת של מנהיגות המפלגה. רבין אמנם ניצח אותו בהפרש זעום (שוב בניגוד לצפוי) אך דרכו של פרס נסללה משם לבמת ההנהגה הלאומית במשך 40 שנים רצופות. בממשלת רבין הראשונה היה שוב איפכא מסתברא בלתי אהוד. בראש הישגיו – מאבקו כשר הביטחון למען מבצע צבאי באנטבה.
בשנות השמונים הפך מבר ביטחון למר שלום ושוב לא פסע בדרך סלולת חיבה אלא בדרך זרועת מוקשים. כראש ממשלת האחדות פעל כנגד ראשי הליכוד למען התכנית להצלת המשק ולמען הסגת צה"ל עד לרצועת הביטחון בלבנון. כשר החוץ רקם את הסכם לונדון שהיה לצנינים בעיניי אויביו הפוליטיים, שטרפדו אותו אך ממשו את חלקו מאוחר יותר בוועידת מדריד. שיא פעילותו מחוץ לקונצנזוס היה בפעילותו למען הכרה באש"ף כמייצג העם הפלסטיני במסגרת הסכמי אוסלו. פרס נאבק מאז על עקרון שתי המדינות ועל חזון "המזרח התיכון החדש" גם כשהוא זוכה לקיתונות לעג ובוז.
אמנם רעבונו של שמעון פרס לאהבה לא הצטמק מעולם אך הוא ידע לפעול פעמים רבות מחוץ למקובל. ההשפעה העצומה שלו הוטבעה הרבה קודם לתקופת נשיאותו במתחם הרחב מדימונה ועד אוסלו כשהוא ממאן ליהנות מחיקו החם של הקונצנזוס. על כן התואר המזוקק יותר במקרה של פרס הוא דווקא "ראש הממשלה לשעבר", כביטוי למכלול פעילותו בתפקידים השונים בשדה המשפיע באמת.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: דוד-בן-גוריון, יצחק-רבין, נשיא-המדינה, ראש-הממשלה, שמעון-פרס
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
19 בספטמבר, 2016 בשעה 8:53
אמנם גם פרס הנשיא לא היה אהוב במיוחד על ההמונים אבל בניגוד לפרס הפוליטיקאי הוא לא עורר תיעוב ולא היה קשור לסיאוב.
התקשורת מנסה למכור לנו פרס בדיוני אז מתמקדים בתקופה בה הוא אמור היה להיות אהוב. האמת היא שפרס היה כל דרבו הפוליטית כבגיר, משרת של ההון ונהנתן בפני עצמו שפעם פעם אחר פעם בעובדדים במדינת ישראל וזה עוד לפני שמזכירים את חלקו בהקמת ההתנחלויות או בהאצת מרוץ החימוש הגרעיני במזרח התיכון. הנזקק שהאיש הזה במו ידיו עשה למעמד ההעובדים ולמפלגות השמאל היה ונותר אדיר.
19 בספטמבר, 2016 בשעה 10:28
התכנית הכלכלית של 1985 היא ביוזמת פרס?
19 בספטמבר, 2016 בשעה 11:19
חד וחלק כן, הימין עמד המום לנוכח הנכונות של ההשמאל להקריב את העובדים לטובת הצלת ההון.
19 בספטמבר, 2016 בשעה 17:06
מבוא ל"הספד" מוזר ומגוחך
רוב הציבור סלד וסולד ממניפולטורים, ופרס נתפס ככזה בימיו הטובים בפעילו הפוליטית.
אינני רואה שום הבדל בין פעילות "המדינית" לפעילותו "הפוליטית", לא במהות ולא באופי הפעילויות – ההסכם "הגנוב" עם חוסיין מאחורי גבו של רוה"מ שמיר, דומה כשתי טיפות מים לנכלולי "התרגיל המסריח" בממשלת האחדות של…. או להסכם אוסלו אליו תמרן את רבין… .
אכן, רבים בעולם קיוו שיהיה הסוס הטרויאני של ישראל, שישחרר אותנו ואותם מעונשו של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אבל הציבור התבגר והתעשת מבעוד זמן. אוסלו לא היה הסכם שלום, ולא אמור היה לזכות אף אחד ממשתתפיו בפרס נובל. אחרי "קורבנות השלום" של אוסלו, בעיני פרס נובל לשלום הוא בעיקר פרסה.
לפרס יאה דווקא התואר "הנשיא התשיעי של ישראל" לשעבר. בתפקיד זה הביא הכי פחות נזקים וזכה לאהדה ציבורית גבוהה יחסית, אולי על שום גילו ואולי מפני שהיה בתפקיד נשיא…
אשר לראשות הממשלה, צריך לזכור שפרס מעולם לא התמנה לראש ממשלה בזכות ניצחון בבחירות שבהן עמד בראש המפלגה. מדוע לגדרו בנוצות לא לו?! אני רואה בכך צביעות והתרפסות.
על עוללותיו של פרס בעניין הסכם לונדון, לא מגיע לו פרס; אולי ההיפך הוא הנכון.
פרס היה ביצועיסט לא רע, אבל צריך לזכור שאת ההחלטות האמתיות לגבי הכור בדימונה, הקמת התעשייה האווירית, פיתוח השביט וכינון היחסים עם צרפת עד לשת"פ במבצע סיני – קיבל בן גוריון כראש הממשלה. פרס היה המבצע הראשי והמוצלח שלהן.
אם פרס זקוק לכתרים לא לו מטעמו של ד"ר שביט, הוא בקושי ראוי למה שניתן לייחס לו בדין, כגון: תכנית ההצלה הכלכלית משנת 1985.