מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חברים בשמאל, רק אל תאיימו
בתגובה לקריאתה של נטע חוצן לשמאל "לשנות את כללי המשחק" בהתנהלותו מול הימין החדש, מאשים רפי לאופרט את השמאל ביצירת מצע למלחמת-אזרחים מאחר שלא השלים עם איבוד השלטון, וקורא לו לבחון את עצמו
מאת רפי לאופרט
הימין החדש: אחרי חיסול הימין הישן - מתפנים לחיסול השמאל
חובה להפנים: כללי המשחק השתנו. הימין הז'בוטינסקאי חוסל בבחירות הפנימיות בליכוד. בני בגין, ריבלין וחבריהם הוכתרו כשמאלנים. הוויכוח הפנימי בימין מת. עכשיו הגיע תור השמאל לקבל "טיפול". האם יש לו תשובה? מאת נטע חוצן
אינני קורא את כל המאמרים ב"עבודה שחורה" העוסקים במחלוקות העקרוניות והיישומיות שבין הימין לשמאל בישראל, ואפילו לא את רובם – זה מעל לכוחי; אבל אני קורא מפעם לפעם אחדים מהם. זו אינה "דגימה מדעית", אבל אני מוצא אותה מספקת, לקבלת תמונה על הלך הרוח השולט בקרב "אנשי שלומנו". כמעט כל מאמר שקראתי בשנה האחרונה, הוא בגדר "התעלות שלילית" על קודמיו. במאמר הנוכחי, של נטע חוצן, אני מוצא עוד קפיצת-מדרגה לעבר הנכונות ל"הכרזת מלחמת-אזרחים בישראל" בין הימין לשמאל.
מכל מקום זו היתה התחושה הראשונית אצלי למקרא הדברים. בין השורות ובתוך השורות מצאתי עולם מדומיין, של דמוקרטים שאינם יודעים מהי דמוקרטיה, אינם מכבדים דמוקרטיה אלא אם היא משרתת את רצונם, ואינם מוכנים להשלים עם החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם ההשקפות והתובנות שלהם. היתרון הגדול והחשוב ביותר של דמוקרטיה, הוא בכך שהיא מציעה דרך לא אלימה לקבלת החלטות במסגרת קהילה, שחבריה אינם תעתיק מדויק זה של רעהו. אם מוותרים על דרך זו, הגלישה לאלימות בלתי-נמנעת למעשה.
כאשר קראתי בעבר דברים של קיצונים במחנה השמאל, ויש כאלה למכביר – מהם שלא השלימו עם מהפך 1977, או עם החלטות על פיתוח ההתישבות באיו"ש, עם היציאה למלחמת לבנון הראשונה, עם הצורך להעסיק עובדי קבלן כדרך להתחמק מעולה של ההסתדרות הכללית, עם מדיניות ההפרטות ועוד, ועוד – וקראו למאבק נגד "השתלטות" הימין, או "גניבת המדינה" ע"י הימין, לא השתמעה מכך קריאה לעשות מעשה. היה ברור, לי לפחות, שזהו ביטוי של קטרזיס, המכוון לפריקת נטל התיסכולים של אומריו. כך היה גם כאשר גורמים בשמאל דיברו על "התנגדות בכוח" להחלטות שלטוניות חוקיות . לא קל לעבור ממעמד רב-שנים של "אליטה כרונית", לנסיגה בשלבים למעמד של "עמך"; כן, סתם עמך.
בחמש-עשרה השנים האחרונות השמאל עשה כברת דרך מעשית ארוכה מאוד לעבר יצירת מצע אידיאולוגי ומעשי למלחמת אזרחים, לשם החזרתו לעמדת בכורה חברתית-פוליטית במדינה, וממשיך בכך גם עתה. מתיישבי יש"ע היו האתגר האידאולוגי והמעשי הנמרץ ביותר לדרכו המדינית של השמאל לאחר שניתפס לזרם הפוסט-מודרני שלימים הפך גם לפוסט-ציוני. על כך זכו המתיישבים החדשים שלנו ל"מסע צלב" מן המכוערים שידענו בהיסטוריה החדשה ; משהו ברוח הסיזון של פעם. המאמר של נטע חוצן הוא צעד נוסף באותו כיוון. השמאל הלך כברת-דרך מסוכנת לעבר הפיכתו לגיס-חמישי במדינה, ע"י כך שזנח את דרך ההכרעות הדמוקרטיות במוסדות המדינה, והחליף אותה בשלטון הרחוב, בסנקציות מסוגים שונים שאני רואה בהן מעשי-אלימות, בהחרמות, בנזיפות חסרות יסוד עובדתי, בניסיונות להעלים את המחלוקות האידאולוגיות בין שני הזרמים וליחס לימין דימויים דמוניים, כחלק ממסע שיימינג והשמצות שלוחות-רסן. בהחלפת הדמוקרטיה הנורמלית בשלטון של אליטות רדיקליות באקדמיה, במערכת המשפטית ובתקשורת מגויסת, ביקש השמאל לעצור ולבטל את ההכרעות הדמוקרטיות ואת רצון העם. לעזרתו גייס מחוץ לישראל ארגונים בינלאומיים שאינם בשום דרך חלק מהמהלך הדמוקרטי הפנימי התקין של קבלת החלטות לאומיות, ולא נרתע משותפות לדבר עבירה עם גורמים אנטי-ישראלים ואנטישמיים ועם גורמים ממלכתיים ממדינות שמדיניותן, בלשון המעטה, אינה ידידותית לישראל. בקידוש הנרטיב הפלסטיני להכעיס, חצה כל גבול מתקבל על הדעת, וגרם לנו נזק חמור בזירה היהודית בחו"ל והבינלאומית בכלל.
אולם, ככל שהעמיק השמאל בדרך החתחתים בה בחר ללכת, דחף את הימין לכמה וכמה צעדים – חלקם בולטים ואחרים בולטים פחות – לביסוס העובדה שהוא כיום רוב בארץ, שהוא עומד בראש ממשלה שנבחרה בכללי משחק דמוקרטיים וכי הוא מתכוון לתת לכך ביטוי מעשי בחיי יום-יום; כמעט מעשה בילעם קלאסי. זאת ועוד, בכל מקום שהמשחק הדמוקרטי משוחק באופן לא הוגן, או בכללים שאינם עולים בקנה אחד עם ההחלטות הדמוקרטיות של העם בישראל, הימין נרתם ופועל לתיקון המצב באמצעות הכלים וההליכים הדמוקרטיים העומדים לרשותו. הימין למד לא להתרשם מדי ולא להיבהל מססמאות סרק על פשיזם מדומיין תחת כל עץ רענן, אפרטהייד מפוברק או שימוש לרעה בחוקי זכויות האדם, במטרה לסרס את יכולתה של הממשלה למשול ושל הכנסת לחוקק חוקים.
מאידך גיסא, הימין מפגר עדיין בנקיטת צעדי-מניעה אפקטיביים נגד מהלכי השמאל, שרובם ממומן ע"י גורמים עוינים לממשלה הנבחרת, אבל החל להתפכח לאחרונה גם בכך ולתקן ליקויים אלה. כשישלים את בניית עמוד השדרה החדש שלו, יהיו לשמאל, כנראה, סיבות נוספות להתלונן, משום שהוא לעולם אינו מתבונן במראה כאשר הוא מבקר אחרים.
ההיסטוריה הלא ארוכה שלנו בעידן החדש, מלמדת שמאז מלחמת לבנון הראשונה, עת נפרד השמאל מהקונצנזוס הציוני הלאומי, שנתן למדינה את מירב חוסנה הלאומי והלגיטמציה הבינלאומית והפנימית הרחבה, למיצוי יכולותיה וזכויותיה, הוא ממשיך בדרך הקלוקלת והנלוזה הזו. עתה הוא טועם מפירות הבאושים שיצאו מבית-מדרשו. אך מבלי להיות חלק מצמרת ההנהגה הלאומית; הדבר קשה ומתסכל. חלק מחברי מפלגת העבודה כבר הפנימו זאת. בשמאל הקיצוני עדיין מנופפים בגדלים האדומים וחיים בלה-לה לנד, אבל גם הם או רובם ירדו לשורש העניין בסופו של דבר. אם לא יעשו זאת בכוחות עצמם, יעזרו להם בכך הידידים באירופה ובמזרח-התיכון. מי שלא למד את השיעור של שואת אירופה, יאלץ לחזור על הקורס – בעניין זה נפלאות דרכי ההיסטוריה
הימין בישראל איננו מה שהשמאל מיחס לו. הוא איננו תנועת ז'בוטינסקי של תחילת המאה ה- 20, כשם שהשמאל איננו מפא"י, אחדות העבודה או השומר הצעיר של אותם ימים. במערכת השינויים האידיאולוגיים והפוליטיים שעברו על העולם ועלינו – הסתגלות פרושה מידה של שינוי והתאמה. כולם עברו שינוי, ומי שלא עמד בכך – נשר. הימין, גם כיום, הוא שילוב של ליברליזם (אבל לא ניאו-ליברליזם ופוסט-מודרניזם) כלכלי-חברתי ומדיניות לאומית מוחצנת וחזקה; שניהם יחד הם ביטוי עכשווי לציונות מגשימה במיטבה.
אם צריך לחזור ולהאבק על הבנת דברים אלה ועל יישומם – נאבק. אין בעיה; רק אל תאיימו.
תגיות: אליטות, ימין, ליברליזם, נטע חוצן, פוסט ציונות, רפי-לאופרט, שמאל
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
3 במאי, 2016 בשעה 2:47
הימין החדש שינה את כללי המשחק. זה התחיל אצלו בבית פנימה. הפיסה הדמוקרטית של אזרחות שווה נזרקת מכל המדרגות כפי שהוכחתי במובאות במאמרי. רק אחרי ניקוי ה"הבית מבפנים, החל הציד אחרי הבוגדים - בהם אנשי שמאל ואנשי ימין - כאחד!
נטע :
2 במאי, 2016 בשעה 13:51
אם רפי לאופרט לא מוכיח את מה שכתוב במאמרי – שום דבר כבר לא יוכיח. הרי הימין הקלסי סולק מהדרך ע"י אנשי ימין קיצוניים – לא ע"י השמאל.
עם הימין הקלסי היה לשמאל וויכוח דמוקרטי. אף אחד בשמאל לא עשה דה-לגיטימציה לבני בגין, או לרובי ריבלין וחבריהם – שהם אנשי א"י השלמה מובהקים.
האנשים האלה נדחקו אחד אחד לשולי המחנה והחוצה ממנו.
חלקם עומדים היום בראש הקריאה המזהירה מפני פגיעה אנושה בדמוקרטיה.
דן מרידור הוא "פוסט ציוני"? לא שומעים בעולם מה הוא אומר ברוב חרדתו מפני מה שקורה לימין?
אז אולי נסתום "למלשין" הזה את הפה?
מישהו צריך את שוברים שתיקה כשהנשיא ריבלין מוכרז "שמאלני" ע"י אנשי ימין?
צריך את שוברים שתיקה כדי שהיחס לריבלין יתפרסם בעולם? הרי ריבלין נבחר באופן דמוקרטי למרות מאמציו של רה"מ ביבי לטרפד את הבחירה.
סקירת ההתרסקות של הימין הדמוקרטי שנכבש מבפנים ע"י אגף קיצוני במזרחי, לא תלמד אותנו דברים חדשים.
עדיף בעיני כבר פייגלין על פני מלחכי הפנכה שיצדיקו כל הידרדרות דמוקרטית תוך הטלת אשמה בשק החבטות שלהם – השמאל.
פיגלין לפחות אומר את האמת שלו בגלוי. הוא חושב שהציונות סיימה את תפקידה והגיעה תור היהדות.
3 במאי, 2016 בשעה 3:00
הימין החדש שינה את כללי המשחק. זה התחיל אצלו בבית פנימה. הפיסה הדמוקרטית של אזרחות שווה נזרקת מכל המדרגות כפי שהוכחתי במובאות במאמרי. רק אחרי ניקוי ה"הבית מבפנים, החל הציד אחרי הבוגדים - בהם אנשי שמאל ואנשי ימין - כאחד!
כפי שצוין בתגובה 7 http://www.blacklabor.org/?p=58000#comment-509287
"איפה רואה רפי לאופרט את האזרחים הערבים בדמוקרטיה שלו? כי ה"שינוי" שהוא מדבר עליו נעדר כל תוכן חוץ מהצגת רשימת ה"בוגדים".
והוא אכן משתמש במגוון סגנוני מגוון לתאור מעשי הבגידה.
השמאל הוא לא יריב אלא בוגד – עד שיחזור בו ויקבל את משנת הימין.
כל תפיסה דמוקרית בסיסית היא אצלו עניין "לא מעודכן".
מזעזע לחשוב שאין לו תוכן חיובי להציע.
מרוב מעודכנות זורק ר.ל את המחלוקת א"י השלמה/שתי מדינות ואין לו מה להגיד על האלטרנטיבה – ממלכת יהודה המתחדשת.
(ראה גם הפניותיה של דליה שם).
3 במאי, 2016 בשעה 3:02
שלב סימון ה"בוגדים" מבית ושימור האויב מבחוץ, דוחק את הקבוצות המוחלשות להזדהות עם ה"צד הנכון". שחרור קיטור לכיוון ה"בוגדים", "האשמים" תמיד בכל, מעצים את גאוות ה"פטריוטיות", חגורת המגן המזויפת של הנבל. מעגל "בוגדים" שהולך ומתרחב "מוכיח את אמיתות" הסכנות והיקפן, ובאותו הזמן מהווה גם סוג של תרפיה מרגיעה – הכול בסדר, אנחנו הרי מזהים את המחלה ובידינו התרופה…
אין פלא שלאופרט "מרגיש מאוים", זה הרי חלק מהטריק
http://www.blacklabor.org/?p=58000#comment-509287
3 במאי, 2016 בשעה 10:58
לפי מספר התגובות החוזרות על עצמן נראה
שלא אני מרגיש מאויים.
הדיון לא היה בשאלה מהי האלטרנטיבה אלא היכן שוגה השמאל ומדוע. על כך עניתי בהרחבה, גם אם לא לשביעות הרצון של נטע.
גם להנמקות הלא משכנעות בעניין מרידור או ריבלין, נתתי תשובות אבל כנראה שהן אינן נוחות, ואז השיטה המקובלת היא התעלמות.
אני רוצה להזכיר לנטע ולאחרים שלתהליכים של התישנות מושגית וקבעון מחשבתי יש דוגמאות לא רק בימין ולא רק בישראל. אפילו בן-גוריון "הוקא" ממפלגתו המקורית על "אי-התאמה", ולא היה מפאני"ק יותר מפאיני"ק ממנו…
העובדה שאדם צומח במחנה מסויים אינה עושה אותו שייך למחנה זה לעולם ועד; שרון הוכיח זאת באותות ומופתים וזכה על כך לכבוד מלכים דווקא במחנהו החדש ולא במחנהו הישן (וגם הישן היה זמני וקוניוקטוראלי בלבד). השייכות נוצרת מהסכמה לדרכים משותפות ואמונה בתפיסות משותפות ולא מעריסת הינקות. זכותם של אנשים לשנות דעותיהם, לא רק כפי שמתאים לנטע ולא רק במחנה של נטע.
שאלת הערבים דורשת דיון נפרד. במשפט אחד אומר שמי שחושב שהוא יכול למצוא בי שותף לתוכנית לשנות את אופיה של מדינת היהודים ל"מדינת כל אזרחיה" – טועה.
במקומות אחרים כתבתי גם לא מעט דברים בשאלת יחסי-יהודים ערבים; מה ניתן ומה לגעתי לא ניתן.
עוד חסרון בולט בתגובת נטע, הוא שימת דברים בפי שלא אמרתי. למשל, לא כיניתי את מרידור "פוסט-ציוני", אבל כן טענתי שהוא אינו משתלב כיום בדעת הרוב בליכוד ומתקשה להשלים עם ההחלשות הפוליטית בשל עובדה זו; אבל כך פועלת דמוקרטיה. ריבלין פשוט "מפגר בהתפתחות" מספר שנים אחרי מרידור.
אני גם אינני סותם פיות, אייני איש שמאל. אינני מחרים בעלי דעות אחרות, ואפילו טורח להסביר מדוע הם טועים לדעתי. במקורותינו נאמר על כך: טול קורה מבין עיניך.
אני כן קורא גיס חמישי למי שפועל נגד ממשלה נבחרת בשירות אויבים או יריבים – פועל, ולא רק "מביע דעות"; זו לדעתי ההגדרה של גיס חמישי. בצורתו החריפה ביותר גיס חמישי גולש גם להפעלת אלימות, טוב מאוד שברוב המכריע של המקרים טרם הגענו לכך.
3 במאי, 2016 בשעה 14:13
הדיון הוא בדיוק בשאלת האלטרנטיבה. זו מהותה של דמוקרטיה. דמוקרטיה גם לא יכולה להתבסס על טוהר אתני, אפילו שזה רצון הרוב. דמוקרטיה מבוססת על אזרחות שווה.
– לפי הגדרת הדמוקרטיה השינוי איננו ליניארי. זה לא "קרב" שבו המרוויח לוקח הכל. זו לא שיטה של "עידנים", של מעבר מעידן ההפשרה לעידן הקרח.
יתכן מצב שארבע שנים השמאל בשלטון וארבע אחר כך הימין וחוזר חלילה. בלי זה אין דמוקרטיה.
החלפת העידן המפאיניקי בעידן ה"בית היהודי" – דמוקרטיה, זה לא.
– העיקרון הוא ש"במשחק" הדמוקרטי משתתפים מי שמקבלים עליהם את כללי המשחק הדמוקרטי.
לקבל פירושו קודם כל – הסכמה על עקרונות משותפים.
מי שמקבל את העקרונות אבל פועל בניגוד להם ראוי לביקורת וראוי שלא יבחר. על העקרונות מתקיים כל הזמן דיון, אבל
– מי שמשנה את העקרונות בכיוון של צמצום הדמוקרטיה, מי שמדבר על ניקוי אתני, בשם הסכמת הרוב כביכול, מי שבגאווה מוצהרת מנסה להכתיב אלטרנטיבה שהיא גזענית על פי ההגדרות הכי גמישות – לא יכול להטיף דמוקרטיה לאחרים.
לכן לא פלא שהוא עסוק בציד בוגדים.
אני לא הייתי מעלה על דעתי לקרוא לכהנא בוגד. למושג הזה יש משמעות מחייבת וקשה מאוד. כהנא מבחינתי טעה. כהנא היווה בהחלט איום מסוים על הדמוקרטיה בישראל (לדעתי פחות ממה שנוטים ליחס לו). הוא הבאיש את שמה של ישראל בקרב ידידיה ואויביה – אבל בוגד? מה שייך?
העיקרון הדמוקרטי, מלבד כללי המשחק, מחייב גם התייחסות לאלטרנטיבה. זה תפקידה של אופוזיציה – להציג אלטרנטיבה.
להתנגד להכנסת חוקים אנטי דמוקרטיים לספר החוקים, גם זה תפקידה.
להתייחס ליריב כאל יריב ולא כאל בוגד. גם זה חלק מכללי היסוד.
זכותו של כל אזרח ושל כל קבוצה לפעול באופן חופשי להביע דעתה, גם כשאיננה מוצאת חן – גם זה חלק מכללי המשחק.
אם הליכוד החליט לשנות פניו – גם זה חלק לגיטימי מהמשחק. אבל אם הליכוד והימין בכלל זורק החוצה את כל מי שמייצג את התפיסה הבסיסית של הדמוקרטיה – הבסיסית – לטובת אלטרנטיבה שהיא גזענית – זו דינמיות הרסנית. לא כל שינוי הוא לטובה.
על כל פנים – עצם העובדה שרפי מואיל בטובו לנהל שיח דו סטרי, שזה אצלו דבר חריג – סימן שמשהו גרם לכך. וזה יכול בהחלט להיות שינוי ראוי.
הרי עם בוגדים הוא לא ינהל שיחה.
3 במאי, 2016 בשעה 18:32
ובאמת מה האלטרנטיבה רפי היקר?
ובאמת מה האלטרנטיבה רפי היקר?.
חוץ מה"מחמאות" הרגילות של "גיס חמישי" ן"בוגדים" המוטחות בנו,מה בעצם יש לך להציע?
הרס מדינת הרווחה ,שוד הציבור על הפרטה וטייקונים ,הפיכת הציבור לעבדים עובדי קבלן??
זאת באמת "סחורה" עבישה עוד מימי תאצ'ר וריגן.
באשר לפשיזם כלפי פנים וכלפי חוץ,הרי אנחנו מכירים אותו עוד מראשית המאה-20 .
כפי שכתבה חברתי נטע,אני עוד צריך להשתבח בנכונותך לדבר עם "בוגדים".ברחוב,זה כבר לא מובן מאליו.
3 במאי, 2016 בשעה 20:14
בתגובה למאמרה של נטע חוצן כותב לאופרט כי השמאל מנהל מלחמת אזרחים נגד הימין. רוצה למגר בכוח את הימין, יש לי הרבה מה לומר על כך.
לטענה זו של לאופרט אין שום בסיס. אין מלחמת אזרחים. אין אלימות. יש דיון ציבורי, ופעילות במסגרת דמוקרטית. לשמאל ביקורת נוקבת נגד הימין, זה הקיצוני. אין שום מלחמת אזרחים.
לאופרט מכנה את המתנחלים "מתיישבי יש"ע", "מתיישבים חדשים" ומתייחס אליהם כאידיאליסטים.
האמת היא שהם שלטון הכיבוש בשטחים שנהנה מתקציבי מדינה נדיבים, שהושגו בחלקם בהונאה ובלי ליידע את הציבור ואת נבחריו. וזאת על חשבון האזרחים בתוך המדינה. על ההעברות התקציביות למתנחלים ועל אי חוקיות ההתנהלות בעניין זה ובייחוד של החטיבה להתיישבות ניתן ללמוד מקריאה במאמרים הרבים באתר "שישים ואחת". אי החוקיות בהתנהלותם ובדרכים העקלקלות בה הם משיגים תקציבים היא המערערת את הדמוקרטיה.
התנהלות המתנחלים מערערת את הדמוקרטיה. מדינת ישראל הולכת ונעשית פחות ופחות דמוקרטית בשל שליטתנו על הפלסטינים ובשל הרצון לחזק את ההתנחלויות בהעברות תקציביות ללא הליך דמוקרטי אמיתי.
לאופרט אומר על השמאל ש"זנח את דרך ההכרעות הדמוקרטיות במוסדות המדינה". אך הדוגמא שלעיל היא רק אחת המראה שמי שפוגע בדמוקרטיה הוא הימין הקיצוני.
לאופרט טוען שהשמאל החליף דמוקרטיה נורמאלית (מה זה?) באליטות באקדמיה ובמערכת המשפט.
אקדמיה מטבעה מזמנת לתוכה אליטות. המצטיינים בתחומי הדעת ובמחקר – מקומם באקדמיה באופן טבעי. מה לאופרט רוצה? שבאקדמיה יהיו הבינוניים?
אליטה משפטית, גם היא ראוי שתתקיים במערכת המשפט וראוי שתכלול את המצטיינים ביותר. כך היא הופכת את מערכת המשפט לאיכותית וראויה לאמון הציבור. מערכת משפטית שאינה כוללת בתוכה מצטיינים עלולה להיות בינונית ומושחתת.
לאופרט מתייחס לתקשורת כמגויסת. זה נכון. היא מגויסת לטובת ההגמוניה השלטונית של הימין. דיונים כמו באתר זה על ימין ועל שמאל לא ימצא לאופרט בתקשורת. היא לא עוסקת בכך.
ויש עוד הרבה מה לומר בסתירה לדבריו של לאופרט במאמרו.