מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אל תשאו את שמו של רבין לשוא
כל המתיימרים לדעת מה יצחק רבין היה עושה היום ומשתמשים בניחושיהם להצדקת מעללי הימין מחד ול"התמרכזות" מפלגת העבודה מאידך. בהיעדר צידוק רציני אחר לאימוץ הנראטיב של הימין, זקוק השמאל הנע ימינה לבסיס תיאורטי, ואם אפשר, לכתפי ענקים לשבת עליהן
פרסם בפייסבוק עידו דמבין
"רבין היה מצביע היום לליכוד"
זה טיעון נפוץ למדי בקרב מי שמאמינים שמפלגת העבודה הייתה תמיד, עודנה כיום וצריכה להיות בעתיד מפלגת 'מרכז' (על המונח 'מרכז' בהמשך). הטענה הזו, הגם שהיא מעניינת, נטועה בעיקר בקרקע ספקולטיבית ועמוסה יומרה. הדבר דומה לטענה שלפיה רייגן היה מצביע היום למפלגה הדמוקרטית, או טוני בלייר יבדל"א – למפלגה השמרנית: זה אולי נשמע נכון אינטואיטיבית, אבל זו הנחה במקרה הטוב.
ממשלת רבין השניה נחשבה לממשלה מוצלחת מאוד בימיה: מפלגת העבודה – שֶרָצָה בבחירות על מצע של קידום מו"מ מדיני ושינוי סדר העדיפויות הכלכלי-חברתי – הציגה אלטרנטיבה לשלטון הליכוד הקודר של שמיר ולא פחדה מניסוי וטעייה או מאתגור הנורמות הקיימות. כך בין היתר, הוקמה ממשלה צרה של 62 חברי כנסת בלבד (עם מרצ משמאל וש"ס מימין כחברות בה), ובמקביל נחתם הסכם פרטי עם חד"ש – כן, הערבים הסמולנים האלה – שלא נכנסה לממשלה גופא. הממשלה חתרה למימוש מצע הבחירות: בשנת 1994 נחתם שלום עם ירדן; בשנים 1993-1995 קודם מו"מ לחתימת הסכם אוסלו, שאמנם לא מומש במלואו מעולם אך מהווה את הבסיס לכל התכניות כיום, כולל תכנית הסיפוח של בנט; אפילו מול סוריה נוהל מו"מ, אך לא הבשיל מעולם. בהיבט הכלכלי, קידמה הממשלה מדיניות סוציאל-דמוקרטית מתונה: מחד, העלתה את השכר במגזר הציבורי, הגדילה משמעותית את תקציב החינוך, חוקקה את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועוד. מאידך, אפשרה וקידמה השקעות פרטיות, והניחה את היסודות לנתב"ג 2000 ולכביש 6. אשר להידרדרות הביטחונית והתגברות השיח האלים בציבור – ובכן, מבלי להעמיק יתר על המידה אומר שאיך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.
ובכל זאת, במסגרת השיח הפנימי במפלגת העבודה של היום מתעקשים מי שמתעקשים לצייר את רבין (ואת בן-גוריון, במידה מסוימת) כאיש מרכז הארדקור (hardcore): יותר ישראלי-כללי מיאיר (וטומי) לפיד, יותר מרכזי ממפלגת המרכז, יותר אמצע מראשית הצירים, יותר סנטר מדיזנגוף. יש לזה חשיבות היסטורית – בהיעדר צידוק רציני אחר לאימוץ הנראטיב של הימין, זקוק השמאל הנע ימינה לבסיס תיאורטי, ואם אפשר, לכתפי ענקים לשבת עליהן. כך, מורשת השלום מושלכת כ"שנה אחת מחייו של האיש", הנכונות להוביל גם תוך מאבק קשה מול המתנחלים ("לי אכפת מ98% מאזרחי המדינה", "הם לא מזיזים לי") מודחת לטובת "בלי בג"צ ובלי בצלם" (שנאמר, בכלל, על המשטרה הפלסטינית כנימוק להסכמי אוסלו) ו-ביטויים משנת 93' כמו "הליכוד מפחד פחד מוות משלום" מושלכים היאורה כדי לאמץ ביטויים כמו "מדינה פלסטינית בין ישראל וירדן תהיה סרטן במזרח התיכון", ציטוט מפי אותו רבין, ב-1975. זה משחק משעשע, אם מתחשבים בכך שאותו רבין אמר ב-95' ש-"אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום", והאנשים שנתלים בציטוטיו ה'ביטחוניסטיים' כיום הם אלה שמציעים לחלק / להפריד / לחתוך / לבצע / להמיר את ירושלים המאוחדת במודל אחר (ובמידה רבה של צדק, אגב).
אם כן, לאיזה יצחק רבין התכוון המשורר? האם לרבין "אם ניתן לערפאת מדינה, הוא ייקח גם את שלנו איתו" או לרבין "שלום עושים עם אויבים"? התשובה טמונה, בעיני, במורשת ופולחן רבין שהתפתח מאז 95': רבין לא נרצח כי רצה לשבור ידיים ורגליים. הוא לא נורה ע"י מתנקש יהודי וימני כי קידם מדיניות סוציאל-דמוקרטית או ליברלית-רכה. הוא לא נגדע בשיאו כי קרץ ימינה. רבין נרצח על מזבח השלום. הוא חתר לשלום, נלחם למענו ולא פחד להנהיג ולקחת אחריות גם כשהמצב היה קשה, מפחיד ומאיים. יצחק רבין, שאת מורשתו מתעקשים המתמרכזים ב'עבודה' לצטט היישר מ-1975 כמורשת של מין 'מרכז' אמורפי ומבוהל, היה אמנם ביטחוניסט, אבל גם ובעיקר מנהיג מחנה השלום. כמועמד השמאל ניצח את הליכוד ושאר הימין. כמועמד השמאל הקים ממשלה מאוזנת ולא פחד משיח עם חד"ש. כמועמד השמאל שינה את המדינה. וכעת, ממשיכיו החיוורים, עם 15 מנדטים בכיסם לפי ממוצעי הסקרים, עם דימוי ציבורי של חוסר מנהיגות, חוסר אמינות, אנמיות גורפת, בלבול מוסרי וחוסר כיוון אידאולוגי מוחלט – דווקא כשהימין לא מסוגל לא להציע מצע ולא לקיים את המצע הלא-קיים הזה – לא פלא שיש מי שמעדיף להתעלם מהרעיון שמאחורי 'שבירת הידיים והרגליים' ההיא (הימנעות משימוש בנשק חם לדיכוי הפגנות) לטובת אימוץ המילים כפשוטן, ואימוץ השיח והמדיניות של הימין כהלכתן.
לקריאת המאמר במקורו (למנויי פייסבוק)
תגיות: יצחק-רבין, מפלגת-העבודה
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
13 באפריל, 2016 בשעה 12:54
מאמר טיפוסי של איש השמאל הניאו-ליבראלי
יש הרבה נרטיבים הכרוכים בשמו של רב ין וכולם מבית היוצר של השמאל הניאו-ליבראלי.לכולם מכנה משותף אחד-התעלמות מכוונת ממשטר ההפרטה האכזרי והרס העבודה המאורגנת בתקופתו של רבין חובב הטייקונים.
לעידו דמבין יש סיפורים בשפע:"קידם מדיניות סוציאל-דמוקרטית או ליברלית-רכה",
". כמועמד השמאל ניצח את הליכוד ושאר הימין. כמועמד השמאל הקים ממשלה מאוזנת ולא פחד משיח עם חד"ש. כמועמד השמאל שינה את המדינה."
והאמת?.מיומו הראשון בתפקיד ראש הממשלה ב-1992 רבין מינה עצמו לאש צוות השרים להפרטה ופתח באורגיה של הפרטות אכזריות,כאשרקרבנות ההפרטה נזרקים לכלבים.באובססיה הניאו-ליבראלית שלו הוא דאג לשלוח להסתדרות את קומנדו ההפרטה שלו בראשות חיים רמון ואמיר פרץ כדי לעשות "חיים חדשים בהסתדרות" תוך שיתוף פעולה עם ראשי מפ"ם ומר"צ.אנשי ההסתדרות במרחב חיפה(ברוך זלץ) פעלו במרץ לנטרל את התנגדות אנשי "פז" להשמדתם הכלכלית ואפילו עורך דין לא העמידו לטובתינו.עשו"שביתות" ובפועל דאגו שיהיו אלה שביתות סרק ושמכונת ההפרטה תמשיך במלאכת ההשמד.
כדי לחסל את בסיס הכח הגדול והחשוב של ההסתדרות בקופת חולים הכללית,דאגו לנתק אותה מזיקתה לאיגוד המקצועי.
גם בקרנות הפנסייה ההסתדרותיות "טיפלו" בצורה דומה.
היו לי חילוקי דעות עם דמבין בפייסבוק בהם עמדתי על התעלמותו מרבין הניאו-ליבראל והמפריטן.
להךן כמה "פנינים" מהגותו של דמבין.
"דמבין. באמת, אני בעד. אני אפילו יותר משמח, בהתחשב בזה שהעניין ש'הציק' לך הוא דווקא סוגיית העמדות הכלכליות של ממשלתו – ובעניין הזה אני מציע, אגב, לשאול את מי שמופיעה בתגית ליד שמך, שהגדירה אותו 'סוציאל דמוקרט אמיתי'. וברצינות, ברור שממשלת רבין עשתה גם צעדים לא-סוציאליסטיים, אבל זו עדיין הממשלה הכי שמאל-כלכלית שהייתה כאן מזה שנים, ודאי ביחס לברק, אולמרט, שרון או נתניהו."
"דמבין-Ido Dembin אני יודע שאתה יודע מי מופיעה. לכן הפניתי אותך לדברים שהיא עצמה אמרה על רבין. וכן, זו עדיין הממשלה הכי שמאלית מהבחינה הזו שהייתה כאן, בוודאי ב20 השנה האחרונות. זה לא אומר שמרקס היה בשלטון.
אהבתי · השב · 20 שעות"
"דמבין-Ido Dembin אתה אומר מדינת רווחה, אני אומר שמדינת רווחה לחלק מהאזרחים היא לא מדינת רווחה אמיתית. ואני חושש שחלק גדול מהציבור בישראל אמנם לא נהנה מאותה מדינת רווחה מדוברת. מלבד זה, כאמור, אמרתי – מדיניות סוציאל דמוקרטית מתונה. לא השוויתי למפא"י, השוויתי לליכוד. וכאמור, ממילא השוואה בין מפא"י לסקנדינביות היא די מעליבה עבור האחרונות, עם כל חיבתי (והיא עצומה) לבן-גוריון ושות'."
do Dembin כבר קראתי (את ואן ליר, ואת אדווה, ועוד כמה). שים לב, שוב: לא אמרתי שממשלת רבין הייתה הסוציאליזם בהתגלמותו – אלא שביחס לממשלות האחרות שקמו כאן, הייתה מהיותר סוציאל-דמוקרטיות. האם היא ניתנת להשוואה למפא"י? לא יודע. לא בטוח שזו השוואה נכונה בהתחשב במבנה הדמוקרטיה, הכנסת והכוח הפוליטי בתקופות השונות. אני כן חושב שהשוואה לליכוד נכונה כי שם נמצא משחק הכוחות כרגע."
וה"צימוק" של דמבין:"Michael Lindenbaum אתה יכול לקרוא לממשלת רבין 'ממשלת הליברטריאנים' אם תרצה, בעיני זו הגזמה פראית וציור שחור של מציאות לא רעה בכלל מבחינת יישום מדיניות פרוגרסיבית וראויה ושינוי, כמובטח במצע, של סדרי העדיפויות הלאומיים."
אז בבקשה ,תשפטו אתם אנשי "עבודה שחורה".מיכאל לינדנבאום
14 באפריל, 2016 בשעה 9:50
האם השמאל הניאו-ליבראלי מקובל גם באכסניה זאת
דמבין,מחבר המאמר המלוקק על שלטון רבין מציג עצמו כאיש שמאל ואפילו כחבר המחנ"צ.
זה לא מפריע לו להציג את אורגיית ההפרטה של רבין ה"ליברטאריאן", כ"מציאות לא רעה בכלל מבחינת יישום מדיניות פרוגרסיבית וראויה ושינוי,כמובטח במצע,של סידרי העדיפות הלאומיים".
האם קיימת נקודה עיוורת בשמאל הסוציאל-דמוקראטי האמיתי לגבי מהפכת ההפרטה של 30 השנים האחרונות?