הוצאת ילדים מהבית: טובת הילד או ההיפך? חלק א'

נושאים דעות, רווחה ושירותים חברתיים ב 15.03.16 0:44

מאת: אשר רוכברגר

ילדים בשירותי הרווחה – תגובה ל"פנים האמיתיות של זעקת ילדי הרווחה" – חלק ראשון

מנהלת שירותי ילד ונוער במשרד הרווחה מגיבה לכתבה של אמנון לוי בתכניתו "הפנים האמיתיות של זעקת ילדי הרווחה" על הוצאת ילדים מביתם. חלק ראשון מתוך שלושה חלקים מאת: דליה לב שדה

לקריאה נוספת

גילוי נאות: משנת 2009 אני קשור לעניין של הוצאת הילדים על ידי רשויות הרווחה,כאשר עד 2013 הייתי חלק מהשדולה בנושא הזה שהוקמה ע"י ח"כ לשעבר ד"ר מרינה סולודקין ז"ל ומאז ועד היום אני גם חבר בעמותת "ע.ל.י.ה- עמותה לזכויות ילדים והורים" ברשות הפרופ' אסתר הרצוג. אני מכיר באופן אישי את הבחורה נטע כוהן שהיא גיבורת התחקיר של אמנון לוי ב"ערוץ 10". למזלי אני לא נמנע עם "נפגעי הרווחה" בעניין זה.

מזה כמה שנים מתנהל דיון נוקב ולעיתים מתלהם סביב הוצאת הילדים מהמשפחות הנורמטיביות ע"י רשויות הרווחה והעברתם למה שנקרא "השמה חוץ ביתית" שזה שהות בפנימייה או העברה למשפחות אומנה או אימוץ. גם אני בעבר התייחסתי לנושא הזה. לאחרונה נחשפנו לממצאים מדאיגים של התחקיר שבוצע בערוץ 10 בתוכנית של אמנון לוי בעקבות התחקיר זכינו לתופעה יחסית נדירה בכלל ובאתר הזה בפרט, שאישיות בכירה במשרד הרווחה החליטה להציג את עמדתה בעניין הזה. אני באופן אישי מאוד מכבד ומעריך את הצעד הזה ואפילו אם לא מסכים עם טענות רבות של הגברת לב שדה, רואה גם את חצי הכוס המלאה בכך, שיש לה מודעות לרחשי לב של הציבור והיא לא מסתפקת בהודעות דוברות ותגובות רשמיות של משרד הרווחה, אלא מוכנה להתעמת מול אנשים שאולי לא תמיד רואים את הדברים עין בעין איתה. מן הראוי שגם בעלי תפקידים אחרים יאמצו את הגישה הזו.

כאשר מדברים על נושא הוצאת הילדים יש בו הרבה צדדים שונים והמון, המון יצרים. לכן מראש אני אסייג את עצמי במה שאני לא נתייחס פה אליו: אני לא אתייחס למקרים שבהם חובה להוציא את הילד מהמשפחה מחמת התעללות מינית או פיזית או כאשר מדובר בהורים לא נורמטיביים (זנות, סמים, עבריינות). אני לא אתייחס לכל מיני תיאוריות קונספירציה והחשדות שפקידות הסעד מקבלות טובות הנאה כאלה או אחרות עבור כל ילד שמוצא מן הבית. סבורני שחזקת החפות קיימת לכל בן אדם כולל פקידות הסעד, כל עוד בית המשפט לא הוכיח אחרת. אני לא אתייחס לקללות וגידופים והפגנות כנגד פקידות ו\או שופטים, כפי שתואר לאחרונה במאמר ב"מקור ראשון". אני באופן אישי מכיר חלק מהנפשות הפועלות בצורה כזו ולדעתי אופן הפעילות שלהם מזיק הרבה מהתועלת המפוקפקת אם בכלל שהם מפיקים מהתנהגותם. אדרבא, סבורני שגם כאשר יש להם דברי טעם, הם לא נשמעים מאחורי כל הרעש והקללות שמקיפים אותם. אני גם לא אתייחס לתחומי פעילות רבים אחרים שמשרד הרווחה עוסק בהם בהצלחה רבה.

חוץ מאותם המגדפים ומחרפים קיימים לא מעט מומחים בעלי מוניטין מקצועי בתחומי מחקר שונים ועיתונאים שגם הם מתנגדים למצב הקיים היום אך כמובן בצורה הרבה יותר מתורבתת ומשכנעת וחלק מדבריהם אני מתכוון להביא כאן.

כמו כל דבר בצבא, גם הוצאת ילדים מורכבת מ3 דברים: השלב שקודם להוצאה ובו רשויות הרווחה מזהות או "מסמנות" את המקרה, תהליך ההוצאה ותהליך שעובר הילד המוצא במקביל עם משפחתו במידה וההוצאה הצליחה.

אפשר לחלק את עניין ההוצאה גם אחרת. בתהליך ההוצאה קיים ממשק בין 2 מערכות- מערכת הרווחה ומערכת המשפט ומעליהם קיים עוד שחקן שהוא מרכזי ולמעשה הוא קובע את כללי המשחק וזה המחוקק. לצערי קיימים כשלים ומחדלים בכל שלב ושלב של הוצאת הילד אצל כל שחקן ושחקן.

כדי לגשת לנושא הוצאת הילד מהמשפחה יש לשאול שלוש שאלות מהותיות: מהי "טובת הילד" ועד כמה ובאילו מקרים המדינה רשאית להתערב במה שנעשה בתוך המשפחה והאם הוצאת הילד מהבית זה הצעד האחרון לאחר שכל ניסיונות השיקום האחרים נכשלו או האם האצבע יותר מדי קלה על ההדק.

מחד גיסא יהיו כאלה שיטענו שהמושג "טובת הילד" הוא די מופשט ולהגדיר אותו זה בערך כמו להגדיר מה זה "אושר" או "אהבה". זה נכון רק באופן תיאורטי, משום שב25 השנים האחרונות קיימת בעולם אמנה לזכויות הילד שמדינת ישראל אישררה עוד ב1992. האמנה הזו קובעת באופן חד משמעי שהוצאת הילד מהמשפחה מותרת או הכרחית אך ורק כאשר נשקפת לו סכנה מיידית. יש לציין שהשפעת האמנה על החקיקה הרלוונטית שחוקקה בארץ בתחילת שנות השישים (חוק הנוער טפול והשגחה וחוק הכשרות ואפוטרופסות) לא הבאה על-ידי ביטוי כפי שמצופה מהמדינה שהיא תתייחס לאמנה הבינלאומית.

אני רוצה להתחיל דווקא מהרקע ההיסטורי שבעיני מסביר חלק מתופעת הוצאת ילדים להשמה חוץ ביתית. לדעתי זה התחיל כמעט לפני מאה שנה בקיבוצים ראשוניים עם הרעיון (המאוד שנוי במחלוקת) של גידול ילדים בבתי ילדים בנפרד מהורים, רעיון שהתממש לאורך עשרות שנים ונפסק רק בתקופה האחרונה. בהתחלה היו סיבות מוצדקות להקמת הפנימיות של עליית הנוער, כאשר היישוב ואח"כ המדינה היו צריכים להתמודד עם ילדים יתומים ניצולי שואה או עם ילדים שנשלחו לארץ ללא הוריהם. אח"כ לפנימיות האלו נשלחו ילדים רבים מבני העליות מארצות ערב.

אין הרבה דוגמאות לכך בעולם וגם אלא שקיימות- שונות במהותן. הדוגמא הראשונה הבולטת שקשורה גם גיאוגרפית אלינו, היא הדוגמא של "יאניצ'ארים"- חיילים מקצועיים של אימפריה עות'מנית, שהם בעצם ילדים ובני נוער מאזורים כבושים שנחטפו, אולצו להתאסלם וקיבלו הכשרה צבאית והפכו ללוחמי יחידות עילית של הצבא והשתלבו בקצונה. עוד דוגמא שהיא מוכרת –חטיפת ילדים באימפריה רוסית במאה ה19, התנצרותם בכוח ושירות בצבא הרוסי, מה שנקרא "הקנטוניסטים".

אפילו בברית המועצות בקולחוזים (הרעיון שהועתק דווקא מהקיבוצים שלנו) הילדים גדלו בבית. הייתה תקופה של כ40 שנה מתחילת שנות ה20 עד שנות ה60 שבברית המועצות היו לא מעט בתי יתומים ופנימיות, אבל היו לכך סיבות מוצדקות. מלחמת האזרחים, המלווה במגפות, הרעב של תחילת שנות ה30, הטיהורים של סטאלין ומלחמת העולם השנייה, גרמו לכך שהיו המון ילדים יתומים, אבל משנות ה60 – בתי היתומים ופנימיות נותרו, כי בכל מדינה יש יתומים, אבל זה לא היה בהיקפים משמעותיים. למיטב ידיעתי גם בבעלות הברית של ברית המועצות בגוש המזרח אירופאי, התופעה גם לא הייתה קיימת במימדים הנרחבים. לא בדקתי ואינני בקיא במה שהיה בסין של מאו או קמבודג'ה בימיה העליזים או מה קורה הים בצפון וריאה, אך מסופקני שאלה הדוגמאות שהיינו רוצים להשתוות אליהם.

המכנה המשותף בין כל הדוגמאות שהבאתי הוא הניסיון לייצר בן אדם חדש, הבן אדם "הנכון".

יש לזכור, שהיום קיימים לא מעט בתי ספר נחשבים ובמיוחד במגזר הדתי שיש להם פנימיות, אבל זה ממש לא דומה למקרים שהתחקיר או פעילים חברתיים מדברים עליהם. קודם כל הילדים עצמם והוריהם מעוניינים ושואפים להגיע למקומות האלה ואף משלמים לא מעט כסף. שנית מדובר על גילאי תיכון, כאשר במקרים של הרווחה מוצאים גם ילדים בגילאי גן ויסודי. שלישית, מטבע הדברים האווירה,הכללים והיחס הם אחרים.

בפרק הבא אני כבר אתייחס לעומק לכל הגורמים הקשורים להוצאת הילדים כאמור לעיל.