הקמת עמותה יכולה לעזור לאזרחים באמצעות התאגדותם לצורך הגנה על מטרות משותפות. למשל, הגנה על זכויות דיור ציבורי, במקרה של עמותת דיירי דיור ציבורי. עמותות מסוג כזה לא צריכות להחליף את המדינה בתפקידיה, אלא להשלים אותה
מאת: אשר רוכברגר
התאגדות היא לא מילה גסה
ברצוני להעלות לדיון ציבורי את אחד הנושאים שלא מרבים לדבר עליו ולדעתי הוא משפיע אם לא על הכול, אז לפחות על רוב המאבקים החברתיים בארץ. מדובר על צורך בהתאגדות למען מאבק חברתי כלשהו.
כולנו נחשפים חדשות לבקרים לסיפורי זוועה של דיירי דיור ציבורי, "נפגעי" ביטוח לאומי ועוד כהנה וכהנה בעיות שהן לא בעיות פרטניות של איש אחד או משפחה אחת אלא מגמה ברורה שקיימת שנים רבות וכל מי שעוסק בבעיות כאלה יכול למפות את המאפיינים, הגורמים והפתרונות. מה שקורה בפועל , שבד"כ כל בן אדם ו\או משפחה שנקלעו לאותן הבעיות מנסים להתמודד לבד וכפי שהם סבורים שצריך לפעול (וזה לא תמיד נכון). במקרה הטוב, אם הסיפור יצא לתקשורת ועשה קצת הדים, אז הוא מטופל באופן פרטני ע"י הגורם הרלוונטי. כמובן שלכל סיפור כזה יש עשרות אם לא מאות סיפורים דומים שלא נחשפים וכמובן לא מטופלים, או שמטופלים בצורה לא מיטבית.
אני לא בדקתי כמה עמותות ואגודות שיתופיות קיימות בישראל, אך משער שמדובר באלפים רבים.
כל עמותה פועלת בתחומה ואנשים שמעוניינים בה- פונים לקבל את שירותיה , נרשמים כחבריה ובעצם לא צריך להרבות מילים כדי לתאר בשביל מה ואיך פועלות העמותות. אני מודע לביקורת טוענת שהמגזר השלישי יותר ויותר מחליף את המדינה. במקרים מסוימים היא מוצדקת ואילו במקרים אחרים, תפקיד העמותה לא להחליף את המדינה, אלא להשלים אותה. אני מציע שנדמיין כמה מקרים מסוג זה.
ידועות בעיות של דיירי הדיור הציבורי- אחזקת הדירות, צורך בהחלפת דירה בגלל מחלה או נכות וכו'. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לפחות חלק גדול של דיירי הדיור הציבורי היו חברי עמותה נניח בשם " כבוד לדייר" . במקרה שהחברה המשכנת הייתה מתעלמת מחובותיה או מתעמרת בדייר שהוא חבר העמותה, היתה לו כתובת עם אוזן קשבת ומה שיותר חשוב, עם מומחים. אני בטוח שכאשר בחברה המשקמת היו מקבלים מכתב מעמותה כזו עם פירוט הבעיות ו\או תביעות שמגובה במקרה הצורך בדו"ח של מהנדס ו\או עובד סוציאלי וחתום ע"י עורך-דין, היחס לפניה כזו היה אחר לגמרה כי הם היו יודעים שהצעד הבא זה הליך משפטי וברוב המקרים לא היו להם סיכויים .
עוד מקרה שקרוב לליבי –כבר כמה שנים מתקיים מאבק על חוק השכירות ההוגנת שבינתיים מתקדם בעצלתיים. מי שהוביל אותו בהתחלה היו לרוב צעירים וסטודנטים, אבל ל מעשה הוא שייך לכל מי שפועל משני הצדדים בשוק השכירות. בואו ונניח שהיה קיים איזה ארגון ארצי של שוכרי הדירות שהיום לפי הסטטיסטיקה הם כשליש מהאוכלוסייה. אין ספק, שאם בארגון כזה היו חברים אפילו שליש מציבור השוכרים, יכולת ההשפעה שלו על קובעי המדיניות בכנסת ובמשרדי הממשלה הייתה רבה. ההשפעה הייתה באה לידי ביטוי ביכולת לערוך מחקרים, לגייס לוביסטים, ליזום קמפיינים בתקשורת. הרשימה של הדוגמאות כאלה יכולה ל היות ארוכה כאורך הגלות.
למה זה לא קורה?לדעתי (תחושה אמפירית שלא מגובה בשום מחקר), קיימות כמה סיבות. הראשונה- קשורה לתודעה ציבורית עוד מתקופת היישוב ותחילת המדינה והיא ( אני לא מפחד מהגדרה החריפה הזו) "האלהת המדינה". גם אצל אלו שלא אומרים הלל ביום עצמאות ותפילה לשלום המדינה בשבתות ובחגים (ולא התכוונתי לחרדים). כל מה שהמדינה עושה זה נכון וקדוש ואנשים בקרית הלאום ובגבעת רם דואגים יום וליל לטובת המדינה ואזרחיה. בולשיט.בולשיט.בולשיט.
הסיבה השנייה – לדעתי זה משהו מנטאלי ואפילו אולי זיכרון גנטי, אם אתם רוצים שקשור לחיי היהודים בגלות. כל אחד חושב שהוא הכי חכם, מבין הכי טוב מה קורה ומה צריך לעשות ושלא יספרו לו סיפורים. האחרים כמובן רק חושבים איך לסדר אותו ולעבוד עליו והוא כמובן לא פרייר ולא ייתן להם לעשות את זממם. המנטאליות הזו היא לא רק אצל אנשים שנולדו בתפוצות ועלו לארץ. זה ממשיך גם אצל ילידי הארץ, גם בדור השלישי.
הסיבה השלישית היא החינוך. רבות מדובר על ספרי לימוד באזרחות. הם מבקרם לעיתים קרובות מימין ומן השמאל. מעט מאוד מתייחסים לדברים שהם במוסכמות ומעבר לביקורת. לכאורה, בוגר בית ספר צריך לדעת איך פועלת המדינה- מה המנגנונים, מה יחס בין זרועות השלטון איך פוטרים את הסכסוכים וכו'. כדוגמא אביא עוד פעם את הסיפור של "עמידר" . דייר "עמידר" ובני משפחתו צריכים לדעת שבמידה וקיימת בעיה והיא לא מטופלת כראוי, יש לפנות בהתחלה לסניף, אח"כ להנהלה ראשית , אח"כ למשרד השיכון ואם כל זה לא עוזר, אז פונים להליך משפטי. דמעות, צעקות, קללות לא תעזורנה. אני כבר שומע טענות נגד, שמדובר באנשים קשיי יום שלא יודעים, שאין להם כסף , שקשה להם והכול נכון, אני לא נתכחש לעובדות. יחוד עם זאת, גם היום יש לא מעט כלים וארגונים שמוכנים לסייע. תארו לעצמכם אם בנוסף היה ארגון שהיה מתמקצע רק בזה. אבל לדעתי היום בוגר בית ספר שנבחן לבגרות באזרחות, לא מבין איך השיטה עובדת.
לפעמים לאנשים יש חששות מהעמותות בכל הקשור למשכורות- תקציב, אי-סדרים וכו'. אי-אפשר לומר שזה אינו קיים ומצד שני אי אפשר לומר שזה קיים בכל הארגונים. בוא נאמר שהסיכוי שווה את הסיכון וקיימים כלים למנוע את זה ולטפל במידה והדברים כאלה מתגלים.
יש מי שיטען שכבר הקדים אותי בן אדם שהכריז " פועלי כל העולם, התאחדו!". אינני מפר את זכויות היוצרים של קרל מרקס. כבודו במקומו מונח,כמו כל הוגה דעות יש דבריו שניתן להסכים עמם ויש כאלה שלא . אבל למה יכולות להתקיים עמותות חובבי רחפני ומגדלי חתולים פרסיים ולא יכולות להיות עמותות של דיירי הדיור הציבורי או שוכרי דירות, או הורים שילדיהם במעונות או כל דבר חברתי אחר?
Tags: אחריות המדינה, המגזר השלישי, זכויות חברתיות, עמותות
אין לי בעיה על רגל אחת לספור מעל 20 עמותות שנחוצות לי כדי לממש את הרעיון שמוצע כאן. במחשבה יותר מסודרת, אמצא למעלה מ-20.
חלק מהעמותות האלה אפילו קיימות.
רק מיעוטן מצליח בפועל להשיג הישגים חלקיים ולאורך זמן.
האזרח הישראלי מתוזז וזקוק להגנה בהרבה מאוד תחומים, מפני המוסדות שאמורים לספק לו שירותים ולהגן עליו – זו מדיניות מכוונת!
במקרים כאלה ההסתמכות על עמותות איננה אפשרית. גם המימון לעולם לא יספיק. ובכמה עמותות יכול אדם להיות חבר? מנין יממן את דמי החבר לכולן? (ודמי החבר כשלעצמם אינם מספיקים למימון הפעילות, גם לא התרומות).
אין לבלבל בין מי שאיתרע מזלו וחלה לא עלינו נניח בטרשת עורקים, לבין נפגעי השלטון על כל זרועותיו. במקרה הראשון קבוצת תמיכה אפילו אם אינה מאורגנת כעמותה, יכולה לעזור בהרבה מאוד היבטים של תמיכה הדדית, אבל עמותות "נקודתיות" רק משרתות את השלטון ומה שנראה לפעמים כמו נצחון בקרב הוא למעשה הפסד במלחמה.
בכלל יש בלבול גדול בתחום.
למשל, ארגוני עובדים הם עמותות. לארגונים כאלה יש זכות קיום מהותית וכלכלית. ארגונים מהסוג הזה הם מחויבי מציאות כדי לאזן את כוחו של השלטון. הם בנויים על פעולה לטווח ארוך ועל מכנה משותף רחב מאוד. ארגוני עובדים, אם הם פועלים נכון, אמורים לפעול גם בכמה מהתחומים שנסקרו כאן במאמר.
הפיצול לאלפי תת-בעיות הוא מתכון שלא מוכיח את עצמו.
אני תוהה לעיתים – מה היה רואה עיתונאי רציני שמחליט להתיישב פה שנה שנתיים כדי לפצח את תעלומת הישראלי.
איזה ספר הוא היה כותב?
עד כמה היה מצליח לגלות מתחת לשכבת החיוניות את העייפות הגדולה?
האם הישראלים הם באמת אנשים מאושרים כפי שמדווחים סקרים למיניהם, או שמתחת ל"אושר" הזה מסתתרים אימה גדולה, חוסר ביטחון מובנה, ספקנות, כניעה לכוח?
מה הסיכוי של הישראלים לצאת מהלימבו הפוליטי ששורר פה כבר זמן רב?
נדמה לי שהתשובות יהיו די מייאשות.
עוד עמותה או עוד התארגנות בפייסבוק הם טיפול סימפטומטי שמחמיר את המחלה.