מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מתווה הגז ישרת את סיפוח השטחים: מהי תשובת האופוזיציה?
מתווה הגז ישרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים. האופוזיציה, במקום להציג מדיניות-נגד קוהרנטית, מתלבטת בין "דגל מדיני" מטושטש לבין "דגל כלכלי"
מאת: עמרי אילת
בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין: יצואניות אנרגיה אינן מוחרמות בעולם. מתווה הגז ישרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים. האופוזיציה, במקום להציג מדיניות-נגד קוהרנטית, מתלבטת בין "דגל מדיני" מטושטש לבין "דגל כלכלי"
מנהיגים שהובילו שינויים היסטוריים במדינותיהם ביססו אתוס הקושר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. מוסטפא כמאל (אתאתורכ) ביסס את הרפובליקה של תורכיה על מדיניות "שלום בבית, שלום בעולם". קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה אחרי מלחמת העולם השניה, קשר בין חיסול האימפריה לדאגה ל"כוס חלב לכל ילד בריטי". בשנים האחרונות מוביל בנימין נתניהו שינוי בסדר גודל כזה בישראל. קשה להבחין בכך, בין היתר משום שמתנגדיו הפוליטיים של ראש הממשלה מזלזלים בו.
בחודשים האחרונים מתואר מתווה הגז כ"אובססיה" של נתניהו. מתנגדים מוצהרים כאריה דרעי ורחל עזריה זזו הצידה, ורק חברי כנסת בודדים באופוזיציה, ובעיקר גופים חוץ פרלמנטריים, ממשיכים להתנגד למתווה בעקשנות. במקביל פרצה "אינתיפאדה שלישית" בשטחים. לרבים נראה כי הקו המחבר בין שתי ההתרחשויות הללו הוא לכל היותר הפאסיביות וההססנות של ראש הממשלה, אולם המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלת הימין מתחברת היטב לרצונה לספח דה-פקטו את הגדה המערבית.
ממשלתו הרביעית של נתניהו אינה מתכוונת לשבת לשולחן המו"מ עם הפלסטינים או לקדם מהלך חד-צדדי של הפרדה, וסיפוח בפועל של הגדה המערבית, כולה או חלקה, הוא תרחיש הגיוני לחלוטין. התהליך עשוי להיות אטי ואולי לעולם לא יושלם, אולם התכנית הפוליטית קיימת. שני מהלכים עיקריים יכולים להפריע למימושה: הסרת הווטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו״ם על יוזמות לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, או חרם כלכלי בין-לאומי שהיתכנותו נמוכה יותר אך הוא אינו דמיוני.
בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין. חרמות יכולים להיות אפקטיביים נגד תוצרת חקלאית או תעשיית המזון של ישראל. כאשר מדובר בתוצרת תעשייתית היתכנותו של חרם מצטמצמת, ובתחום האנרגיה הוא חסר סיכוי. די לראות את המשטר הסורי הנאלץ לרכוש את הנפט הגזול שלו מידי ארגון המדינה האסלאמית. האמברגו המוצלח היחידי אי פעם היה על איראן תחת ממשלתו של מוחמד מוצאדק בשנת 1951, שבניגוד לנתניהו דווקא יצא נגד חברות האנרגיה הבין-לאומיות. אף מדינה לא העזה להתערב בענייניהן הפנימיים של משקי הנפט במפרץ הפרסי, למשל. דוגמה נוספת היא זהירותן היתרה של מדינות מערב אירופה מול כוחניותה של רוסיה, אשר מייצאת אליהן נפט וגז. מובן שישראל לעולם לא תהיה יצואנית אנרגיה בהיקפים הללו, אך המשוואה ברורה: עוצמה אנרגטית משמע פחות התערבות בין-לאומית. יתר על כן, נתניהו מאמין כי קשריהם (המפוקפקים לעתים) של פוליטיקאים אמריקאים עם חברת נובל אנרג׳י יכולים לרכך את עוצמת ההתנגדות החיצונית למדיניותה של ישראל.
להמשך קריאת בפורום לחשיבה אזורית מבית "מולד"
תגיות: אופוזיציה, הפורום לחשיבה אזורית, מולד, מולד המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, מתווה הגז, ניאו ליברליזם, סיפוח השטחים
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
15 בדצמבר, 2015 בשעה 8:39
שמח לעדכן את הכותב הנכבד, כי רוב גדול של הנגדה ("אופוזיציה") שמשמאל לממשלה, מתנגד לחרמות על ישראל. על כן, במכלול השיקולים אם לתמוך או להתנגד למתווה-הגז, בקרב מרבית הנגדה הנימוקים שהעלית כאן לא יועילו לקידום עמדתך, בלשון-המעטה. וטוב שכך!!