מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בואו נדבר על 1948
בדרך לפיתרון הסכסוך וליצירת שתי מדינות לשני העמים שכאן, חובה על היהודים אבל בעיקר על הערבים, להפנים את מה שבאמת קרה במלחמת העצמאות. יהודים מעטים מדי יודעים את האמת אודותיה וערבים רבים מדי יצרו מציאות לא נכונה. הגיע הזמן לראות נכוחה את מה שקרה במלחמה ההיא
מאת: ק. טוכולסקי
נתחיל מהסוף. הפתרון המוסרי, האפקטיבי והיחיד שיש לנו לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא שתי מדינות לאום בגבולות 1967 (עם תיקוני גבול קטנים). שבירותיהן המדיניות נמצאות שתיהן בשני חלקים של ירושלים שתישאר מאוחדת מוניציפאלית. שתי מדינות שהיותן מדינות לאום יהודית ישראלית ופלסטינית ערבית לא תעמוד בניגוד לשוויון אזרחי מלא לכל אזרחיהם ללא הבדלי דת גזע ומגדר. זה הסוף, יותר מאוחר תוכלנה שתי המדינות להתמזג במסגרת אחת או מסגרת על לבדן או עם עוד מדינות בסביבה, אבל זה בגדול סוף הסכסוך.
זה חשוב להגיד את זה, כי הפתרון הפונקציונלי מצריך גם התמודדות עם ההיסטוריה.
דווקא בתחום הזה לצד הפלסטיני יש ככל הנראה חשבון נפש יותר גדול לעשות, גם כשמבחינה פרקטית הוא הולך לקבל עצמאות ואת סיום הכיבוש במדינתו ושוויון אזרחי מלא במדינת הלאום של העם היהודי.
המאמר הזה הולך ומתבשל אצלי כבר הרבה זמן, תרמו לו ההתקפה של ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר בכנסת ומחיאות הכפיים שהוא קיבל מהשמאל הסהרורי בזמן שהוא מניב רווח פוליטי לימין הפלסטיני והישראלי. תרמו לו ההשוואות השקריות שמנסים היסטוריונים, שממומנים בכסף גרמני, לעשות בין השואה ובין הנכבה בלי להבין איזה שטות הם עושים. תרם לו גם ספר שיצא לי לקרוא על הישובים שעמדו תחת מצור או נפלו במלחמת השחרור.
הציבור היהודי בישראל לוקה בבורות ושכחה לגבי ההיסטוריה של עצמו כציבור יהודי ישראלי וכמאמרו של יגאל אלון "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". תרם לו מאמר בהיר וחד שכתב שלמה הלל שבגילו המופלג עוד מספק בצורה שקולה קול שכל כך חסר בציבוריות הישראלית. השכחה שלנו לגבי 1948 מדהימה והנרטיבים השקריים לגבי מלחמת 1948/ מלחמת השחרור / הנכבה הולכים ותופסים מקום לא ראוי בזיכרון הקולקטיבי.
מלחמת השחרור הייתה מלחמה על חלוקת הארץ ועל קיום בארץ. מלחמה בין העם היהודי בפלסטינה-א"י המנדטורית מצד אחד ומנגד העם הפלסטיני וצבאות מדינות ערב, שתמכו בו ובריטניה שסייעה לצבאות עבר הירדן ומצרים.
מה היה קורה אם הינו מפסידים אנחנו יכולים רק לשער ממה שקרה בישובים הבודדים שנכבשו / ננטשו.
מה עשינו כמנצחים אנחנו יודעים.
לא אנחנו פתחנו באש עם הכרזת החלוקה בארץ ולא אנחנו הטלנו מצור על יישובים מבודדים בחודשים שבין ההחלטה ותום השלטון הבריטי.
לא אנחנו הכרזנו שההחלטה אינה מקובלת עלינו ולא מנהיגינו התרברבו שהערבים יושלכו לים.
מה שכן עשינו זה לנצח במלחמה, במחיר אדיר במאמץ כביר, ניצחנו במלחמה ועשינו במסגרת הניצחון לא מעט דברים קשים שהיו מקובלים במלחמות בין עמים על טריטוריות באותה התקופה. נכון, לא גירשנו מעל אדמתם רק את מי שלחמו בנו בכדי לגרש אותנו מעל אדמותינו, אבל שם זה התחיל. בקרבות על משמר העמק ובן שמן, בקרבות על קריית ענבים ויישובי הנגב.
אסונם של הפלסטינים, ערביי ארץ ישראל נעוץ. בכך שהם הפסידו במלחמה. שהם לא השכילו לקבל את החלוקה, שהם נגררו אחרי מי שרצו לזרוק את היהודים לים בתעמולה. חה"כ זחאלקה יכול ללהג עד מחרתיים על כך שהוא לא שכח את 1948, גם אנחנו לא!
והגיע הזמן שחה"כ זחאלקה ושאר מנהיגי הפלסטינים בישראל ובגדה בהווה יתחילו חשבון נפש לגבי מה שקרה ב-1948 כי הם לא עשו אותו עד היום.
אין לנו שום סיבה להתנצל על 1948, ניצחנו. בשטחים בהם הוקמה מדינת ישראל נותר מיעוט ערבי פלסטיני, במקומות הבודדים בהם ניצחו הערבים לא נותר שום ישוב יהודי, זה מסביר המון. בדרך לסוף הסכסוך, לשוויון אזרחי מלא ללא הבדלי דת גזע ומין בשתי מדינות לאום, לא רק הציבור הישראלי צריך להפנים דברים. גם הציבור הפלסטיני והגיע הזמן שבציבור הזה, ידברו בלי סיסמאות על 1948.
תגיות: ג'מאל-זחאלקה, היסטוריה, חלוקת-הארץ, מלחמת-העצמאות, נכבה, סתיו שפיר, שתי מדינות לשני עמים
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
15 באוקטובר, 2015 בשעה 7:48
איך לא חשבו על זה קודם?
עכשיו הערבים יקראו וידעו את העובדות ומיד יגידו – אוי סליחה לא ידענו! עכשיו שק. טוכולסקי כתב לנו אותם אנחנו מבינים היכן טעינו.
והרי באמת העובדות תמיד נר לרגליהן של כל אומות העולם.
הרי היה זה מקיוואלי שאמר – או אולי מטרניך – בעצם אולי קיסינגר – עם עובדות אי אפשר להתווכח!
15 באוקטובר, 2015 בשעה 9:29
ברור שאפשר לשקר לעצמנו או לאחרים על הכל, אבל אפשר גם לענות בעבודות לשקרים. לא נגיע לפתרון מבוסס על קשר והשקרים של ביבי הביאו אותנו מאוד רחוק כמו שכולנו יודעים.
1948 ו-1967 והאשליות בקשר לשנים אלו הן בציבור היהודי והן בציבור הפלסטיני חייבים להגיע לדיון.
18 באוקטובר, 2015 בשעה 0:24
מומלץ לחפש בגוגל את "חוק האבן".
מומלץ לכולם לחפש בגוגל את "חוק האבן" ולהבין שממשלות ישראל לדורותיהם נכשלו כישלון חרוץ בטיפול בערביי ישראל וכן בטיפול במגזר הבדואי.
מאמר שהתפרסם לפני כחמש שנים ומאוד אקטואלי לימים אלה, ובמיוחד בימים אלו.
מומלץ לכולם לחפש, לקרוא ואפילו להפיץ את המאמר!!!
וזאת על מנת שאולי זה יפתח את עיניים של כאלה שמסרבים לראות ולהבין את המציאות הקשה שבה אנחנו נמצאים.
האירועים היום הם כתוצאה של הסירוס המתמשך, לאורך עשרות שנים, של כוחות הביטחון.
לא באמת המנהיגות אפשרה לכוחות הביטחון לפעול בכל האמצעים שעומדים לרשותם.
כל לוחם היה צריך ללכת עם עו"ד צמוד על מנת שזה ינחה אותו לגבי פתיחה באש.
שלא נדבר על כך שלוחמים לא קיבלו גב לאחר מעשה, והמפקדים ששמרו על התחת שלהם ברחו מאחריות, כך שלוחמים נשארו לבד במערכה המשפטית.
כיום מנסים לשנות את הדיסקט אך זה מאוחר מידיי כי אפשרנו להם לקבל ביטחון בעצמם ולהפסיק לפחד מאיתנו.
מצער שאנחנו צריכים כל פעם להגיע לקטסטרופות ורק לאחר מכן לפעול נכון.
במידה והצד המשפטי ימנע מהמנהיגות לפעול ולהמשיך לסרס את כוחות הביטחון, ואת המנהיגות עצמה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, יש לקבוע שאנחנו במצב חרום, ויש הוראות ברורות למצבי חרום – "הוראות לשעת חרום".
זה ימנע התערבות בוטה של הגורמים המשפטיים והם לא יוכלו להתערב בצורה גסה, כפי שהיה נהוג עד היום.
מצער שכל נושא ונושא כיום קם או נופל בהתאם להחלטה של יועץ משפטי, ביטחון המדינה ואזרחיה זה לא משחק של סמכויות וכיפופי ידיים, לפעמים זה עניין של חיים ומוות.
בנוסף יש לזכור שיועץ הוא רק יועץ והאחריות לא נופלת עליו אלא דווקא למיניסטר שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
אפשר לקבל את הייעוץ ואפשר גם לא לקבל אותה, בכל מקרה האחריות נופלת על מקבל ההחלטות.
כך צריך להיות במדינה מתוקנת, ולא במדינת חלם.
לפיכך יש להחזיר את הסמכויות והאחריות לאותם אלה שסמכויותיהם נגזלו מהם, ולא בצדק.
בסופו של דבר הכל עניין של מנהיגות!!!
18 באוקטובר, 2015 בשעה 19:50
תיקון קטן - לא היו כאן פלסטינים !
היו כאן ערבים ממקומות שונים ( מצפון אפריקה מאיזור סוריה וולבנון וגם מאזור עירק ). מיעוט שבמיעוט חי כאן דורות רבים. להזכיר לכולם שמה שהיה כאן זאת האימפריה העותומנית עד 1917-18 שהיה בה עירבוב של שבטים ואנשים שעברו ממקום למקום. אז בבקשה השמיטו את המושג שלא היה קיים כאן לפני קום המדינה עד 67.