מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
לא כיבוש, משטר הפרדה
יריב מוהר קורא לשמאל הישראלי להפסיק להשתמש במונח "כיבוש", ולקרוא למצב בשטחים "אפרטהייד" או "משטר הפרדה", כדי ליצור הפרדה בין המשטר הדיקטטורי לפלשתינאים ומול דמוקרטיה למתנחלים היהודים
קריאה למרצ ולמפלגות השמאל להשתמש במונח "משטר הפרדה" בנוגע לשטחים.
תמיד חשוב לגופים אידיאולוגיים להדגיש מסרים, ובזמן תעמולת בחירות זה ממש קריטי. לכן חשוב לטעמינו להפסיק להשתמש במונח "כיבוש" על מנת להתייחס למצב ביהודה ושומרון. כפי שנסביר מייד למונח "כיבוש" תרומות שליליות רבות למצב השמאל ולתודעת הסכסוך של הישראלים.
המונח "כיבוש", הפך זה מכבר למותג ואנשים תופשים אותו באופן מיידי: כיבוש משמעו המצב ביהודה ושומרון. כך נמצאים על אותו מישור 3 מיליון פלסטינים משוללי זכויות יחד עם כמה מאות דרוזים אזרחי ישראל (אומנם מסוג ב') שיושבים ברמת הגולן הכבושה אף היא. למעשה, סקירה של אירופה ומדינות רבות אחרות בעולם תגלה עוד הרבה שטחים "כבושים" כאלה.
לא, מה שמייחד את יהודה ושומרון איננו כיבוש, ואף לא משטר צבאי (כמו זה המתקיים בעירק)! מה שמייחד את יהודה ושומרון הוא קיומו של משטר הפרדה על בסיס אתני (באנגלית: "אפרטהייד"). במסגרת משטר זה סיפחה ישראל את השטחים דה פאקטו (על אף שהיא ממאנת להכריז על כך) ומקיימת בהם סוגי שני משטרים: דיקטטורה צבאית לפלסטינים ודמוקרטיה ליהודים.
עד לפרוץ האינתיפדה הראשונה ב87' (שני עשורים לאחר התחלת מפעל ההתנחלויות) לא היה שום קול משמעותי בממשל הישראלי שביקש לפתור את משטר האפרטהייד הזה. וכעת נדמה שמבחינת דעת הקהל הישראלית אנו שבים לאותה נקודה.
המשמעות היא שמימד הזמן מוסיף איכות חדשה למצב: ככל שהזמן עובר נעלמת הרלוונטיות של ההגדרה "כיבוש", ומתעצב לו בפועל משטר אפרטהייד עם דור שני ושלישי לאפלייה הגסה. זה המחיר האמיתי של ההשתהות לפתרון המצב ואותו יש להדגיש.
המונח "כיבוש" פוגע בשמאל גם משום שקל לטעון נגדו, ולהצמיח אופנה של טיעונים מפורכים כמו שרמת אביב היא שטח כבוש (כבוש, אבל לא חלק ממשטר אפרטהייד).
בניגוד לכיבוש הצבאי מונח האפרטהייד לא נוגע לביטחון, שהרי צה"ל יכול להישאר בשטחים (עדיין לשמור על ה"כיבוש", עד להסכם ובמידת הצורך), גם ללא משטר אפרטהייד בדמות התנחלויות אזרחיות ליהודים לצד מחנות הסגר לנתינים הפלסטינים.
מכל הסיבות הללו עוברים להילחם במשטר ההפרדה על בסיס אתני. אמרו: די לאפרטהייד!
נערך על ידי יוחאי
תגיות: אפרטהייד, כיבוש, מרצ, מתנחלים, פלסטינים
קישור קבוע
6 תגובות
17 בדצמבר, 2008 בשעה 9:17
אני מציע לקרוא לשמאל הקיצוני בישראל "הגייס החימשי השמאלני בישראל"
ולפוסטציונים "המתיוונים החדשים".
אין בעיה להמציא עוד ועוד כינויים ארסיים לכל מי שאתה מתנגד לדעותיו. אם רוצים להמשיך במשחק זה – בבקשה.
17 בדצמבר, 2008 בשעה 11:50
ליריב –
חוץ מעניינים סמנטיים יש לך גם איזשהו פיתרון להציע ? ונגיד וייקרא המשטר "אפרטהייד", איך בדיוק זה מקדם אותנו או את הפלשתינאים לאנשהו ?
17 בדצמבר, 2008 בשעה 16:06
הפתרון של יריב בהעדר הסכם קבע הוא לפנות את כל ההתנחלויות מהגדה ולהשאיר את הצבא, בדומה למודל חומש-שא-נור ובשונה ממודל ההתנתקות מעזה.
הפתרון מוצג כאן:
http://www.blacklabor.org/?p=3147
פתרון דומה הוצע ב"הארץ" ע"י יוסי אלפר, שהיה בעבר יועץ של אהוד ברק.
המדינה משקיעה מיליונים באבטחת מאחזים בלתי חוקיים והתנחלויות חוקיות שבוודאות לא יישארו בידינו בעת הסדר קבע. עד להסכם, צריך למצוא פתרון שלא יפגע בבטחון רוב אזרחי ישראל (למשל התנתקות חד צדדית) אבל גם ישדר לעולם ששליטתנו בגדה היא זמנית. רוב הציבור תומך בדעה ששטחי הגדה, רובם או כולם, אינם חלק ממדינת ישראל. זו המדיניות המוצהרת לפחות של קדימה והעבודה, לא רק של חד"ש והשמאל הרדיקלי.
מהלך מדיני חד-צדדי של פינוי כל ההתנחלויות והשארת צהל בשטח יכול להיות "מהלך קונצנזוס" שפוליטיקאים יוכלו למכור לכל הציבור ולא רק לשמאלנים. זאת, כחלופה למהלך הכושל של וילן עצמו ביחד עם קולט אביטל ועמי אילון (ובחצי פה – ברק) לעשות פינוי מרצון ממזרח לגדר. יוזמת בית אחד היתה מהלך של לובי קטן (למשל ממתישבי הבקעה הגוועת – כמה מהם חברי העבודה ומרצ) שהצליח להגיע גבוה אל הפוליטיקאים אך לא לשכנע את העם.
המכתב הנוכחי של יריב מתרחק מהקונצנזוס והולך שמאלה, ולדעתי זו ממש לא הדרך בה מרצ תהיה יותר אפקטיבית ואטרקטיבית.
איתי
17 בדצמבר, 2008 בשעה 16:33
אין פה שאלה של מה להציע. כשאתה כובש שטח חדש אתה אמור או לספח אותו ואת התושבים שלו כאזרחים, או לוותר עליו – מה שישראל היום עושה זה כיבוש כמו שחיפה היא כיבוש. מצד שני זו הפרדה גזעית כמו באפריקה ושום מקום בתוך תחומי גבולות 67.
17 בדצמבר, 2008 בשעה 23:39
אכן אפרטהייד.ותפקיד הסוציאל דמוקרטיה הישראלית במאבק באפרטהייד משני מאוד
18 בדצמבר, 2008 בשעה 10:50
אני לא בטוח שהמונח אפרטהייד נכון כאן. יש למילה הזאת משמעות מאוד קונקרטית, של מערכת חוקית ומוסדית שלמה של הפרדה ואפליה. אין לי שום כוונה להגן כאן על פשעי הכיבוש הישראלי במשני עברי הקו הירוק, ואני מברך על הניסיון לפתוח בבירור מעמיק יותר בתפיסת המציאות שלנו, אבל לדעתי השימוש במילה הזו, מעבר לכך שהיא מאפשרת לעלות מדרגה בגינוי לישראל (דבר חיובי בסך הכל), לא הופך את המצב ליותר ברור.
בכל מקרה, כמו שכתב רמי, השאלה שצריך לשאול את עצמנו היא מה תפקידו של השמאל היהודי במאבק הפלסטיני לשחרור מדיכוי וניצול? מה אנחנו מרויחים מהדיכוי הזה, שמונע מאיתנו להתנגד לו ברצינות?