למנוע מלחמת אזרחים

נושאים מדיני-בטחוני, עלו ברשת ב 11.10.15 1:09

הכיבוש הוא תשתית הטרור. סיום הכיבוש אולי לא יביא שלום, בטח לא בטווח הקצר, אבל המשכו יביא בוודאות למלחמת אזרחים, שטעימה קטנה ממנו קיבלנו השבוע

מאת: נועם שיזף

הקלפים עדיין בידי ישראל

מלחמת אזרחים עממית, בעוצמה משתנה, מתודלקת ברשתות החברתיות: זה העתיד המבהיל שצפוי לנו אם ישראל לא תדע לסיים את הכיבוש. החדשות הרעות: בסיבובים הקודמים זה לקח ארבע-חמש שנים ואלפי הרוגים עד שהקונצנזוס היהודי היה מוכן לשקול פתרונות שאינם צבאיים

בין האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, לפרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 חלפו כמעט 13 שנה. שתי האינתיפאדות דעכו סופית כעבור חמש שנים. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ועד לימינו חלפו בדיוק 15 שנה, ומאז סופה – עשור.

אם ניסיון העבר מלמד משהו, מסגרת הזמנים מתאימה בדיוק לצמיחת דור חדש של צעירים פלסטינים שמוכן להתעמת עם ישראל, כמו שעשו האחים הגדולים שלהם, ולפניהם – ההורים. התאוריה הזו מתיישבת גם עם הפרופיל של מבצעי פיגועי הדקירה ומי שמשתתפים בהפגנות בימים האחרונים, רובם צעירים בני פחות מעשרים.

אירועי השבוע האחרון אינם אינתיפאדה, כמובן. פיגועים או הפגנות נגד מטרות ישראלית, אזרחיות או צבאיות, התקיימו מאז שנות השבעים, בתדירות עולה ויורדת. האינתיפאדות לעומת זאת התאפיינו בהתגייסות כמעט טוטלית של החברה הפלסטינית, על כל המבנים שלה, להתקוממות (אם כי האינתיפאדה השנייה הפכה די מהר למאבק בנשק חם, שבוצע על ידי מספר קטן יחסית של פעילים).

המצב כעת שונה: אפילו נתניהו כבר נאלץ להודות שהרשות הפלסטינית אינה לוקחת חלק באירועים. לכן המוקד שלהם הוא במזרח ירושלים, תחת שליטה ישראלית ישירה, ולא בגדה. העובדה הזו גם מראה מדוע ישראל תימנע ככל הניתן ממיטוט הרשות ומחזרה לסדר שלפני אוסלו, כמו שכמה מהדמגוגים בימין דורשים. הרשות היא קבלן ביצוע יעיל הרבה יותר מאשר השב"כ וצה"ל בשמירה על השקט, וישראל תיפטר ממנה רק כשהיא תשתכנע לחלוטין שהיא כבר לא מבצעת את תפקידה.)

האסטרטגיה הבינלאומית של אש"ף קרסה

הרשות היא גוף מוזר: חלק עצום מהתקציב שלה – יש אומרים עשרים וחמשה אחוז – מוקדש לביטחון, אולם לא מדובר בביטחון הפלסטינים, אלא בבטחון הישראלים. לשוטר של הרשות הפלסטינית אסור להגן על תושביו של כפר מפני התקפת תג מחיר, למשל. בעשור האחרון קיבלה על עצמה הרשות את התפקיד של קבלן הביצוע של הכיבוש, מתוך הנחה שהשקט בשטח ייצור את התנאים להתקדמות במשא ומתן עם ישראל. הרי זה מה שתמיד הבטחנו לפלסטינים – שאם האלימות תיפסק, יהיה על מה לדבר.

אלא שמהר מאוד התברר שהדינמיקה היא הפוכה לחלוטין: השקט בשטח גרם לישראלים להאמין שהם יכולים ליהנות משלום ושגשוג ועדיין להמשיך בכיבוש. בשיא ההזיה הזו החלה מועצת יש"ע לשווק את ההתנחלויות כ"טוסקנה הישראלית". הפרדוקס העגום הוא שהאינתיפאדות הביאו לוויתורים ישראלים (אוסלו, ההתנתקות), ואילו השקט הביא להקשחת עמדות ולהתנחלות. על רקע אירועי השבוע האחרון, עצוב להיזכר במהומה שנתניהו הקים סביב הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל "כמדינה יהודית", כאילו שישראל צריכה את עבאס כדי להגדיר את זהותה. ברור שאם עבאס היה מכיר בישראל היהודית, היתה נמצאת איזו דרישה אחרת. הכל, ורק שלא נגיע להסכם.

כשהנהגת אש"ף הבינה שמישראל כבר לא ייצא כלום, היא הימרה על הלחץ הבינלאומי – בהתחלה מארצות הברית ואחר כך מאירופה. אלא שוושינגטון מעולם לא התכוונה ללחוץ ברצינות על ישראל. ג'ון קרי השקיע המון שעות בנתניהו, אבל מדובר היה בדיבורים עקרים. שיחות לשם שיחות. מספיק להשוות את המחויבות האמריקאית להסכם עם איראן להתנהלות הרופסת בנושא הפלסטיני כדי להבין במה מדובר. ההסכם האיראני היה אינטרס לאומי מבחינת הממשל. הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה רסיס בישבן.

ההתפתחויות המדהימות בעולם הערבי, ובמיוחד בסוריה, חיסלו סופית את האסטרטגיה הזו. סוריה הפכה ממאבק איראני-טורקי-סעודי למלחמה אמריקאית-רוסית עם השלכות עצומות על כל המרחב ומעבר לו – באיחוד האירופאי, באוקראינה ועוד, ואם זה לא מספיק, האמריקאים חוששים מאוד ליציבות של ירדן. בתנאים האלו, השאיפה הישראלית הישנה – לתחזק את הסטטוס קוו בשטחים – הפכה להגיונית מאוד גם מבחינת ארצות הברית. בשבוע שעבר הילרי קלינטון, שנותרה עדיין המועמדת הדמוקרטית המובילה, אמרה שהנושא הפלסטיני "יצטרך להמתין", וברור ששום מועמד רפובליקני לא יהרהר אפילו בלחץ על ישראל לסיים את הכיבוש. האסטרטגיה הבינלאומית של אש"ף קרסה השנה לחלוטין, ולעבאס מעולם לא היתה תוכנית ב'.

סכסוך במעמד צד אחד

אני לא יודע עד כמה החישוב הגיאו-פוליטי הזה נמצא במוחם של צעירים פלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים, אולם ברור לחלוטין שבשטחים שורר בשנתיים האחרונות ייאוש מוחלט מהמישור המדיני. זה משהו ששמעתי מכל פלסטיני שדיברתי איתו – חוסר היכולת לדמיין אפילו איזה שרשרת אירועים שתביא לסיום הכיבוש. במצב הזה יש מי שנאחזים בחיי היום יום שהשתקמו מעט בג'נין או ברמאללה, ויש מי שמוכנים לצעדים נואשים.

בישראל אוהבים לדבר על "ההסתה" בשטחים, זה נותן הסבר מניח את הדעת לאלימות שמתפרצת מדי פעם. תחושת הצדק הישראלית מתחזקת עוד יותר בשל ההרגשה שהפלסטינים תומכים באלימות, ואילו הצד הישראלי מבקש כל הזמן שקט – חיים של שגרה, מסחר, הסרת מחסומים וכו'.

אבל המצב הוא כמובן הפוך לחלוטין: הפלסטינים נתונים תמיד תחת האלימות של הכיבוש, שהיא יומיומית ושרירותית לחלוטין, בעוד הישראלים נהנים משקט ושגשוג רוב הזמן. ה"סכסוך הישראלי-פלסטיני" מתקיים לרוב במעמד צד אחד.

להמשך קריאה באתר "שיחה מקומית"