חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

השואה והנכבה – הזמנה להשקת ספר

נושאים חינוך ותרבות, מידע על פעילויות ב 1.10.15 1:05

ביום רביעי 14.10.15 בשעה 17:00 יתקיים במשרדי עמותת "זוכרות" (רח' יצחק שדה 34 ת"א) יום עיון לרגל הופעתו של הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית ערבית" בעריכתם של בשיר בשיר ועמוס גולדברג

מתוך דף הפייסבוק של האירוע:

ראשיתו של הספר "השואה והנכבה" (מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד) בקבוצת אנשי חינוך יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, שנפגשה במהלך שנת 2008 במכון ון ליר בירושלים לעיסוק משותף בשואה ובנכבה. בספר מכונסים מאמרים ומסות פרי עטם של חוקרים וחוקרות, סופרים והוגים יהודים ופלסטינים, אשר מבקשים להתמודד עם סוגיה זו.

17:00 מושב ראשון: השואה והנכבה: על טיבה של וו החיבור ועל הדקדוק הפנימי של הזיכרון הטראומטי
מרזוק אלחלבי, עיתונאי, סופר, משורר ומבקר ספרות ותרבות
עמר אלע'בארי, עמותת זוכרות
ד״ר אלמוג בהר, משורר, סופר ומבקר ספרות

18:30 הפסקה

18:45 מושב שני: האתיקה של זיכרונות השואה והנכבה: אופק של פיוס ושותפות יהודית ערבית?
ד"ר יעל ברדה, האוניברסיטה העברית ירושלים
שירה קופפר, אוניברסיטת חיפה
עלא חליחל, סופר ומחזאי

19:45 מגיבים: ד"ר עמוס גולדברג (האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ון ליר בירושלים), ד"ר בשיר בשיר (מכון ון ליר בירושלים)

שאלות ותשובות

דברי פתיחה והנחיה: דבי פרבר, עמותת זוכרות

נערך על ידי דורון
תגיות: , , ,

4 תגובות

  1. שושנה :

    איךמשוים קרבנות שנרצחו לפליטי תוקפים שנוצחו

    אני ניצולת שואה שכל משפחתי הושמדה בשואה ע"י הנאצים ועוזריהם המוסלמים. על לא עוול בכפם נרצחו ,000.000יהודים

    הנכבה זה הזכרת המפלה של התוקפים הערבים -שלא הסכימו להחלטה הבינלאומית על חלוקת הארץ והקמת מדינת ישראל ,ולמחרת להכרזת המדינה תקפו את הישוב היהודי כדי להשמידה המנהיגים הערבים עודדו את התושבים לעזוב לשבועות אחדים עד שישמידו את היהודים ואח"כ הם יחזרו. מי שרצה עזב – ולא נרצח,ויכול לבוא בטענות רק למנהיגים שלו שאמרו לו לעזוב .הפליטים הם לא קורבנות של השמדה ,אלא קרבנות הערבים התוקפים ומנהיגיהם !

  2. ק. טוכולסקי :

    שושנה, התשובה לשאלתך פשוטה. מייבשים את האקדמיה והופכים אותה לתלויה בתרומות חיצוניות. במדעי החברה והרוח השקעה גרמנית מסיבית שנועדה לפחות בחלקה לעשיית השוואה בין השואה והנכבה בכדי למרק את המצפון הגרמני.
    התוצאה כנסים מאמרים ספרים ובסוף גם השפעה על התפיסה הציבורי. שזה אותו דבר.
    עדיף להשקיע באקדמיה שלנו לבד, אבל זה מחיר היינו ל מדע החברה והרוח וההפרטה שלהם.

  3. חניתה :

    ההשוואה מזעזעת ברמות על

    כמו להשוות בין זבוב לפיל, רק בגלל שלשניהם יש אף. אולי גם לשניהם יש אוזניים, ושניהם גם נושמים אגב, עוד דימיון בין שני היצורים. יש עוד הרבה מין המשותף בין זבובים לפילים. למה שלא יעשו סימפוזיון על הנושא הזה?

  4. תלמיד הסטוריה :

    קהיליית הטרוניה מאדירה את ערכה של מסכנות הפליטים

    הנכבה הפלסטינית, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שואת העם היהודי – שאין עוררין על כך שהייתה אסון שאיננו בר השוואה לנכבה הפלסטינית – חלו שתיהן במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. בפרספקטיבה של אחרי למעלה משישים שנה, שני אירועים אלה חלו בקירוב באותו זמן היסטורי.

    ובכן בואו נשווה: מה השיגו הפלסטינים, ומה השיגו היהודים? איפה הם ואיפה אנחנו?

    האתוס הציוני המרכזי היה, במשך השנים שבהן "ציונות" לא הייתה שם גנאי, אתוס של בנייה, של שלום ושל חברה יצרנית. ערכים של צניעות, התאפקות – גם מול פשעי מלחמה מזעזעים, נחשבו לערכים חיוביים.

    ***
    במהלך שנות השלושים של המאה שעברה ותוך כדי המאורעות שבהם נרצחו, לרוב מן המארב, יהודים אשר כל חטאם היה – יהדותם, התפרסם מאמרו הידוע של ברל כצנלסון בזכות מדיניות ההבלגה. מאמר זה לא רק ייצג אז את קו המדיניות המרכזי של היישוב אלא גם טבע מטבעות לשון אשר שימשו מאז ועד היום כמצפן מוסרי של המדינה.
    "
    הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים… הבלגה זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אפיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה".

    איפה הם ואיפה אנחנו?

    נכון הוא שלא כל היהודים סר למשמעת ההנהגה היהודית. אבל אותם "מפא"יניקים בולשביקים", לא היססו גם להשתמש בכוח נגד פורעי החוק והמוסר שקראו לפעול בנוסח "דם תחת דם", ואשר סיכנו בכך את עצם קיומו של המפעל הציוני.

    האתוס המרכזי של היישוב המשיך להיות אתוס של בנייה, של קידום מפעלים חדשים ושל יישוב הארץ – לא כהתרסה, אלא כמעשה ממשי הנותן מענה לצרכי העם היהודי.

    משום כך יכול היה העם היהודי לקום מעפר ומאפר – פשוטו המחריד כמשמעו – ולהקים מדינה, תוך שהוא נלחם ומנצח שבעה צבאות שפלשו למדינתו הזעירה. משום כך יכולה הייתה אותה מדינה של פליטי שואה וחרב, חסרת תשתיות, תעשייה והון, לקלוט אוכלוסיה שמספרה עולה עליה פי שלושה – תוך מספר שנים קטן ותוך קשיים גדולים אשר סימנם נמשך עד היום, אבל מבלי להפוך אותם לדרי-רחוב. קוריוז מעניין הוא, כי בסוף שנות החמישים אחוז גדול של האוכלוסייה היה אנאלפביתי, ואילו בתחילת שנות השבעים אחוז זה כבר היה בשיעור המקובל במדינות המערב – כלומר, אפס בקירוב. אין לכך תקדים בתולדות העמים.

    איפה הם ואיפה אנחנו?

    האתוס הפלסטיני המרכזי לא היה עד כה אתוס קונסטרוקטיבי. זהו אתוס של שיבה לארץ שלמעשה איננה קיימת עוד, המאוכלסת ע"י עם אחר, חזק יותר ובעל רמת התפתחות חברתית וחומרית גבוהה יותר לאין ערך. זהו אתוס של שמירת המפתח לבית שאיננו קיים עוד, אתוס אשר מוציא מן האפשרות כל פעולה של שיקום. אתוס זה משאיר בכוונת-מכוון את צאצאי הפליטים בהגדרת פליטים, בניגוד לכל פליטוּת אחרת אשר קיימת בעולם. זהו אתוס שמנציח מסכנות ואומללות, ואשר הסירוב לכל הצעת פשרה הוא קו המנחה את פעולתו ובכך מנציח את עצמו.

    זו לפחות משמעות אחת, לא מבוטלת, של העיסוק הכפייתי בנכבה הפלסטינית, אשר "מועילה" להנצחת הסכסוך היהודי-ערבי. האדרת ערכה של המסכנוּת, תמשיך כנראה למרר את החיים – של הפלסטינים קודם כל.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.