מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
משבר הפליטים – האחריות מוטלת על כולנו
איך זה הגיוני שמדינת ישראל החזקה, הנאורה, המערבית והמתקדמת – משקיפה לה מהצד ושותקת מול מצב הפליטים מסוריה?
מאת: גל קרמרסקי
ישנם הרבה דברים גרועים שקורים בעולם, בייחוד באזורנו, אם בירושלים שבוערת, בשטחים, באפריקה, קוריאה, בכל עבר, You name it.
בשבוע שעבר יצא לי לראות פליטים רבים ברחובותיה של איסטנבול, עם רובם אפילו לא הצלחתי ליצור קשר עין, המראות היו בו בזמן מסקרנים ומרתקים, ועצובים וקשים מנשוא. משפחות על גבי משפחות (להערכתי מרביתם אפילו מהמעמדות הלא בהכרח נמוכים בסוריה), ילדים משוטטים חסרי כל ברחוב רעבים ללחם ולתקווה. עשרות פליטים מתדפקים על דלתות שגרירויות אירופה השבעות (שבדיה, גרמניה וכו'), מתכנסים בעצמם בקרן הרחוב בגשם, בשמש, בקרוב גם בשלג. למעלה מ-4,087,139 פליטים נכון להיום. ודאי קיימים עוד רבים- שלא נרשמו כפליטים מחשש, או מחוסר ידיעה. מחפשים את דרכם, ונסים על נפשותיהם. עשרות או מאות אלפים לא הגיעו אף למעמד של פליט, מרביתם נטבחו בדרך.
ואני תמהה איך זה הגיוני שמדינת ישראל החזקה, הנאורה, המערבית והמתקדמת – משקיפה לה מהצד, ושותקת. לא תרומה, לא תמיכה, לא גינוי, אפילו לא הצהרה (וגם אם רק לשם ההצהרה), ושימו בצד את האמירות שקודם כל עליה לדאוג לפליטים הפלסטינים שבאשמתה – זה נכון, גם לדעתי, אך לא על-כך הפוקוס בדיון זה. זה נכון שהשאלה העיקרית היא היכן מצויות מדינות ערב, ואיך הגיוני שהעולם הערבי לא קם באחת כנגד רצח עם אכזרי שכזה (ומפקיר את אחיו המוסלמים, באופן די דומה לזה בשעתו עם הפליטים הפלסטינים מ-48'), אך עלינו לזכור שצר מבינתנו להבין את עומק השסעים בעולם הערבי המשוסע ומחולק בתוכו יותר משנוכל לדמיין, ועוד יש לזכור שהאחריות ליצירת מציאות טובה יותר בראי ענינו אינה מצויה בביקורת על השכן, אלא בתיקון שעליו להתחיל בתוכינו, בעצמינו. ולא, הכוונה אינה לארח בעצמנו, היא נשענת יותר על מה שביכולתנו ובזמינותנו לעשות- להעניק סיוע רפואי לפליטים שעושים דרכם לאירופה- דרך תורכיה למשל, להעביר ציוד, ובעיקר להראות שגם לנו אכפת.
ממרץ 2011, ועד ספטמבר 2015, 4 וחצי שנים, והסיפור לא נדמה שקרוב לסיומו. הזעזוע בסוריה משפיע בכל יום שעובר על מדינותיה השכנות- בראשן כמובן לבנון, שכיום כ-26% מאוכלוסייתה הינם פליטים (רובם המוחלט סורים, החל מ-2011), וזה לא עוצר כאן, רחובות תורכיה מוצפים בפליטים, רבים מהם מחפשים מקלט מערבה משם במדינות אירופה העשירות (וגם הפחות מבוססות כמו בולגריה למשל), מפרים את ה"שעמום" והשקט הכל-כך אירופאי.
המצב לא יעלם, ולא ייפתר מעצמו, ככל הנראה, ובכל יום שעובר, עוד מדינה נגררת לחוסר השקט וחוסר היציבות שנגזרות מנוכחות הפליטים (לבנון למשל, להערכת רבים לא תוכל לשקם עצמה מחדש ללא תמיכתן של מעצמות העולם). העולם מצידו ממשיך להיגרר לאדישות הממכרת, לניכור, לחוסר הסולידריות וחוסר החמלה. האחריות מוטלת על כתפיי כל אחת ואחד מאיתנו – בהעלאת המודעות, בקריאה לעצם קריאה מדינית. הענקת הסיוע וההומניטריות לא צריכות לבלוט בשונותן, אלא לעמוד בראש השיח הגלובלי, כי אתמול אלו היינו אנחנו, היום אלו הם הסורים- ומי יודע מה יהיה מחר?
תגיות: גל קרמרסקי, סולידריות, סוריה, פליטים
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
29 בספטמבר, 2015 בשעה 14:37
למה עוד אתה מצפה מהישראלים?
לא מספיק באים אלינו בטענות שונות ומשונות על אפרטהייד וסיפורי זוועה אחרים, עוד יש לך טענות על אחריות שלנו , גם אם מוסרית, לפליטי העולם כולו?
ישראל לא אשמה בהתנהגותם של שכנינו ואין לנו כל חלק ונחלה על האסון שהם עצמם הביאו על ראשם. ישראל לא יכולה לעזור לכל הפליטים האלה, בקושי היא שומרת על עצמה ויושבת על הר געש כזה, שעדיף לשבת בשקט ולחזק את היסודות הפנימיים שגם הם מעורערים דיים. יש לנו מספיק עבודה בבית.
29 בספטמבר, 2015 בשעה 14:43
חניתה
לא מזמן היו יהודים רבים פליטים, ולחלק מהם עזרו על ידי הסתרתם מפני אלה שאיימו עליהם להכחידם. שכחנו מהר מדי. ישראל יכולה לעזור בכל מיני צורות. עזרתה תוכיח את אחריותה ואת גישתה המוסרית. אנו חיים בעולם גלובלי. הבית שלנו הוא חלק מעולם זה. לשבת בשקט זה להפקיר את הזקוקים לעזרה.
2 באוקטובר, 2015 בשעה 3:55
ישראל עושה די והותר
אני מכירה את ההסטוריה היהודית והורי היו פליטי שואה, כך שלא צריך לספר לי סיפורים. לא שכחנו שום דבר. ועם זאת, הטענה שאנחנו צריכים לעשות משהו למען פליטי סוריה היא טענה מגוחכת. יש שם מלחמה פנימית, כמו בכל המזרח התיכון, וישראל לא יכולה להציל את כולם. יש אסון הומניטרי כלל עולמי, ויש לטפל במצב בצורה בינלאומית, ולא לבוא בטענות לישראלים כמו שרגילים לעשות. זה לא התפקיד שלנו לתקן את עוולות האנושות כולה.