מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
השואה והנכבה – ספר חדש וערב דיון
מכון ון-ליר מזמין את הציבור לערב דיון בנושא זיכרון, זהות לאומית ושותפות, שיתקיים ביום שני 7 בספטמבר בירושלים
תגיות: השואה, יחסי יהודים ערבים, מכון-ון-ליר, נכבה
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
תגיות: השואה, יחסי יהודים ערבים, מכון-ון-ליר, נכבה
24 באוגוסט, 2015 בשעה 7:47
על זה בדיוק כתבתי כאן לפני כמה חודשים:
http://www.blacklabor.org/?p=56483
אין מקום להשוואה הזו, אבל הכסף הגרמני שמושקע בשל הרצון הגרמני למרק את המצפון שלהם קונה אקדמיה.
24 באוגוסט, 2015 בשעה 21:39
מקום רחוק, מקום להשוואה
יש לשלול את העיסוק הנמשך ב"נכבה" הפלסטינית לא מפני שהיא איננה מייצגת אמת היסטורית. עצם קיומו של הדיון בנכבה הפלסטינית, העלאתו על סדר היום והישארותו שם, אינם עניין אקדמי גרידא, אלא הם חלק מסדר יום רחב יותר אשר דווקא מנציח את הנכבה ואת הגלות והחלכאות הפלסטינית.
הנכבה הפלסטינית, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שואת העם היהודי שהייתה אסון שאיננו בר השוואה לנכבה הפלסטינית – חלו שתיהן במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. בפרספקטיבה של אחרי שבעים שנה, שני אירועים אלה חלו בקירוב באותו זמן היסטורי.
ובכן בואו נשווה: מה השיגו הפלסטינים, ומה השיגו היהודים? איפה הם ואיפה אנחנו?
האתוס הציוני המרכזי היה, במשך השנים שבהן "ציונות" לא הייתה שם גנאי, אתוס של בנייה, של שלום ושל חברה יצרנית. ערכים של צניעות, התאפקות – גם מול פשעי מלחמה מזעזעים, נחשבו לערכים חיוביים. על זה נכתב בזכות ההבלגה במאמר שטבע את הביטוי "טוהר הנשק":
הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים… הבלגה זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אפיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה.
איפה הם ואיפה אנחנו?
נכון הוא שלא כל היהודים סר למשמעת ההנהגה היהודית. אבל אותם "מפא"יניקים בולשביקים", לא היססו גם להשתמש בכוח נגד פורעי החוק והמוסר שקראו לפעול בנוסח "דם תחת דם", ואשר סיכנו בכך את עצם קיומו של המפעל הציוני.
האתוס המרכזי של היישוב המשיך להיות אתוס של בנייה, של קידום מפעלים חדשים ושל יישוב הארץ – לא כהתרסה, אלא כמעשה ממשי הנותן מענה לצרכי העם היהודי.
משום כך יכול היה העם היהודי לקום מעפר ומאפר – פשוטו המחריד כמשמעו – ולהקים מדינה, תוך שהוא נלחם ומנצח שבעה צבאות שפלשו למדינתו הזעירה. משום כך יכולה הייתה אותה מדינה של פליטי שואה וחרב, חסרת תשתיות, תעשייה והון, לקלוט אוכלוסיה שמספרה עולה עליה פי שלושה – תוך מספר שנים קטן ותוך קשיים גדולים אשר סימנם נמשך עד היום, אבל מבלי להפוך אותם לדרי-רחוב. קוריוז מעניין הוא, כי בסוף שנות החמישים אחוז גדול של האוכלוסייה היה אנאלפביתי, ואילו בתחילת שנות השבעים אחוז זה כבר היה בשיעור המקובל במדינות המערב – כלומר, אפס בקירוב. אין לכך תקדים בתולדות העמים.
איפה הם ואיפה אנחנו?
האתוס הפלסטיני המרכזי לא היה עד כה אתוס קונסטרוקטיבי. זהו אתוס של שיבה לארץ שלמעשה איננה קיימת עוד, המאוכלסת ע"י עם אחר, חזק יותר ובעל רמת התפתחות חברתית וחומרית גבוהה יותר לאין ערך. זהו אתוס של שמירת המפתח לבית שאיננו קיים עוד, אתוס אשר מוציא מן האפשרות כל פעולה של שיקום. אתוס זה משאיר בכוונת-מכוון את צאצאי הפליטים בהגדרת פליטים, בניגוד לכל פליטוּת אחרת אשר קיימת בעולם. זהו אתוס שמנציח מסכנות ואומללות, ואשר הסירוב לכל הצעת פשרה הוא קו המנחה את פעולתו ובכך מנציח את עצמו.
זו לפחות משמעות אחת, לא מבוטלת, של העיסוק הכפייתי בנכבה הפלסטינית, אשר "מועילה" להנצחת הסכסוך היהודי-ערבי. האדרת ערכה של המסכנוּת, תמשיך כנראה למרר את החיים – של הפלסטינים קודם כל.
25 באוגוסט, 2015 בשעה 7:59
לא צריך לשלול את העיסוק המתמשך בנכבה. תכלס צריך ללמד אותה בבתי הספר ולתת לפלסטינים לציין אותה כדי שיזכור כל אדם שמי שקם על העם היהודי ורוצה להשליכו לים, גומר רע. אם הפלסטינים יבינו שאנחנו לא הולכים לשום מקום ואת המחיר של הניסיון להוליך אותנו מכאן הם יפסיקו.
אבל אין מקום להשוואה והיא נעשת בצורה מלאכותית ובכסף גרמני כדי למרק את המצפון הגרמני וגסיסת האקדמיה הישראלית תורמת לכך. מי שרוצה כסף לחקור, צריך בהעדר כסף ציבורי לשרת אדונים זרים.
מסתבר שגם מכון ואן ליר.
25 באוגוסט, 2015 בשעה 10:46
תודה על תגובתך,
תרבות הטרוניה היא מרכיב מרכזי בהבנייה של תפיסת העולם הניאו ליברלית. היא מכוונת לחשיבה על זכויות כאשר החושב הוא משכיל במקצת, ולבכיינות כאשר מבחינה אינטלקטואלית הוא נחשל אפילו בעיני "ישראל היום". בעשותה זאת היא מכוונת לשיח שאין ממנו מוצא והוא מחזיר כל דרישה קונקרטית לשינוי הסדר החברתי, למישור "אכלו לי, שתו לי". העיסוק בנכבה איננו מתרחש על קרקע מנותקת מהמציאות. במילותיו של אבו מאזן, "האם בחלומות נאכיל את ההמונים הרעבים?" את זה הוא אומר לא בדוקטורט שלו, אלא כאשר משתמשים בתיזות כמו זו שהוא כתב, כתכנית עבודה פוליטית קונקרטית – ולזה הוא מתנגד. ועכשיו, קורט, תחליט אתה באיזה צד אתה נמצא