חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

אדונֵי המיקרו

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 10.06.15 1:05

עם הקמת ממשלת הימין הצרה נראה כי ישראל גולשת במדרון תלול לעבר היותה מדינה לאומנית, גזענית, קלריקלית וחשוכה, דמוקרטיה לקויה ההולכת ומתכרסמת; מדינה שמתקרבת במהירות לעבר היותה שנואה, מנודה ומוחרמת על ידי גורמים מתרבים ומתחזקים בעולם הדמוקרטי. כל עוד קיימים השלטון הזה וקיימות מגמות היסוד של המדיניות הישראלית, העתיד אינו צופן בחובו טובות לישראל ולעם היהודי

מאת: אורי יזהר

הגורם העיקרי למגמה זו הוא המשך הכיבוש – השליטה הישירה והעקיפה של ישראל על מיליוני פלסטינים נטולי זכויות אזרח ואדם וכפופים לעיתים קרובות לשרירות של גורמים צבאיים ומתנחלים, שלא לדבר על קרבנות פלסטינים רבים חפים מפשע שנהרגים במהלכים צבאיים נגד ארגוני ופעילי טרור, יהיו מהלכים אלה מוצדקים כאשר יהיו. האפקט המצטבר של כל אלה הן התופעות השליליות שתוארו לעיל. כל מאמצי האפולוגטיקה והכחשת הכיבוש של גורמי הימין למיניהם מראש הממשלה ושריו ועד אחרון הכותבים בעלון התעמולה שלו לא יצליחו לשקם את מעמדה של ישראל בעולם הדמוקרטי.

יציאה מהבוץ הזה אפשרית רק אם במדינת ישראל תכהן ממשלת שמאל-מרכז חזקה, שתישען על רוב ברור בכנסת ובציבור, ממשלה שהשמאל הוא הכוח המוביל בה ולא איזו מפלגת מרכז מטושטשת זהות ופרוגרמה. מצב זה נראה כיום כדמיוני, אבל אסור להתייאש מהתממשותו ויש לחתור להתממשות זו. שמאל ישראלי בימינו הוא כל גורם ציבורי או פוליטי שחותר לשלושה יעדים: א. כינונה של מדינת רווחה אוניברסלית; ב. סיום הכיבוש והשגת הסדר מדיני עם הפלסטינים; ג. הגנה נחרצת על הדמוקרטיה ההולכת ומתכרסמת בישראל. שמאל כזה יכול לעלות לשלטון רק אם יצליח לצרף אליו חלקים ניכרים מציבורים שעד כה תמכו בעיקר בימין הלאומני והדתי: מזרחים מסורתיים, עולים דוברי רוסית ובניהם, וכן דתיים לאומיים מתונים יחסית. האחרונים קיימים, אבל הם לא מאורגנים פוליטית והם נסחפים אחרי האגף החרד"לי של הציונות הדתית או מצביעים לליכוד ולמפלגתו של כחלון.

כדי להגיע למטרה הזאת זקוק השמאל למנהיגות בעלת שיעור קומה שתפיץ את מסריה בציבור ולאסטרטגיה של בניין הכוח, שתתווה את הדרכים הקונקרטיות להחדרת המסרים לתודעת חלקים גדולים בציבור היהודי. לשמאל של ימינו אין את שני אלה – לא מנהיגות ולא אסטרטגיה של בניין הכוח. לניהול קמפיינים, אפילו מוצלחים, ערב בחירות קשה לקרוא אסטרטגיה פוליטית של ממש. קל וחומר כשהקמפיינים אינם מוצלחים, כפי שהיו הקמפיינים של העבודה ומרצ בבחירות האחרונות. מפלגת העבודה – בוז'י, שלי, כבל, וכל השאר –  משדרת בינוניות. אף אחד מהבכירים בה אינו בעל שיעור קומה כלשהו. מרצ, שלאחרונה לא מפגינה אפקטיביות רבה בזירה הפוליטית, מקרינה אליטיזם. אלה אינן תכונות שימשכו את השכבות העממיות לבחור בשתי המפלגות האלה.

תמורה אמיתית בישראל יכול להביא רק שמאל שיחתור בו זמנית להשגת שלוש המטרות שנמנו לעיל. פעולה להשגת אחת מהן אינה מביאה לתוצאות משמעותיות. אבל השמאל הנוכחי בישראל מפוצל בין שמאל מדיני-דמוקרט לשמאל כלכלי-חברתי. כל חלק של השמאל מדגיש תחום אחר. מפלגת העבודה מדגישה יותר את התחום הכלכלי-חברתי ומרצ מדגישה יותר את התחום המדיני ותחום זכויות האדם והאזרח. תנועה חשובה כמו 'דרור ישראל', תנועת בוגרי הנוער העובד, שהייתה פעילה ומובילה במחאת קיץ 2011 ופועלת למען חיזוק הדמוקרטיה בישראל אינה נאבקת כמעט נגד הכיבוש ואינה מביאה בחשבון את הסתירה שקיימת בין הכיבוש לדמוקרטיה, את הכרסום המתמיד בדמוקרטיה עקב הכיבוש.

המשכיות הכיבוש מונעת גם תמורה חברתית משמעותית, הן בתחום צמצום הפערים הכלכליים והן בתחום מיתון היחסים בין המגזרים בישראל. הפעילים בעמותות החברתיות למיניהן וגם העוסקים בחברה וכלכלה ברמה העיונית, ברובם אנשים אינטליגנטים, אינם מביאים בחשבון כי כל עוד קיים הכיבוש לא תקום מדינת רווחה אמיתית בישראל. וזאת בגלל השקעת משאבים מרובים בהתנחלויות ויותר מזה בגלל ריכוז המאמץ הפוליטי והמחשבתי בשימור הכיבוש ובהגנה על ההתנחלויות, יותר מאשר בשיפור מצבן של השכבות החלשות. העמותות והארגונים עושים פעולות חשובות למען רווחה וארגון עובדים, אבל אלה הן יותר קיזוז עוולות הקפיטליזם החזירי מאשר תיקון חברתי אמיתי. במילים אחרות, המשך הסכסוך דוחף את החברה הישראלית לעבר אימוץ אתוסים של קרבנות ומלחמה יותר מאשר לעבר אתוסים של בנייה ויצירה חברתיים. בתנאים כאלה לסוציאל-דמוקרטיה אמיתית אין כל סיכוי.

בדרך כלל נוטים אנשי הארגונים והעמותות להתעלם מן הפרובלמטיקה הזאת. כל עמותה וארגון מתמקדת בחלקת אלוהים הקטנה שלה ורואה בה חזות הכל. אלה הם מי שאני מכנה "אדוני המיקרו". קיימים מספר סוגים של ארגונים כאלה: עמותות וקואליציות העוסקות ברווחה ושיפור מצב כלכלי, קבוצות העוסקות בפעולה ציבורית לגיוס כעת קהל למען השגת מטרה מסוימת או נגד תופעה מסוימת, ארגונים למען תיקון הממשל ושמירה על זכויות אזרח ואדם, ארגוני צרכנים, איגודי עובדים אלטרנטיביים, קואופרטיבים לאספקת שירותים, קבוצות וארגונים להפצת מידע ותרבות אלטרנטיביים, ארגונים להגנת הסביבה, ארגונים מגזריים, קבוצות אידאולוגיות, מגזינם אינטרנטיים, ארגונים מקומיים, תנועות נוער מסוימות, ועוד. כל הפעילויות הללו הן חיוביות ובכיוון הנכון, אבל, כאמור, הן אינן מוליכות לעבר שינוי מאזן הכוחות הפוליטי שהוא תנאי הכרחי, ואולי גם מספיק לשינוי מגמת התנהלותה של ישראל. בילילם אחרות, הנחלים הקטנים אינם מתחברים לנהר אחד גדול שיש ביכולתו לגבור על המדבר האידאולוגי ולנקז את הביצה הפוליטית.

חלוקה זו אינה חדה וחלקה ויש ארגונים שעוסקים ביותר מתחום אחד, אבל לכולם משותפת ההימנעות מיצירה ו/או אימוץ של הסינתזה הגדולה הדרושה לשם הקמתו של שמאל אמיתי – חברתי, אידאולוגי ופוליטי – הדרוש לישראל כאוויר לנשימה. לתופעה זו יש מספר גורמים: ראשית, לנוכח המצב המורכב והמסובך שישראל נתונה בו, קל יותר ופשוט יותר להתמקד בסוג אחד של פעולות או בכמה סוגים קרובים תוך התעלמות מהאחרים, לחפש את המטבע מתחת לפנס ולא לצאת לחשכה היכן שאולי הוא נמצא. שנית, תמיד נוח יותר ונעים יותר לפעול עם מי שקרובים לך במוצא, במעמד חברתי ותרבות ולא להתחבר מתוך עמדה של שוויון ערך עם ה"אחרים" למיניהם. כך לא מגיעים למגזרים המנוכרים לשמאל וגם אם מגיעים כדי לסייע, לא משפיעים על עמדות והזדהות פוליטית. דוגמת הקיבוצים העירוניים והקבוצות השיתופיות בערים מדגימה זאת היטב. שלישית, תמיד מושך יותר לפעול בהיקף מוגבל ולטווח קצר, להשיג תוצאות מהירות וסיפוק מיידי, לקבל "לייק" בפייסבוק, ולהרגיש ש"עשינו משהו", מאשר לפעול לטווח הארוך ללא ערובה להישג מוחשי מהיר או אף בכלל; לעסוק בעניין משני ולהחטיא את הנושא המרכזי של שינוי מאזן הכוחות הפוליטי שמחייב חשיבה מופשטת והבנה תיאורטית ואינו מעניק סיפוקים מיידיים. ספק אם רבים מבין הפעילים החברתיים מסוגלים לכך. תמיד קל יותר לטפל בסימפטומים מאשר בשורש הבעיה. ואלה המסוגלים לחשיבה מופשטת ולעיסוק תיאורטי במכלול הסוציו-פוליטי מתרכזים בדרך כלל במגדל שן אקדמי כלשהו.

רביעית, בחלק ניכר של הקבוצות והארגונים קיימת הנטייה לברוח מזיהוי פוליטי, וזאת כאשר ללא שינוי במאזן הכוחות הפוליטי לא יהיה שיפור רציני במצב המדינה והחברה. חמישית, יש גם כמה וכמה ארגונים וקבוצות שמונהגות על ידי בעלי אגו מפותח, ואולי אף נפוח, שמוליכים את ארגוניהם בנתיב נפרד של התבדלות ואינם חוברים לאחרים אלא אם מובטח להם שישלטו בהתחברות הזאת ויכתיבו את דרכה. חמישית, גם ההתמסרות למשפחה (אצל צעירים), לקריירה ולפרנסה מקשה על רבים מבין הפעילים החברתיים והפוליטיים וכן לסתם אזרחים מודאגים להתמסר  לפעילות הדרושה.

מה ניתן לעשות כדי לשנות מציאות זו? ראשית, לחשוף את ההתגודדויות הזעירות והנפרדות ולבקר אותן ללא משוא פנים. שנית, ליצור אלטרנטיבה אידאולוגית אמיתית למציאות הישראלית ולכוחות המנווטים אותה, להראות כי דרכו של השמאל האמיתי, המציב לנגד עיניו את שלוש המטרות שהוצגו לעיל -הכלכלי-חברתית, המדינית והדמוקרטית – בדרגת עדיפות שווה, היא הדרך היחידה בה תוכל ישראל, הן לשרוד והן להתפתח כמדינה יהודית ודמוקרטית באזור המסוכסך הזה. להחליף את אתוס הקרבנות והעוינות אתוס של יצירה חברתית וקבלת האחר. לנסות לחבר כוחות הדוגלים בדרך זו, אם במסגרת מפלגות קיימות ואם במסגרות עצמאיות שבהמשך ירכשו גם כוח פוליטי. על סוגיות אלה וקרובות להן הרחבתי את הדיבור בספרי "עתיד השמאל בישראל: דעיכה או התחדשות?”, שיצא לאור לפני קרוב לשנה.

נערך על ידי דורון
תגיות: , , , ,

14 תגובות

  1. מיכאל לינדנבאום :

    לא מדוייק- "כל עוד קיים הכיבוש לא תקום מדינת רווחה אמיתית בישראל.

    ההסתערות הניאו-ליבראלית על מדינת הרווחה התקיימה בחלק גדול מהעולם המערבי ,ללא שום קשר לכיבוש,אלא כריאקצייה חברתית של התאגידים והטייקונים בסיוע נמרץ של הפוליטיקאים של ההפרטה.
    לכן ,לא מדוייק לכתוב : "כל עוד קיים הכיבוש לא תקום מדינת רווחה אמיתית בישראל."

  2. אורי יזהר :

    למיכאל

    נכון שבמערב הסתער הניאו ליברליזם על מדינת הרווחה גם ללא כיבוש. אבל הכיבוש הוא מכשול נוסף על דרך כינונה של מדינת הרווחה בישראל מהסיבות שכתבתי במאמר. לכן חיסול הכיבוש הוא תנאי הכרחי, לא מספיק לכינונה של מדינת רווחה אוניברסלית בישראל.

  3. מיכאל לינדנבאום :

    כשפושעי ההפרטה רוצים,כל תירוץ הוא מספיק טוב להצדיק הפרטה פרועה

    בשנות התשעים העליזות של השמאל הניאו-ליבראלי ,היתה הפרטה אכזרית ביותר תחת כיסוי,של "אוסלו","שלום בימינו".המערך "הצטיין" בכך במיוחד,תחת השרביט של רבין ז"ל הסופר מפריטן שהשתלט וסירס את התנגדות ההסתדרות על ידי שליחת קומנדו ההפרטה (רמון ופרץ)שלו להסתדרות תחת השם: "חיים חדשים בהסתדרות" .
    עכשיו אומרים לנו ,שסיום הכיבוש הוא תנאי הכרחי ,אבל לא מספיק לכינונה של מדינת הרווחה.

    בינתיים,פושעי ההפרטה מתכוננים לנגוס עוד נתחים עסיסיים של מה שהיתה פעם מדינת הרווחה המפא"יניקית.

    אז יש לי הצעה חדשה.אולי מלחמה ללא פשרה במשטר ההפרטה המשתולל מזה 30 שנה בארץ הקודש,הוא התנאי ההכרחי לשינוי חברתי?!

  4. דליה :

    הכיבוש מכרסם בדמוקרטיה. פרשת השחיתות בה מעורב גרשון מסיקה מוכיחה כי אי כיבוד החוק של הרשויות בהתנחלויות משמשת דוגמא לאי כיבוד החוק מטעם אנשים פרטיים. אם רשות בהתנחלות מקימה בית-ספר על שטח שאינו שלה, אזרח לומד ממנה והוא בונה חדרים ללא היתר חוקי. זהו כרסום בשלטון החוק ובדמוקרטיה. כרסום זה זולג לתחומי המדינה ולא נשאר רק בהתנחלויות.
    המאבק בלגיטימיות של ההתנחלויות הוא אחד הדרכים למאבק לקיום דמוקרטיה בישראל.

  5. אורי יזהר :

    למיכאל

    עם כל הכבוד ללהט הסוציאל דמוקרטי שלך, העוול שישראל מעוללת לפלסטינים בגדה המערבית יותר גרוע מכל העוולות החברתיות שקיימות בישראל. הגיע הזמן שתבחין גם בדברים שונים צאלה שתמיד אתה מתייחס אליהם בלהט כה רב.
    האם מי שאתה מכנה "פושעי ההפרטה" הם גם מי שהימין מכנה "פושעי אוסלו"?
    אינני יודע אם שמת לב, אבל כתבתי ששמאל אמיתי צריך להיאבק על שלושה יעדים יחד: מדינת רווחה, סיום הכיבוש והגנה על הדמוקרטיה. שמאל שנאבק רק על חלק מהם ייכשל תמיד.

  6. מיכאל לינדנבאום :

    מדבר הרבה ואין לו מושג על הפרטה

    אם החבר הנכבד שואל שאלת "תם" :"האם מי שאתה מכנה "פושעי ההפרטה" הם גם מי שהימין מכנה "פושעי אוסלו"?",פירוש הדבר שאף הוא שייך לשמאל הניאו-ליבראלי שהתחיל להפריט על ימין ועל שמאל החל מתוכנית הייצוב הניאו-טייקוניסטית של 1985,וכלה בפסטיבל ההפרטה של מתחזי השלום של "אוסלו" בשנות ה-90 בראשות המערך ומר"צ וכלה בשיתוף הפעולה הנמרץ עם משטר ההפרטה עד עצם היום הזה.

    אין לי שיג ושיח עם חובב הפרטה וטייקונים שמתחזה לסוציאליסט.

  7. אורי יזהר :

    אם אתה חושב שאני חובב הפרטה וטייקוןנים, אתה מוזמן לקרוא את הספרים שכתבתי, בתנאי, כמובן, שתבין מה כתוב בהם.

  8. מיכאל לינדנבאום :

    אומר ה"סוציאליסט": "יש דברים גרועים מהעוולות בישראל"

    הצהרה המעידה על בעליה יותר מאשר ספריו:"העוול שישראל מעוללת לפלסטינים בגדה המערבית יותר גרוע מכל העוולות החברתיות שקיימות בישראל."

  9. אורי יזהר :

    אין בכוונתי להמשיך ולהתייחס למה שלינדנבאום כותב. אני מקווה שיהיו גם כמה תגובות ענייניות שיתייחסו לגופם של הדברים ולא להכפשות למיניהן.

  10. מנחם לוריא :

    לרדת מן הגדר

    אורי,

    במאמר שלך,וכמדומני גם בספריך,אתה מציע חשיבה פוליטית אחרת מזו שנהוגה בישראל מזה כמה עשורים. זה יפה – אך המציאות מצריכה פתרון "קצת" יותר מורכב.

    אתמקד בשטחים הכבושים – אבל הדברים יפים ונכונים לתחומי החברה הרווחה והכלכלה.

    מיד לאחר כיבוש הגדה נשאלה השאלה: מה עושים עם השטח,ועם היושבים בו – ובתושביו הילידים?

    בשנים הראשונות (ולצורך הדיון כאן עד 1973) ה"רעיון" היה להחזיק בשטחים כקלף מיקוח להסדר שלום עתידי עם ירדן ובכלל.

    אחרי עליית הימין לשלטון ב 1977 לא ממש היתה החלטה על גורל השטחים הכבושים אבל היו מעשים המעידים על הכוונה: ישובים ישראלים החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם.

    מבחינה שלטונית גריידא: היישוב של יהודה ושומרון הוא פעילות נתמכת של הממשלה ולא פעילות יזומה על ידה.

    הפסיקתא הקודמת בהחלט דורשת הסבר אבל היריעה קצרה אציין,רק,ש"מפעל" ההתישבות ביו"ש מבוצע ומנוהל על ידי גופים חוץ פרלמנטריים וממומן בכסף ציבורי.

    מעז נכבשו השטחים המדיניות הרשמית של ממשלות ישראל מאופיינת ב"שב ואל תעשה".

    למעשה,יש שתי אופציות: להחליט שמספחים את השטחים הכבושים והופכים אותם לחלק ממדינת ישראל או – מתנתקים מהם עובר לעובדה שתוקם שם מדינה פלסתינאית עצמאית ובלתי תלויה בישראל.

    בפועל המדינה וממשלותיה,לדורותיהן,מחליטות שלא להחליט וזה מקור הצרות הן בהיבט של החברה הישראלית פנימה והן ביחסי החוץ והביטחון שלה.

    להחליט שלא להחליט זו אם כל חטאת. אחת ולתמיד הציבור בישראל,באמצעות הממשלה והכנסת,חייב להחליט: לספח את השטחים ולשאת בתוצאות או להתנתק מהם עובר להקמת מדינה פלסתינאית ולשאת בתוצאות.

    לא להחליט ולתת לכוחות השטח לעשות את שלהם הם המתכון הבטוח והבדוק לשמיטת יסודותיה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ודמוקראטית.

    לראות עיני: אין זה משנה,כרגע,מה תהייה ההחלטה (לספח או להתנתק) רק שאחרי 48 שנה שכבר יחליט הציבור הישראלי לאן מועדות פניו (סיפוח או התנתקות) ויבין שלכל אחת מהאופציות יש מחיר שאותו צריך לשלם.

    לא להחליט זה לתת לעוצמה השלטונית לחמוק מן הידיים ומה שהיה הוא שיהיה קרי: כוחות השטח שלהם העוצמה האידאולוגית והפוליטית – ושהם מיעוט – יכתיבו לרוב מה ואיך לעשות ואת התוצאות אנחנו חווים בחיי היום יום.

    אז לפני השורה האחרונה: קודם כל הציבור הישראלי,באמצעות הממשלה והכנסת,חייב לרדת מן הגדר ולהחליט האם פניו לסיפוח או להתנתקות – לפעול לפי ההחלטה הזו – וכן: לשאת בתוצאות ולשתי האופציות יש תוצאות שצריך לשאת אותן.

    ובשורה התחתונה: ממשלת נתניהו הנכחית נקטה בקו שלפיו שתי מדינות לשני העמים עבר מן העולם. הנשיא אובמה הגיב וציין שבאין אופציה של שתי מדינות לשני העמים יתקשה להגן על ישראל במישור הבינ"ל. אתמול הקשבתי לנאום נתניהו בכנס הרצליה. שמעתיו מציין ששתי מדינות לשני העמים עדיין חי וקיים אך איננו רלוונטי באין פרטר בצד השני. מבחינתו מוזמן הצד השני לדיון על הרעיון.

    לכאורה, יופי במציאות: כנס הרצליה איננו הפרלמנט הישראלי ומה שנאמר מחוץ לפרלמנט שווה כקליפת השום. רק דיון בכנסת והצבעה על אופציה אחת מהשתיים – רק זו הדרך – השאר "הכל דיבורים".

    …אז קודם כל: לרדת מהגדר ולהחליט לאין פנינו – ואחר כך: נתמודד עם התוצאות…

    אם לא נחליט – יחליטו בשבילנו ולא נוכל להלין….

    מנחם

  11. אורי יזהר :

    למנחם לוריא

    ראשית, תודה על התגובה העיניינית.
    אני מסכים אתך שהגיעה כבר מזמן העת להחליט. המצב של אי החלטה פורמלית על עתיד הגדה המערבית נובע במידה רבה מהחשש מפני תגובת העולם על סיפוח. אפילו בגין שדגל בא"י השלמה, לא סיפח. מצד שני, בשטח נעשו פעילויות שנועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית. זה היה ועודנו מפעל ההתנחלויות שנעשה אמנם בעיקרו על ידי גוש אמונים ותנועת אמנה, אבל בשיתוף עם ממשלות הימין שיוצגו על ידי שרון בימיו ההתנחלותיים. זה, כמובן, לא פוטר מאחריות גם את ממשלות המערך עד 77 שהחלו במפעל ההתנחלויות אבל הקפידו שהן לא תמוקמנה באזורים בהם יש אוכלוסייה פלסטינית צפופה. הם חשבו שבדרך זו הם ישיגו שטחים אסטרטגיים בלי להסתבך עם הפלסטינים. אבל בפועל הם רק סללו את הדרך לשלטון הימין.
    החלטה חד משמעית בכנסת למעו שתי מדיהות בא"י המערבית יכולה להתקבל רק אם השמאל יהיה הכוח המוביל בכנסת ובמדינה כולה. לצערי הרב השמאל אינו כוח מוביל כיום והוא די רחוק מהיעד הזה מסיבות שאת חלקן הצגתי במאמר והתייחסתי אליהן בהרחבה בספרי האחרון על עתיד השמאל. אשמח להתייחסויות גם לסוגיה זו.

  12. מנחם לוריא :

    לאורי תגובה #11

    מצאנו את עצמנו מסכימים על כך שהציבור הישראלי – באמצעות הממשל שלו – יושב על הגדר בכל מה שקשור לקבלת החלטה לגבי גורל השטחים.

    אמרתי,בתגובתי,שלכל החלטה יש תוצאות ושצריך להיות מודע להן ולשאת אותן תהה ההחלטה אשר תהה.

    אבל: בישראל של ארבעת העשורים האחרונים בכלל וזו של 2015 אין תרבות של שיח ציבורי ובעטיו קבלת החלטות. הישיבה על הגדר היא לא משהו שמיחד את גורל השטחים הכבושים אלא עובר כחוט השני בכל מה שנכלל ביחסי ממשל וציבור הבוחרים.

    אין שום בעיה פוליטית או מבחינת דעת הקהל לספח את השטחים למדינת ישראל. אני לא מכיר משהו שיעז לעשות זאת ברם: גם את רמת הגולן סיפחו (בחוק) למדינת ישראל וכנ"ל את ירושלים המזרחית… So What?

    כלומר: זה שמדינת ישראל תספח דה פקטו את השטחים ו/או וגם המצב הקיים הם לא יותר מאשר מה בכך – וזה משום שהעולם המערבי הדמוקראטי לא מוכן לקבל שלטון של עם אחד על עם אחר. והעם האחד,השליט,שונה בדתו מזה של העם האחר,הנשלט,אז בעיני המערב הדמוקרטי זה אם כל חטאת.

    אז: מדינת ישראל יכולה לספח את השטחים לעצמה מחר בבוקר זה לא ישנה דבר אבל כן יאיץ תהליכים שכבר קורים (החרמות….) והציבור פה יצטרך להתמודד עם מה שכבר קורה בתהליך איטי בבוקרו של יום המחר.

    גם התנתקות חד צדדית (נוסח רצועת עזה) היא לא יותר מ So What שכן זה לקבל החלטה שלא להחליט – וגם פה העולם המערבי הדמוקראטי יראה בישראל הריבון האחראי – כן,זה בעצם קורה בעניין עזה.

    אז,ולמעשה: ישיבה על הגדר בשב ואל תחליט ו/או וגם סיפוח הם אותו הדבר ולא ישנו,מהותית,שום דבר.

    נשארה אופציה אחת: התנתקות מהשטחים על רקע של הקמת מדינה פלסטינאית בשטחי יו"ש (ועזה????) והכרה בעיקרון של שתי מדינות לשני העמים.

    אני לא חושב שיש משהו בפוליטיקה הישראלית שחושב שלא רק שזו האופציה היחידה והרצויה אלא שבכלל ניתן לעשות משהו בנדון.לא בימין (מן הסתם) ולא בשמאל – יהה זה אשר יהה.

    בדרך כלל: מנהיגות פוליטית איננה סמי טרילר שחטיבת הכוח שלו מובילה את חטיבת המטען ליעד הנדרש. מנהיגות פוליטית,למעט כמה יוצאים מן הכלל (מבן גוריון שלנו דרך צ'רצי'ל עובר אצל אברהם לינקולן – ובודאי הזנחתי עוד לא מעט חשובים ומצויינים) המנהיגות הפוליטית היא פני העם.

    וכן: בנימין נתניהו וחבורת השרלטנים שאיתו הם הם פני האומה הישראלית בואכה 2015. ובצער רב.

    אינני יודע מהי הדרך שבה פתאום בקבינה של הסמי הישראלי יתיישב נהג שיחליט,כנגד כל הסיכויים והדעות,לסחוב את חטיבת המטען בדרך אחרת. אני לא רואה כזה באופק.

    לצערי,החברה הישראלית עוברת תהליך של הגברת הפערים כמו גם אובדן ההכרה הבין לאומית בצורך הייחודי של מדינת ישראל כמדינת לאום. במצב כזה,ההסטוריה לימדה אותנו שיש יותר מן המה שהיה הוא מה שיהיה ופחות פתיחות לשינויים או במשל שבחרתי: הסמי הולך ומזדקן,בדרכו ליעד הוא לא מוותר על אף מוסך שירות ואין מי שיש לו את ההון (אינטלקטואלי וכלכלי) לשנות.

    וכל עוד מ"י לא מחליטה לקבל את ההחלטה היחידה שהיא שוברת השיוויון – קרי: שתי מדינות לשני העמים,אני לא רואה כיצד,בטווח הממש לא רחוק,נמצא חלקי חילוף לסמי המזדקן שלנו ומה יקרה כשישבוק חייו? אינני יודע (אינני נביא) אבל הרבה אפשרויות לא ממש יש בנמצא ובשפע.

    בפיקתא הקודמת הבעתי מעין יאוש אני לא פסימי ואינני חושב שאנחנו בדרך הבטוחה לאובדן בית שלישי אבל – אני כן חושב שלאורך זמן הסמי שלנו כבר לא יוכל לסחוב את עגלת המשא שלו….

    איפה אני רואה כאן את "השמאל" הישראלי? הדבר משול לנהג שכיסו מדולדל והוא רוכש את הסמי המזדקן כי זה מה שהכסך שלו יכול לקנות ומשקיע בתיקונים שלו כל כך הרבה שלו היה פשוט עובד,במקצוע אחר,וחוסך את הכסף היה יכול לקנות מכונה מה”ניילונים”" שגם תתפקד ככזו.

    מנחם.

  13. אורי יזהר :

    למנחם לוריא

    אני מסכים לעיקרי הערכת המצב שלך. אבל אסור להשלים עם פסיביות. השאלה היא מה עושים כדי להטות את המדינה מהמסלול הגרוע בו היא נמצאת. ניסיתי לעשות זאת בסר ובמאמר שלעיל. ואמשיך לנסות. אני פתוח לכל הצעה, ואבחן אותה לפי מידת הצדק שבה ולפי היתכנותה.

  14. מנחם לוריא :

    צעדת אלף מיילים מתחילה בצעד:אחד...

    כפי שציינתי/רמזתי בישראל 2015 יש שיח ציבורי רדוד – מהשיח הציבורי לא תבוא הישועה.

    אם נבדוק הסטוריה של תנועות חוץ פרלמנטריות בהסטוריה של א"י פלסטינה נגלה במקרה הטוב הן הצליחו נקודתית ובמקרה הפחות טוב לא הואילו בדבר.

    המגזר השלישי: שהוא הזרוע הביצועית של פעילות חוץ פרלמטרית שנועדה למטרות חברתיות – המגזר הזה הפך לכלי במערך ההפרטה של ממשלות הביביזם/תצ'ריזם של ישראל בשלושת העשורים האחרונים – ובמיוחד תחת שלטונו של בנימין נתניהו. גם פה לא תמצא את הישועה.

    כל עוד הפרלמנט הישראלי נראה כמו שהוא נראה (מעבר למבנה הפוליטי המבנה החברתי,קרי: שר שהוא עבריין מורשע – סגן יו"ר הכנסת שהוא לכאורה עבריין ויש עוד הרבה דוגמאות) לא יכול לבוא מהמוסד הזה שינוי כלשהו – וזה בצער רב.

    הממשלה: תרבות המשילות הישראלית,למעט,אולי אריאל שרון ובמידת מה מנחם בגין,דוגלת במה שהיה הוא שיהיה העיקר שיהיה שקט "תעשיתי" עד לבחירות הבאות. גם מהממסד הזה הישועה לא תבוא.

    מערכת המשפט: אין שום סיכוי בעולם שמערכת משפט,תהה טובה אשר תהה,שהיא תצליח ל"חנך" אנשים ו/או לשנות דפוסי חשיבה שלהם. חוק הוא המסגרת שבה מגדירים כללי אתיקה במגוון תחומי החיים. ותו לו. וגם אם היה סיכוי כזה מערכת המשפט בישראל 2015 עוברת טלטלה עזה – הן מצד המחוקקים (השרה -או שמה הסרה – הממונה) ובעיקר מצד אמון הציבור – עוד לא נאמרה המילה האחרונה בפרשת רונן פישר – ועוד לא ראיתם כלום…..

    אז אם כל מערכת האיזונים ובלמים של הדמוקרטיה בא"י פלסטינה לא ממש מתפקד או בתפקוד לקוי מנין יבוא עזרינו?

    למקרא הדברים עד כאן,נדמה שאני הולך לומר שהיסודות של בית III כה רעועים עד כי הוא יקרוס אל תוך עצמו,ובכן?

    נתחיל מהסוף: היסודות הדמוקרטיים והפלורליסטים עליהם הקים עצמו הבית ה-III אכן רעועים ומצריכם תמ"א 38 ובדחיפות – רצוי אתמול.

    ישראל 2015 היא התפוצה היהודית הגדולה בעולם. כל עוד העמוד הזה עומד זקוף,לא יקרוס הבית. אבל…: העמוד הזה נמצא בסכנה גדולה מאוד.

    לפי פרופ' (אמריטוס) אמנון סופר ב 2025 (שזה עוד 10 שנים) בישראל יהיה רוב דתי/חרדי שמקיף (סביב גוש דן ונגזורתיו האורבניות) מיעוט חילוני שהוא גם מיעוט יצרני שהוא גם בנק הידע והמידע של החברה הישראלית. במעטפת החיצונית של א"י פלסטינה (ואת זה עבדך הנאמן אומר לא פרופ' סופר) יש את הפלסתינאים שהם מיעוט לאומי בלתי מוגדר למעשה – לא נוכח בחברה הישראלית. לא נוכח כי אין לו מעמד חוקתי כלשהו.

    מאחר ו 2025 זה "מעבר לפינה" ובקצב שהדברים נעשים עכשיו עול הכיבוש לא נראה מתחיל להעלם – חזרנו לנקודת היאוש. הבית ה-III בסכנת הכחדה וקריסה אל תוך עצמו.

    עד כאן תיאור הדברים הוא די שחור לבן ופסימי – אבל המציאות קצת שונה מזה.

    אני רוצה להדגים את אמרתי דווקא משוק העבודה: באורך פלא מדיניות ממשלת ישראל היא להעסקה לא מאורגנת כל עובד לנפשו – מה שיצליח ל"הוציא" מהמעסיק שיסתדר עם זה המדינה תשב מן הצד ורק תקבע את הכללים הרגולטוריים. וראה זה פלא: בחברות הגדולות של המשק הישראלי (בתחום התעשיה,התקשורת וגם בהיי טק) הולכת וגוברת יוזמת העובדים להתאגד למורת ליבם של בעלי המניות/ההון וגם של הרגולטורים במשרדי הממשלה.

    למה זה קורה? פשוט כי האדם ה"קטן" הבין שמנגנון של היד הנעלמה שאמור להגן עליו אחרי שהשיג מה שהשיג מהמעסיק פושט: איננו עובד.

    אני חייב לומר שתנועת ההתאגדות בשוק העבודה איננה נובעת ממצביעי מפלגת העבודה או מה שמכנים בעיתונות "שמאל ישראלי" לא מדובר בתנועה אידיאולוגית אלא בקיראה של פני השטח והבנה שה"פטנט" של היד הנעלמה פשוט – לא עובד.

    אם נרחיב את תחום התעסוקה לשאר החלקים של החברה הישראלית – אני חושב שנראה עוד ועוד תהליכים של התפכחות והבנה שכדי ליצר שינויים צריך לעשות אותם ללא עזרת המנגנוני הדמוקרטיה של א"י פלסטינה וב"שטח" עצמו.

    אחד המנגנונים האלה פועל נפלא,דווקא,בקרב החרדים. רבים מהם הבינו שממשל הישראלי מעוניין להשאיר אותם בגטו של העוני ותחת עינו הפקוחה של ממסד הרבי (האוטודוקסי החשוך) ואפילו מוכן לשנורר לא מעט כסף ציבורי לשם כך. מה עשו? קמו ויצאו לעבודה. וכן זה קורה וזה הולך ומתגבר. וכן: זה מאוד חיובי בעיני.

    אז מה אני אומר עד עכשיו: אני אומר שהציבור בישראל מבין (לאט ואולי לאט מידי) שצריך לעשות שינויים והדרך לעשותם היא לקום בבוקר ולעשות ולא לחכות שממשלה הנבחרת – זו שאמורה לתפעל את המדינה בשמנו תעשה.

    אבל… ופה יש אבל גדול וגדול מאוד.

    כדי שמשהו יתעורר בבוקר ויבין שצריך לעשות שינוי (ולא משנה מהו) וגם להבין שאת השנוי צריך לעשות לבד ולא לסמוך על משהו אחר שיעשה אותו – גם אם לכאורה בדיוק לשם כך נבחר,לכל זה צריך: ידע ומידע.

    עם אופקים צרים לא ניתן לברר מה הם האפשרויות,לא ניתן לנתח ולחשוב אילו אופציות יורדות מהפרק ואילו נשארות ולבסוף באיזו אופציה לבחור ומה ולאן לעשות ולחזור במידה ומסתבר שהאופציה שנבחרה היא דווקא המוטעית.

    בשביל זה צריך חינוך (שיש) והשכלה (שאין). בישראל 2015 יש חינוך. אפילו יש שר חינוך. אבל אין השכלה.

    מערכת ההשכלה (כן גם זו הגבוהה) פולטת בוגרים שהגיעו לשם כי עמדו בפרמטרים המדידים של המערכת. במילים אחרות: למדו לעבור את הבחינה וגם עברו אותה.

    פלורליזם בחינוך – אין. הענקת ארגז כלים ולימוד השימוש בו – אין. לימוד בדספלינות מאוד מרובות לשם רכישת ידע – אין.

    ולכן: הפתרון היחידי שאני רואה הוא: חנוך. עוד חינוך. פלורליסטי,חינוך שמטרתו הרכשה של ידע. חינוך שבו קיים האני,הרצוי,המצוי וגם האחר. חינוך ולא עמידה ביעדים.

    גם מי שהגיע לקריאת הדברים עד לפה – ישאל: אז איפה הפתרון,בנתיים זה נראה רע מאוד,ותחת שרביטו של ה"אח" בנט עתיד טוב יותר לא נראה באופק.

    אז זהו – זה פשוט לא נכון. נכון שה"אח" בנט מייצג,יותר מכל,מערכת חינוך שבה מצליח מי שאבא שלו "הוציא" מהמעסיק חבילת שכר מכובדת. ומי שלא זו הבעיה שלו. אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים.

    אצביע,ובקצרה,"רק" על שניים: מחאת יוצאי אתיופיה. כן אפשר להוריד את הגבות… יש לזה קשר גורדי לנושא החינוך משום שאחת הדרישות של המחאה היא לאפשר ליוצאי העדה גישה למגוון רחב יותר של ידע ומידע. ויש עוד דרישות שאינן בתחום הרכשת הידע אבל קשורים בו אם נרצה או לא.

    והשני: מחאת הסרדינים. (לא שכחתי את המרחאות הכפולות הן הושמטו במתכוון). למה? לשיטתה של ממשלת ישראל: רוצה שהבן שלך לא יהיה סרדין? תוציא מהמעסיק שלך "חבילת שכר" נדיבה ושלח אותו לבית חינוך פרטי ו/או שלם עבור החינוך האפור (גם פה כבר אין מקום למרכאות הכפולת). אם לא שיצטופף בקופסת הסרדינים – זה מה יש.

    לשיטת ההורים: בלי קשר ל"חבילת השכר" ולשאלה מה נקנה בשוק החינוך לילד שלנו ומה לא – שהמדינה תתחיל לדלל את קופסאות הסרדינים ורצוי – אתמול.

    מחאת הסרדינים היא מבחינת: קודם ניקח את מנהנטן ואחר כך נכבוש את ברלין (המקור של לאונרד כוהן).

    ונחזור להתחלה: שאלת אותי אם יש לי רעיון טוב שאפשר לקחת והאיץ על מנת לקדם את השנוי. עניתי לך: לא אין לי כזה אבל בחברה הישראלית קורים דברים מאוד חיובים (ומאוד איטיים) שאני חושב שהם בכיוון הנכון והמחשבה הזו איננה קשורה בכלל לימין לשמאל ולאידיאות פוליטיות אלא להתפכחות של הציבור שמבין שאי אפשר לסמוך על הממשל,על הדמוקרטיה והאיזונים והבלמים שלה שכן הם לא מתפקדים כיאות וצריך לנתק את העשייה החברתית מידע של ממשלת האין מעש.

    זה לאט ואולי מעט מידי אבל קורה.

    היה לי מרצה,ולא חשוב באילו מהמוסדות שלמדתי – וגם שמו לא ממש חשוב,שהציע לכל אחד מאיתנו לשמור בבנק סכום כסף שיספיק לקנות טיסה בכיוון אחד,לאיזו מדינה שנרצה – ולהשתמש בו ברגע שמשהו ב"שדרות" יחטוף ילד של משהו "מסביון" וידרוש כופר עבורו (כוונת המכוון היא לפרשת חטיפת של פטי הרסט בארה"ב בשנות ה- 70).

    אין כאן אמירה סתמית אלא אחרת. באבולציה של התפכחות חברה ויצירת שינויים מהחברה,מהדמוס, כלפי מעלה גם פרשת פטי הרסט אפשרית בישראל 2015 ותמרור האזהרה שתיצר (אם וכאשר) פרשה כזו כן ישנה פה דברים.

    ולמי שמרים גבותיו עכשיו: שמעתם על עוטף עזה ומלחמת/מבצע "צוק איתן" שם,בעוטף,ובגבול הצפון מחילה לחלחל התחושה שצריך לזעזע את הציבור בישראל כדי שיבין שבירושלים יושבת חבורת פחדנים שדואגת למכונית השרד…

    לא צריך "פטי הרסט" ישראלי מתחת לפני השטח (עוטף עזה,ישובי גבול הצפון,מחאת יוצאי אתיופיה ועוד) קורים דברים שבאמת יצריכו חשיבה האם נשארים פה או מציאים מהבנק את הכסך לכרטיס הטיסה/לגלות תרתי משמע…

    ולמען הסר ספק: לא שמעתי מעצתו של אותו המרצה.

    מנחם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.