מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מצב השמאל בישראל, נסיון לראות את התמונה השלמה – חלק ראשון
הבחירות הקרבות והולכות מסיטות את כולנו אל הטווח הקצר – כיצד מונעים הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו (ואולי בנט). אבל, צריך גם לדבר על הטווח הארוך. צריך לדבר על שיקומו של השמאל הישראלי ככוח מרכזי – דברים שנאמרו בכנס שהתקיים ביד טבנקין – חלק ראשון
מאת: אורי יזהר
הבחירות הקרבות והולכות מסיטות את כולנו אל הטווח הקצר – כיצד מונעים הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו (ואולי בנט). לא אכנס לזה עכשיו, כי לאנשי שמאל ברור לגמרי שיש לעשות כל מאמץ בבחירות האלה כדי שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה ותקום ממשלת שמאל-מרכז.
אבל, צריך גם לדבר על הטווח הארוך. צריך לדבר על שיקומו של השמאל הישראלי ככוח מרכזי. זה נחוץ הן בגלל הצורך בתיקון מה שהימין קילקל בכל התחומים והן בגלל הצורך בחידוש היציבות הפוליטית, שכן אי יציבות מתמשכת עלולה להוביל לקריסת הדמוקרטיה. אני אומר שמאל ולא מרכז. אולי צריך עכשיו מיצוב מרכזי לצורכי הבחירות, אבל לא בטווח הארוך. מרכז זה לא בשר ולא חלב, פארווה. בלי זהות ברורה. לא במקרה מתרסקות כל מפלגות המרכז אחרי קדנציה או שתיים, מאז ימי ד"ש ושינוי והגימלאים ובקרוב כנראה גם לפיד. שמאל חזק הוא ערובה לקיום הדמוקרטיה בישראל.
מצב המדינה ידוע: הקפיטליזם החזירי ממשיך לחגוג, העוני והפערים שרירים וקיימים, הכיבוש נמשך ועמו העימותים האלימים עם הפלסטינים, החברה הישראלית מפוצלת למגזרים שחלקם עוינים זה את זה, המערכת הפוליטית עוברת תהליך מרחיק לכת של פרגמנטציה והעדר הנהגה ראויה למדינה המביא לשלטון של עסקנים פעוטים. המשילות חלשה. הדת בגירסתה הלאומנית והגזענות מתחזקות והדמוקרטיה מתכרסמת. ועוד כהנה וכהנה תופעות שליליות שמרחיקות אותנו מדמות המדינה הנאורה בה אנו רוצים.
רבים וטובים מנסים לתקן. ארגוני החברה האזרחית למיניהם מנסים לתקן כל אחד בשדה הפעולה שלו. בחלק מהמקרים הם מצליחים אבל המציאות הגרועה אינה משתנה. כל פעלם מסתכם בקיזוז עוולות הקפיטליזם החזירי ולא בשינוי מהותי. ישראל זקוקה לתיקון כולל, לא רק תיקונים חלקיים, יהיו מועילים כאשר יהיו; המצב מחייב תיקוני מאקרו, לא תיקוני מיקרו. רעה חולה הוא הפיצול הרב של החברה האזרחית, כאשר כל ארגון ועמותה מטפחים את "חלקת אלוהים הקטנה" שלהם ורואים בה חזות הכל. והנחלים הקטנים אינם מתלכדים לנהר אחד גדול. גם מחאת קיץ 2011 לא הועילה. כולנו יודעים מה קרה לה. המלצות וועדת טרכטנברג, שגם הן סוג של "פארווה", ברובן המכריע לא מומשו. המלצות וועדת אלאלוף למלחמה בעוני נשכחו מלב והמלצות וועדת גרמן נפלו עם התפטרותה מתפקיד שרת הבריאות. התוצאה העיקרית של המחאה הייתה הצבעה המונית עבור יאיר לפיד, הרפורמטור הגדול.
חשוב לומר כי לא יהיה תיקון חברה ללא סיום הכיבוש, אותו חור שחור השואב אל תוכו כמויות אדירות של משאבי חומר, נפש ורוח, הנחוצים לשם קיום והתפתחות נאותים של מדינת ישראל והחברה הישראלית. התיקון הכולל לא יבוא בלי הכרעות פוליטיות על התקציב, על מדיניות החוץ והביטחון, על מערכות החינוך והבריאות, וכל השאר. לשם כך דרוש כוח פוליטי חזק. הימין השולט כעת לא יביא את התיקון הכולל. גם המרכז האמורפי לא יעשה זאת. רק שמאל חזק, שיציב חזון ברור לפני הציבור הישראלי יוכל לעשות זאת.
אבל השמאל הפוליטי של היום לא מסוגל להגיע למצב של כוח פוליטי מוביל. מצבו ידוע: השמאל הוא מיעוט סוציולוגי ואלקטורלי, מרוכז ברובו במה שקרוי "השבט הלבן", המגזר החילוני-ליברלי אשר מפוצל בין שמאל חברתי ושמאל מדיני. מגזר זה מנוכר לשכבות העממיות המהוות לפחות את מחצית העם ותומכות ברובן בימין הלאומני והדתי. הוא מוכה בדמורליזציה המובילה לאפאטיה ויאוש של רבים וטובים ממאגר הקולות והפעילים של השמאל המסורתי. רבים מאנשיו מסתגרים בד' אמות של משפחותיהם, עיסוקיהם וחבריהם הקרובים, גולשים באינטרנט, מלקקים פצעים פוליטיים ומקוננים על המצב מבלי לנסות ולחפש פתרון כולל. השמאל ברובו מתמקד בסימפטומים, בתופעות הגלויות לעין מבלי לבחון את שורשי הבעיות, ומסתפק בדיבורים וכתיבה ללא פעולה ממשית: שמאל אקספרסיבי ולא אפקטיבי. וכל זאת כאשר הביטחון העצמי של הימין, בעיקר הימין הדתי, גוברים והולכים. ועם כל הכבוד לרשתות החברתיות, סטטוסים ולייקים בפיססבוק נותנים אולי פורקן למועקות אבל לא יוצרים כוח פוליטי יציב.
גם אם המרכז שמאל ירכיב את הממשלה הבאה, והלוואי שירכיב, זו רק עזרה ראשונה באמבולנס. צריך שמאל חזק ויציב כדי לטפל בשורשים ולא רק בסימפטומים של בעיות החברה והמדינה. צריך לבסס את השמאל כדי שהתחזקותו לא תהיה ארעית. אם הימין אכן יפסיד את הבחירות לא יהיה זה משום האטרקטיביות של השמאל והמרכז, אלא מפני שהימין, במיוחד נתניהו ועכשיו אולי גם ליברמן, הצליחו במעשיהם ובמחדליהם להמאיס את עצמם על חלקים גדולים בציבור. ייתכן גם שכמה מפלגות ימניות קטנות לא יעברו את אחוז החסימה, כפי שהיה ב-1992, ויגרעו מהימין מהימין כמה מנדטים קריטיים מבחינתו ויסייעו בכך למרכז-שמאל. אבל כל הזמן צריך לזכור כי רוב הציבור היהודי נוטה כיום יותר לימין מאשר לשמאל וניצחון המרכז-שמאל במצב זה הוא תמיד על חוט השערה ואינו מבטיח המשכיות.
כשאני מדבר על שמאל בישראל אני מתכוון קודם כל לשמאל ציוני. כי ההכרעה בין שמאל לימין תיפול בציבור היהודי. מי שנמצא מחוץ למחנה הציוני נמצא מחוץ למשחק. נושא המפלגות הערביות ומקומן במערכת הפוליטית הוא חשוב, אבל בשלב זה מתרכז המאמץ בהגעה להכרעה בציבור היהודי.
שמאל בישראל של היום במלוא מובנו של המושג אומר חתירה להשגת שלוש מטרות: א. שיקום מדינת הרווחה ברוח סוציאל דמוקרטית (כולל צמצום משמעותי של הפערים והעוני והפסקה וביטול של הפרטות למיניהן); ב. חתירה נמרצת לסיום הכיבוש; ג. הגנה על הדמוקרטיה המהותית הנתונה בסכנה מצד הימין הלאומני והדתי. לא אפרט יותר, בהנחה שהיושבים כאן יודעים במה מדובר. חשוב לומר כי יש לתת משקל שווה לכל המטרות הללו ולקשר ביניהן. אחת הבעיות הקשות של השמאל הוא הפיצול בין שמאל מדיני וחברתי, הן בתודעה והן במישור הארגוני. וגם מפלגה המנסה לשלב בין המדיני לחברתי, כמו מפלגת העבודה, עדיין לא מצליחה לשכנע את הרוב הגדול של הציבור בנכונות דרכה.
כדי להיות הכוח המוביל על השמאל הציוני, לחרוג מתחומי "השבט הלבן" ולחדור לעומק אל המגזרים המנוכרים לו. לשם כך הוא זקוק למנהיגות בעלת שיעור קומה, לחזון רלוונטי שייתן תקווה לרוב הציבור השרוי בדכדוך או רווי בעוינות כלפי האחרים למיניהם, ולאסטרטגיה פוליטית לטווח ארוך. לשמאל של היום אין את כל אלה. במקום מנהיגות יש לו עסקנים ומנהלים. במקום חזון יש לו כל מיני הצעות, חלקן חיוביות שמקזזות במקצת את נזקי הימין וחלקן כאלה שאינן מעלות ואינן מורידות. ובמקום אסטרטגיה לטווח ארוך יש לשמאל יחצנים ופרסומאים שמארגנים קמפיינים קצרי טווח לקראת בחירות.
נער הייתי וגם זקנתי והשתתפתי במערכות בחירות רבות וראיתי שכל הפטנטים האלה, וגם סלבריטיס למיניהם, כוכבים ממערכת הביטחון או מעולם העסקים שמוצנחים, מושתלים ומושחלים לרשימות המועמדים לכנסת, לא הביאו את השמאל לעמדת הגמוניה אידאולוגית ושליטה פוליטית יציבה במדינה. כל הטקטיקות האלה יכולות לעזור קצת בבחירות הקרובות, אבל לא הן שייצבו את השמאל לאורך ימים ככוח מוביל. וגם, אם חושב מישהו שאפשר להקים ממשלת מרכז-שמאל יציבה שתפעל בנחרצות להשגת הסדר תוך הישענות על ליברמן וכחלון – הוא משלה את עצמו. אלה משענות קנה רצוץ שכפי שנאמר כבר בתנ"ך, יבואו בכפו ונקבוה.
יש בישראל כ-20 עד 25 מנדטים במרכז המפה הפוליטית שמחפשים כל פעם מושיע חדש בגלל יאוש מהמפלגות הקיימות. בבחירות האחרונות הם הצביעו ברובם ליאיר לפיד. בבחירות הקרובות חלקם כנראה יצביעו עבור כחלון. האסטרטגיה של השמאל כיום מכוונת להשגת קולות מצביעי לפיד והתנועה של לבני למפלגת העבודה ומרצ. גם אם אסטרטגיה זו תצליח, ואני בעדה בשלב זה, היא לא תשנה מיסודה את יחסי הכוחות הבסיסיים בין ימין ושמאל בארץ הזאת. דוגמה היסטורית: התחסלותה של ד"ש שנוצרה ב-1977 אחרי קדנציה אחת בכנסת ובממשלה, לא החזירה את תנועת העבודה לשלטון בבחירות 1981.
תגיות: אורי יזהר, גוש שמאל, החברה-האזרחית, השבט-הלבן, ועדת אלאלוף, ועדת-טרכטנברג, מגזרים, שמאל
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
28 בדצמבר, 2014 בשעה 0:30
בשביל כוח פוליטי צריך להיות בפנים - בכל מקום.
בשביל כוח פוליטי צריך להיות בפנים – בכל מקום.
פעולה מבחוץ (מגזר אזרחי עמותות) , יכול לתרום רק אם הוא מתקשר לעיקרון הכללי. לא ההיפך.
בפנים –
בצבא, במערכת החינוך, בוועדי עובדים, ברשויות המקומויות, בכל שדרות המגזר הציבורי (במיוחד במשרד האוצר והביטחון), בתקשורת.
ואין דבר כזה חצי שמאל. שמאל מדיני וימין חברתי – זה ימין.
שמאל חברתי וימין מדיני – זה ימין.
28 בדצמבר, 2014 בשעה 11:46
למשתמש האנונימי
מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 למרות שלא הייתה לא כמעט נציגות בכל המוסדות שנימנו בתגובתך. הייתה לו כריזמה והוא רכב על גל המחאה המזרחית מבלי שהבין אות עד הסוף. תנועת העבודה הייתה בכל המוסדות והפסידה את השלטון, כיהיא איבדה קודם לכן את ההגמוניה האידאולוגית.
מסכים ששמאל צריך להיות גם מדיני וגם חברתי. ראו בחלק הבא.
28 בדצמבר, 2014 בשעה 16:11
אורי אתה צודק.
אפשר לאבד את ההגמוניה גם מתוך מוקדי הכוח – הסתאבות, איבוד התיאבון היאידיאולוגי, וכו'.
מצד שני, לגבי בגין-
אנשים שלו כבר נכנסו לוועדי עובדים, במקביל להתרחקות מצביעי ד"ש מה"סוציאליזם" ההסתדרותי, עוד לפני 77.
תנועת העבודה נעדרה לגמרי ממערכת החינוך בריכוזי אוכלוסיה גדולים, אלה שתמכו בבגין. ולמעשה מעולם לא היתה שם באופן משמעותי.
לשלוט במשרד זה דבר אחד, אני התייחסתי לנוכחות במערכת עצמה.
זכורים לנו צעירים מעירות פיתוח שפנו למערך כדי לקבל תמיכה בריצתם לראשות המקומית ואחרי שנדחו נקלטו ע"י שמיר מהליכוד (מאיר שטרית למשל).
תנועת העבודה החזיקה במידה רבה בקליפה.
בגין ידע לנצל את המצב.
אתה בטח לא בונה על כריזמטור דמגוג כמוהו שיחזיר את תנועת העבודה לשלטון.
ודרך אגב, ב-1981 העבודה לא היתה רחוקה כל כך מנצחון, אחרי 77 התקבע תיקו שנשבר ב- 1992, כשבינתיים עלו כוחות חדשים (ש"ס) וכללי המשחק השתנו לגמרי.
4 בינואר, 2015 בשעה 18:26
השמאל כוח מרכזי או כוח גדול?
השמאל אינו יכול להיות כוח מרכזי כי הוא שמאל. אם הוא כמו היום אז הוא איננו שמאל אלא מרכז, ממלא אחר ההגדרה שהגדרת מרכז. בדיוק את . בתוך דבריך מובנית החולשה של השמאל שהוא למעשה מרכז. השמאל צריך להיות שמאל והימין-ימין. הבחירות יקבעו האם השמאל יהיה בשלטון או הימין. ברור שאם השמאל ירכיב ממשלה עם ליברמן וש"ס- אולי גם לפיד-ממשלתו לא תהיה ממשלת שמאל.