מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ראש הממשלה לא בא לעוטף עזה, גם לא להפגנת התושבים מול ביתו
אסתי סגל הצטרפה לקבלת השבת של תושבי עוטף עזה מול בית ראש הממשלה בירושלים וכתבה על כך במקום הכי חם בגיהינום."הם לא יודעים לדבר עם תקשורת, ככה לא מנהלים מאבק", התלונן איליאן מרשק האקטיביסט
שוב המלה הזנוחה הזאת, "שלום"
יומיים אחר כך, בבוקר יום ראשון באולפן הממוזג והמוגן אמר גיא מרוז לדוברת כפר עזה: "תסלחי לי שאני אומר ביום הנורא הזה, אבל אתם קצת מקטרים, לעומת תושבי הצפון ששנים עמדו גם בקטיושות וגם בחדירות אינסופיות… קצת אורך רוח!" (01:19:38 בוידיאו),
אבל כשאנחנו הגענו לקבלת השבת של תושבי עוטף עזה מול בית ראש הממשלה בירושלים, דווקא היינו מוטרדים מאורך הרוח ומהעדינות שבה הציבו את דרישותיהם (אם אפשר בכלל לקרוא לזה דרישות), "הם לא יודעים לדבר עם תקשורת, ככה לא מנהלים מאבק", התלונן איליאן מרשק האקטיביסט שהגיע עם מצלמת הווידאו שלו, "הם לא יודעים למחות", הוסיף. ואני אמרתי, "אין דבר, הם ילמדו, ומהר. כמו בכל המאבקים האחרים". עכשיו אני דווקא לא בטוחה – קבוצה של אנשי עבודה וחזון, צנועים ושקטים, מעולם לא למדו להרים קול, לדרוש משהו, האם הם ילמדו?
ערב שישי. השעה חמש. עוד חם מאוד. הגענו לרחבה שליד בית ראש הממשלה והמראה הראשון שקיבל את פנינו היה של ענת מקיבוץ נירים כשבידיה פאי שזיפים מעורר תיאבון אותו הניחה על השולחן המסודר לקבלת שבת ליד חלות קלועות ויין. בפינה עמד אלון הקטן משדרות וצייר בריכוז רב את יונת השלום. הוא היה מוטרד ממוטת הכנפיים שתכנן להוסיף לה, היה חשוב לו שתהיה רחבה ככל האפשר. בצדו השני של השולחן, בעוד המבוגרים מתארגנים ואינספור צוותי טלוויזיה ותקשורת מכוונים את המצלמות, ישבה הדר מיד מרדכי, מתעלמת מכל הרעש ועסוקה בציור הבית החדש שהיא מתכננת למשפחה. מתברר שגם היא, כמו דניאל בן גילה מנחל עוז, ששעה אחר כך נפגע למוות מפצמ"ר, אוהבת מִגדלים.אצלה כל קומה מיועדת לבן משפחה אחר. קומה אחת לאבא ואמא, קומה לאחיה הקטן זוהר, ובמרפסת היא עצמה מתכננת לגור.
…
מאחור ישב כל העת בשקט איש לא צעיר, בולט בשערו הלבן ופניו השחומות והחרוצות, בין המשפחות הצעירות שסביבו. רן פאוקר מקיבוץ ניר עוז.
ההיכרות שלו עם הנגב המערבי החלה כשהיה חייל נח"ל צעיר בהיאחזות ניר עוז. כשאיזרחו אותה ב-1957 הוא הפך לאחד מחברי הקיבוץ הצעיר. מאז הוא שם. בניר עוז. כל השנים האלו. באזור שלא היה בו שקט כמעט יום אחד. קודם הפאדיונים, אחר כך מלחמות, וב-14 השנים האחרונות "הטפטופים" וההפגזות, הפצמ"רים והקסאמים.
"כל הכבוד לכם על העמידה האיתנה, אני רק לא מבינה איך אתם מצליחים לעמוד בזה כל כך הרבה שנים", אני אומרת לו. "לא מטרידים אותי הפצמ"רים והטילים, אני לא מפחד מהם", הוא משיב לי, "כואב לי על הילדים בצד השני.
תגיות: אסתי-סגל, הפגנה, עוטף-עזה, ראש-הממשלה
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
26 באוגוסט, 2014 בשעה 11:06
סחטנות אמוציונאלית גם היא סחטנות...
אני מוכן להגיד 10,000 פעם שלום ברציפות ללא הפסקה אם זה יביא שלום.
אבל כולנו יודעים שה קישקוש.
המילה "השחוקה" הזו נאמרה כבר עשרות מיליוני פעמים ובכל זאת לא קם ונהייה שלום. היא שחוקה מפני שמשתמשים בה לריק, אלה שאינם רוצים שלום וגם אלה שיודעים שבין השימוש בה לבין שלום כל דימיון מקרי בהחלט.
שלום נוצר כאשר לשני צדדים מסוכסכים יש צורך או רצון בשלום; לא די לכך באובססיה של צד אחד.
וכמו שנוהגים לומר הזויי השלום – "שלום עושים עם אויבים", החלק המשלים של המשפט האלמותי הזנ הוא, ש"מלחמה עושים עם ידידים" שהרי כל המלחמות פרצו ממצב של שלום…
מה שקורה כיום לאורך גבול עזה הוא תולדה של השימוש המופרז במילה שחוקה, ועשיית כל הצעדים השגויים המוכיחים חוסר הבנה לגבי התנאים שיוצרים שלום. כל הויתורים לא הביאו שלום, כל הנסיגות החד-צדדיות לא הביאו שלום, כל ההפגנות חסרות השחר לא הביאו שלום, וכל מערכות הבחירות המיותרות לא הביאו שלום – לא אלה מייצרים שלום; שלום נוצר כאשר לשני צדדים מסוכסכים יש צורך אמיתי בשלום.
השלום בין ישראל למצרים נוצר משום שמצרים סרבה להמשיך ולהילחם נגד ישראל בשם האינטרסים האמיתיים או המדומים של אחרים, ורצתה להחזיר לשליטתה את סיני (ולא להשמיד את ישראל) ולעשות שני אלה מתוך עמדה של "החזרת הכבוד הלאומי המצרי", בצדק או שלא בצדק על כנו.
שלום בין ישראל לירדן נוצר, משום שירדן בקשה למנוע בכך הפיכת ירדן לפתרון האמיתי לבעיה הפלשתינאית, אחרי שהצליחה לחמוק ב- 1988 מהשגיאה הגדולה שלה ב- 1948, שעה שכבשה את הגדה המערבית במלחמת השחרור, ולמדה היטב על בשרה מיהם הפלשתינאים.
שני מקרים אלה הם היוצאים מן הכלל, שאינם מעידים על הכלל.
עם סוריה לא כונן למזלנו שלום, מפני שרמת הגולן היא נכס אזטרטגי לביטחון הלאומי של ישראל. למדנו זאת היטב לפני 67, וא"כ במלחמת יום הכיפורים. רמת הגולן צורפה לסוריה בהסכמי סייקס פיקו, ולא כדאי היה לסוריה להלחם עבורה נגד ישראל. לכן, גם ללא שלום, המציאות מול סוריה דמתה בכל הפרמטרים המרכזיים שלה למציאות הקיימת דה-פקטו מול מצרים וירדן.
המציאות באיו"ש שונה בתכלית מכל הדוגמאות הנ"ל ולכן, חוקי המשחק שם שונים, ואין לגזור מהם לגבי אפשרויות הפתרון באיו"ש, כשעזה היא סרח עודף של איו"ש.
כאן מונח על כף המאזנים סכסוך טריטוריאלי לאומי אמיתי, שאין לו פתרון במסגרת האידיאה השגויה של הסכמי אוסלו. לכן, גם 20 שנה לאחריהם, וגם בעוד 20 שנה, לא היהי שם פתרון דומה לפתרון המצרי או הירדני, או… הסורי.
תושבי עזה בקשו להתעלם מהציאות, תמכו בגרוש יורשיהם בתנועת ההתיישבות הציונית – שליחי התנועה הדתית לאומית – וסייעו לגרושם. עכישו תורם לשלם על כך מחיר…
ראש הממשלה מנהל מדינה, מלחמה ומאבק מדיני של כולם, וחשוב שלא ישעה לכל הפגנה או הבעת דעות מגזרית, במקום לעסוק בעיקר. אחרי הכל, הדמוקרטיה אינה מתנהלת ברחובות העיר או בשדות תפוחי- האדמה.
לכל החלטה מדינית יש מחיר. עיתים הוא גלוי לעין ולעיתים הוא מאחר להגיע, אבל מגיע. אם ילמדו תושבי ישובי קו הגבול את הלקח בדרך הקשה – דיינו. סולידריות אינה ניתנת לחלוקה ולהתניות.
אבל גם אם יממשו את איומם ויעזבו את הישובים, עדיין אין זו סיבה שמדינת ישראל תקפוץ בשל כך מעל לפופיק. אני בטוח שימצא מי שיחליף אותם, כפי שנמצאו כאלה ביהודה והשומרון בצה"ל ובמוקדי אתגר אחרים של מדינת ישראל, ויש כאלה לא מעט.