מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
כדורגל – והמלחמה של השלום
לספורט, ולכדורגל בפרט, יש תפקיד גם בשיקוף של יחסים בין מדינות, אך גם בעיצוב שלהם. בשנים האחרונות תופס הכדורגל מקום מרכזי כאמצעי לקידום ערכים של שלום וסובלנות. אולי יתאפשר ליישם זאת גם אצלנו
מאת שלומית גיא
מאמר שפורסם השבוע בניו-יורק טיימס מספר על מחקר שביצע צוות ניתוח בפייסבוק ובדק עדכוני סטטוסים של אוהדי כדורגל מרחבי העולם במהלך תקופת משחקי המונדיאל. מטרתו של הצוות הייתה להבין את מי אוהדים אזרחי מדינה מסוימת, מהרגע שבו הנבחרת שלהם כבר לא משחקת בגביע העולם. התוצאות מהממות.
נסו לנחש: בעד מי היו הברזילאים במשחק הגמר? האם לטובת גרמניה, שהביסה את הנבחרת המקומית 7-1, או לטובת ארגנטינה, יריבתם השנואה? בעד מי, לדעתכם, היו אזרחי ארצות הברית? והמקסיקנים? ההולנדים? התוצאות, כאמור, מהממות, ומלמדות משהו על יחסים בינלאומיים, פוליטיקה וממשל, מלחמה ושלום. המסקנה הכללית של מנתחי הנתונים היא שלפי נתוני האהדה בגביע העולם האחרון אנשים מזהים את עצמם – יותר מאשר בעבר – עם הנבחרות המייצגות מדינות שנמצאות איתן באותה יבשת. כך לדוגמה תושבי אקוודור, הונדורס ומקסיקו תמכו בארגנטינאים מול הגרמנים. מן הצד השני, ההולנדים, הבריטים, הבלגים, הקרואטים והשוויצרים היו ברובם בעד גרמניה בהתמודדותה מול ארגנטינה.
כדי להבין את המשמעות המדינית-חברתית של הנתונים האלה צריך לרענן את הזיכרון קצת בסוגיות של כדורגל ויחסים בין לאומיים. נבחרת גרמניה בכדורגל נחשבת בעיני האירופאים, מאז מלחמת העולם השנייה בעצם, כמייצגת של המדינה הגרמנית לאורך כל המאה העשרים, כולל בתקופה בה גרמניה נשלטה על ידי הצורר הנאצי. כל משחק בין נבחרת אנגליה לנבחרת גרמניה בכדורגל מוציא מהארסנל את הטרמינולוגיה המלחמתית. "חיל האוויר הגרמני מפציץ את כוחותינו", "האנגלים יורדים לבונקר" וכן הלאה. גם ההולנדים לא חיבבו את הנבחרת הגרמנית לאורך שנים רבות. היריבות בין הולנד לגרמניה היא מהיצריות והעתיקות, וגם היא מתבססת על זיכרון הכיבוש הנאצי את המדינה. כך מתאר ואן הנגם (Van Hanegem) את תחושותיו כלפי הגרמנים: "אני שונא אותם. הם רצחו את המשפחה שלי. אבא שלי, אחותי, שניים מאחיי. כל פעם שהתמודדתי מול גרמניה הייתי מלא כעס" (לקוח מכאן). לכן, בכלל לא ברור מאליו ש-64% מהבריטים ו-77% מההולנדים היו בעד ניצחון של הנבחרת של יואכים לב במשחק הגמר של הטורניר האחרון.
התופעה הזו היא, ככל הנראה ובין היתר, תוצאה של הקמת האיחוד האירופאי ב-1992. האיחוד האירופאי הוקם מתוך מטרה ליצור שיתוף פעולה יבשתי כדי לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות וכדי למנוע מלחמות נוספות ביבשת. ההחלטה להקים גוף כלכלי-חברתי-תרבותי שכזה, גם היא לחלוטין לא ברורה מאליו. היא דרשה ממנהיגי המדינות שאחרי מלחמת העולם השנייה לייצר מחדש יחסי אמון עם המדינה שהייתה אחראית על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שחתמה על הסכמי שיתוף פעולה מזויפים, שכבשה, הרסה, הפציצה את אירופה פעם נוספת באותה חצי מאה, ובעיקר החריבה עד אפר את הרעיון שמדינות המערב התרבותיות והאירופאיות מפותחות יותר משאר עמי העולם. נראה כי אירופה המערבית לעולם לא תסלח לגרמניה ו/או תרכוש לה אמון מחודש. והנה, רק שבעים שנים מאוחר יותר, גרמניה היא מעמודי התווך של האיחוד האירופאי מכל הבחינות, האמון בינה לבין שאר המדינות חודש כמעט לחלוטין (גרמניה עדיין איננה חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, לדוגמה), והחיים בגרמניה, כך מספרים, מאופיינים בסובלנות וקבלה של האחר. האיחוד האירופאי זכה ב-2012 בפרס נובל לשלום. זו הפעם הראשונה שארגון יבשתי זוכה בפרס המכובד, והוא זכה בו לא בזכות מאמץ חד פעמי יוצא דופן (כמו חתימה על הסכם שלום) אלא בזכות העובדה שהשכיל להבריא את היבשת החרבה ולמנוע מלחמות עתידיות באמצעות שיתוף פעולה כלכלי וחברתי. הכסף בשירות השלום.
גם לכדורגל היה תפקיד בזה. גרמניה השתמשה בנבחרת הכדורגל באופן מודע על מנת לנקות את שמה מחטאי העבר ולהציג את גרמניה החדשה. המסגרת האירופאית לכדורגל, אופ"א, הדגישה את אותם ערכים חברתיים-יבשתיים חדשים שהם שיתוף פעולה, מניעת גזענות וקבלה של האחר בטורנירים שלה לאורך השנים. הכדורגל כאן הוא הרבה יותר מכדורגל, הוא אמצעי לקידום השלום.
אם יש אזור טריטוריאלי בעולם שצריך ויכול להיעזר בדוגמה של אירופה הוא המזרח התיכון. עוד לפני הקמת המדינה נסעו קבוצות מקומיות למשחקי ידידות נגד מדינות ערב. קבוצה רמלה שיחקה נגד קבוצה ממצרים ב- 1927, מכבי חשמונאי שיחקה באלכסנדריה וקהיר באותה שנה (בתמונה ז'בוטינסקי מצטלם עם החשמונאים לפני נסיעתם למצרים), הפועל חיפה שיחקה בבירות ב- 1928,הפועל ת"א שיחקה בבירות ובדמשק שנה לאחר מכן. כך היה גם בשנות השלושים, הארבעים והחמישים עד תחילת החרם הערבי ב-1957. רק ב-1991 נבחרות וקבוצות ישראליות החלו להשתתף באופן שוטף בטורנירים אירופאים. האירופאים "עשו לנו טובה" והסכימו לשחק. כך זכינו לראות בארץ את נבחרות אנגליה, צרפת, פורטוגל ואחרות וקבוצות מפוארות כמו ברצלונה, יובנטוס, צ'לסי ועוד. אליה וקוץ בה- ההתאהבות שלנו לשחק במסגרות האירופאיות גורמת לנו להתנתק תרבותית וחברתית מהמדינות השכנות לנו. ואם שלום אמיתי, כמו זה האירופאי, מושג באמצעות שיתופי פעולה חברתיים וכלכליים, אז אולי ספורט הוא המקום להתחיל בו?
אנחנו מוצאים את עצמנו בימים האחרונים במצב של מלחמה קשה וכואבת על החיים במדינה שאנחנו אוהבים. השימוש בכוח צבאי חשוב כאמצעי לדיכוי טרור. אבל שלום לא מגיע רק מאי-קיומו של טרור. הוא מגיע כשאנשים נפגשים, מדברים ומשחקים. במילותיו של יצחק רבין "צריך להילחם בטרור כאילו אין עם מי לדבר, ולדבר ולפתוח הזדמנויות כאילו אין טרור". הסופר הבריטי המפורסם ג'ורג' אורוול טען פעם שספורט הוא מלחמה בלי כדורים. ספורט לדעתי, הוא מלחמה של שלום. ולכן חשוב שאנחנו נמשיך לעשות ספורט, וביחד אולי נצליח לעשות שלום.
בסוף החודש הקרוב יתקיים הכנס הרביעי לשלום הילד בספורט. מטרתו של הכנס היא לקדם טיפול מקצועני בילדים שחולמים להיות ספורטאים מקצוענים, אבל בעיקר לקדם ערכים של שיתוף פעולה, עבודת צוות, קבלת האחר, סובלנות ובריאות. . האורח המרכזי של הכנס השנה הוא כדורסלן ה-NBA עומרי כספי וההורים שלו. עוד ישתתפו בכנס השנה: אבי מלר, שירלי בר דיין, עמית הורסקי, ד"ר יאיר גלילי, גיל לבנוני, איציק לארי, הגר פיינר (אלופת העולם באגרוף), אוריאל דסקל, שמוליק חנין, בני לנג, יורם חרוש, רונן מורלי, אורית רז, איתן עזריה, צופית תדמור ועמותות ערכים בספורט ומפעלות חינוך וחברה. הכנס בשיתוף "שמים", אגף הנוער בהתאחדות לכדורגל, מרכז פרס לשלום ועמית לספורט. נשמח אם תצטרפו לדרך. לפרטים נוספים ולהרשמה: www.shlomitguy.co.il
תגיות: האיחוד-האירופי, כדורגל, סובלנות, ספורטאים, שלומית-גיא
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
6 באוגוסט, 2014 בשעה 18:38
שתי הערות רלוונטיות
האחת לא "ההתאהבות שלנו לשחק במסגרות האירופאיות גורמת לנו להתנתק תרבותית וחברתית מהמדינות השכנות לנו", אלא החרם הערבי שהחל ב 1947, ונמשך עד ימים אלה ממש, כולל מצד ספורטאים מצרים שנולדו הרבה אחרי הסכם השלום שחתמה מולדתם עם ישראל. אני לא בטוח אם הספורט הוא המקום להתחיל בשלום, אבל בודאי שהשלום לא יכול להגיע כל עוד החרם הספורטיבי (החד-צדדי, יש להדגיש) נמשך.
השניה: לצטט את אורוול זה נחמד, אבל לא כשעושים את זה ברוח "אורווליאנית". במאמר שנקרא הרוח הספורטיבית" שפרסם אורוול בדצמבר 1945 הוא כותב בין השאר:
"אני תמיד נדהם כשאני שומע אנשים הטוענים שספורט יוצר ידידות בין האומות, וכי אילו רק יכלו עמי העולם להיפגש למשחק כדורגל או קריקט, הם לא היו מגלים נטיה להיפגש בשדה הקרב. גם אילולא ידענו על סמך דוגמאות קונקרטיות (המשחקים האולימפיים של 1936, למשל) שתחרויות ספורט בינלאומיות מובילות לאורגיות של שנאה, היינו יכולים להסיק זאת מתוך עקרונות כלליים"
[…]
"אילו הייתם מעוניינים להוסיף לשפע העצום של עוינות שקיימת בעולם ברגע זה, לא הייתם יכולים לעשות זאת טוב יותר מאשר בסדרת משחקי כדורגל בין יהודים וערבים, גרמנים וצ'כים, הודים ובריטים, רוסים ופולנים, ואיטלקים ויוגוסלבים, כאשר בכל משחק יצפה קהל מעורב של מאה אלף צופים."
7 באוגוסט, 2014 בשעה 14:15
הערותיי
אבשלום שלום, תודה על תגובתך.
בנקודה הראשונה שהעלת- אתה צודק, כמובן. החרם הערבי גרם לנו לשחק באירופה החל מתחילת שנות התשעים. עם זאת, לאורך שנות החמישים, השישים והשבעים המדינה עשתה מאמץ אקטיבי לנסות לשבור את החרם, על ידי יצירת הזדמנויות למפגש עם נציגים של מדינות באזור. היום (בעצם משנות ה-90) המאמצים האלה כמעט לא קיימים, לדעתי, שוב ובין היתר, בגלל האהבה לשחק בטורנירים אירופאים.
אגב, אני לא מאשימה את ישראל בלבד, בוודאי שיצירה של שלום תדרוש גם מהמדינות הערביות להסיר את החרם.
שנית, לגבי אורוול, אני חושבת שדווקא הציטוט שלו מראה איזו התקדמות עשתה אירופה nאמצע שנות הארבעים. היום מאות אלף צופים מגיעים למשחקים של גרמניה-צ'כיה, הודו-אנגליה, רוסיה-פולין, איטליה-יגוסלביה, והם מגיעים למשחק בלבד.
אני חושבת שצריך בהקשר הזה לחדד כמה מושגים. כשאני מדברת על משחקים אני מתייחסת למשחק במובן התרבותי שלו, שמדגיש הנאה, צחוק (=שחוק), שיתוף פעולה, עבודת צוות. אין כוונתי למשחק תחרותי, ששם היצרים והרצון לנצח מלהיטים את הרוחות. כמו כל דבר, ובטח תהליך עדין כמו יצירת שלום, גם משחקים כאלה יש צורך לדעת לנהל.
אגב, אלו בדיוק הנושאים שאותם אנו מדגישים בכנסים שלנו.
שוב תודה על התייחסותך.