נתוני העוני הקשים מעלים ספק גדול בנוגע ליכולתם של העניים להשתתף בעיצוב דמות המדינה. לדעתו של רביב אלף, אין זה מן הנמנע שאזרחי ישראל יתעוררו יום אחד ויבינו כי מדינתם כבר אינה דמוקרטית
בקיץ 2011 חזתה מדינת ישראל בתופעה. עלייתה של התופעה אל מעל לפני השטח לא סימנה את נקודת התחלתה. מה שחזינו בו בשנת 2011 היה התפרצותה של תופעה שרחשה לה במשך כמה שנים טובות אי שם בתוך זרמי העומק שבחברה. תופעה זו מצאה לה ביטוי בהפגנות ובמחאות, ובמעגלי השיח במאהלים. ובדיוק כשם שאין המחאה של 2011 מסמנת את תחילת התהליך, היא גם איננה מסמנת את סופו. ההתפרצות של 2011 היא בסך הכל נקודת ציון בתוך מהלך היסטורי שאת תוצאותיו נדע להבין ולהסביר רק ברטרוספקטיבה של כמה עשרות שנים.
לתופעה שההתפרצות ב-2011 יצאה נגדה יש שמות רבים. נכנה אותה כאן: 'נסיגת המדינה'. היא באה לידי ביטוי בשלל נתונים שמוציאים אחת לכמה חודשים מוסדות המדינה עצמם, כגון הביטוח הלאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, או מרכזי מחקר עצמאיים כגון מרכז טאוב ומרכז אדווה. הנתונים המובאים אלינו על ידי כל הגופי הללו מציגים את תמונת המצב החברתית ומעלים בעיות שונות בהתנהלות המדינה: הכותרות על מספר העניים זועקות לשמיים, הפערים בין בעלי ממון לחסרי ממון מתרחבים עם כל פרסום ותופעת עובדי הקבלן ואי-הביטחון התעסוקתי הולכת ומתפשטת בענפי המשק השונים. כל אלה מתעצמים פי כמה כאשר מעמידים את ישראל בהשוואה בין לאומית עם מדינות העולם המערבי. בהשוואות כאלה אנו מגלים כי אפילו תעשיית ההיי טק המפותחת שלנו לא מצליחה לכסות על מצבם העגום של כרבע מאזרחי המדינה החיים מתחת לקו העוני, אשר להיי-טק המשגשג והאקזיטים הנוצצים אין כל משמעות לגביהם. על אף כל האמור, פעולות הממשלה בנושאים אלה מסתכמות עד כה בהצהרות כוונות בלבד ולא נראה בשלב זה, לאחר יותר משנה לכהונתה, שמסתמן שינוי משמעותי במדיניות. יש להדגיש כי מי שיעמיק חקר בתחום זה יגלה כי כאן אין ימין ושמאל פוליטיים, וכל ממשלות ישראל ב-30 השנים האחרונות חיזקו את מגמת הנסיגה הזו.
ובנוסף לכל אלה, נראה שבתוך כל הדיון בסוגיה נשכח תחום אשר אמור להוות אבן יסוד בדמותה של מדינת ישראל והוא הדמוקרטיה. עקרון דמוקרטי חשוב, שלא תמיד מקבל מספיק תשומת לב, הוא עקרון ההשתתפות. מידת הדמוקרטיות של מדינה נמדדת בין היתר במידת ההשתתפות שהיא מאפשרת לאזרחיה בתוך התהליכים הפוליטיים, כמו גם במידת הרצון והבחירה של אזרחי המדינה להשתתף במשחק הדמוקרטי. ההשתתפות יכולה לבוא לידי ביטוי מהרמה המינימלית של קריאת העיתון היומי באופן ביקורתי, דרך השתתפות בועדי הורים ומועצות שכונה, ועד חברות במפלגה והרמה המקסימלית – חברות בכנסת. באופן פורמאלי מדינת ישראל מאפשרת את כל אלה, אך נתוני העוני הקשים מעלים ספק גדול בנוגע ליכולתם של אלה הנמנים עם שכבות העוני לקחת חלק פעיל בעיצוב דמות המדינה, שכן אדם העסוק בלמלא את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר שלו ושל משפחתו, ושלכך נתונה כל דאגתו, מהיכן ישאב את הכוחות לעסוק גם בענייני המדינה, הפוליטיקה ועוד דברים שברומו של עולם?
למען הסר כל ספק, זוהי בהחלט סכנה שראוי להתחשב בה כאשר אנו דנים בסוגיות חברתיות. מן הידועות היא שהמשטרים הפאשיסטיים של תחילת ואמצע המאה ה-20 עלו מתוך חברות מפוררות ורוויות בעוני. על כן, השאלה החשובה שראויה להישאל בעניין זה היא מהו כיוון המגמה הכללית של מדינת ישראל בתחום אופי המשטר. על היותה של ישראל דמוקרטיה כיום, אין כמעט חולקים מחוץ לחוגי שמאל רדיקליים, אלא שהדבר איננו חוק טבעי נצחי, ואין זה מן הנמנע שאזרחי הדמוקרטיה המתפקדת היחידה במזרח התיכון יתעוררו יום אחד ויבינו כי מדינתם כבר אינה מממשת את עקרונות המשטר הדמוקרטי.
דוגמאות להיחלשותה של הדמוקרטיה הישראלית לא חסרות גם כיום. הדמוקרטיה התפתחה והתעצבה, בין היתר מתוך התפיסה כי השותפות באזרחות המדינה היא גם מעין חתימה על אמנה חברתית. כאשר אני מחזיק בדרכון, תעודת זהות או כל סממן אחר של אזרחות במדינה כלשהי, אני בעצם מפקיד בידי מוסדות השלטון חלק ניכר מזכויותיי, מתוך הבנה כי התמורה שאני מקבל היא הגנה על חיי, זכויותיי ורווחתי.
הצד של אזרח המדינה באותה אמנה חברתית, הוא כאמור להפקיד בידי המדינה ומוסדותיה את זכויותיו. בין הזכויות הללו נמצאת גם 'זכותו' להשתמש בכוח ולהפעיל סנקציות ענישה אלימות כלפי מי שפוגע בו. האם האלימות היא זכות? הליברליזם הקלאסי שעליו נמנו תומאס הובס, ג'ון לוק ותומס ג'פרסון גורס שכן, כיוון שזוהי דרכו של האדם להגן על עצמו, ומכך נגזר שזו זכותו הטבעית (זכות המעוגנת בתיקון השני לחוקת ארה"ב, ומאפשרת עד היום לאזרחים לשאת נשק באופן חופשי). ועם זאת, במדינה המודרנית אנו מקבלים כמובן מאליו שזהו תפקידה של המדינה לתפוס, לשפוט ולהעניש את אלו הפוגעים באחרים. ההכרה הזו, היא אותה אינטואיציה שמובילה מלכתחילה למחשבה על המדינה כעל אמנה חברתית. לכן כאשר יצחק רבין ז"ל אמר בנאומו כי האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, הוא התכוון בדיוק לכך: כאשר אני כאזרח המדינה מפעיל אלימות, אני לוקח אליי בחזרה את סמכויותיה של המדינה לתפוס, לשפוט ולהעניש ובכך מפר את הצד שלי בהסכם האמנה החברתית הדמוקרטי. כאשר אנו מביטים בחברה הישראלית כיום, ההולכת והופכת אלימה יותר ויותר, נשאלת השאלה מה מקומה של המדינה בתהליך זה. אם כן, ראשית אין זו הפתעה גדולה, שכאשר נשחק ההסכם בין האזרחים לבין מדינתם בתחום הרווחה, החברה הישראלית הופכת גם להיות חברה אלימה, שהרי כאשר המדינה שוחקת את הצד שלה בהסכמיות הבלתי כתובה שבין אזרח ומדינתו, היא הולכת ומפחיתה את עצמה. בכך גם הולכת ופוחתת חשיבותה, וחשיבותם של מוסדות האכיפה שלה, בעיניי אזרחיה. הפיחות בחשיבותה של המדינה ושחיקת האמנה החברתית שבינה לבין האזרח מותירים בידי אזרחי המדינה את סמכויותיה שלה, ולכן הם ללא ספק מהגורמים שמאפשרים לחברה הישראלית להפוך אלימה יותר.
כדור השלג של נסיגת המדינה מביא גם להתנכרות נוספת מצד אזרחיה כלפי החובות שהשותפות הזו מטילה עליהם. ראינו כבר, שכאשר מדינת ישראל מסירה מעצמה את האחריות לרווחת אזרחיה ומטילה אותה על גורמי המגזר השלישי או על האזרחים עצמם במסגרת חוקי השוק החופשי, היא למעשה מפרה צד בהסכם הבלתי חתום שבינה לבינם. ושוב, אין זה פלא אם כך שכאשר המדינה מטילה את חובת השירות הצבאי על אזרחיה, הם כבר אינם ששים כמו פעם למלא את חובתם זו, וצריך רק להביט על נתוני הגיוס העדכניים על מנת להבחין בכך. מדינת ישראל לא יכולה לתפקד ללא צבא בסביבה בה היא נמצאת ובמצבה המדיני הנוכחי, אך היא יורה לעצמה ברגל מבחינה זו, כאשר היא נותנת לעוד ועוד אזרחים להתדרדר למצב של עוני ולהתנכר אליה ואל ההסכם שבינם לבינה. ההתנכרות להסכם, כאמור, באה לידי ביטוי בהשתמטות מחובת השירות שאותה מטילה המדינה.
נסיגת המדינה, כפי שראינו, הולכת יד ביד עם תהליך נסיגת הדמוקרטיה. מה שנחוץ, אם כן, למדינת ישראל עם תחילת שנת ה-67 לקיומה, הוא לחדש את עקרון היסוד הדמוקרטי של האמנה החברתית, ולדאוג לקיומו של צד המדינה בהסכם ללא סייגים.
רביב אלף הוא סטודנט בתכנית חכמ"ה באוניברסיטת חיפה
Tags: אחריות המדינה, דמוקרטיה, מחאת-האוהלים, פערים-חברתיים, רביב אלף