מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אסור לבטל את מוסד הנשיאות
חוק יסוד נשיא המדינה הוא אחד מסדרת חוקי היסוד המגדירים את אושיות השלטון בישראל. לדעתו של רון שביט, אסור שחששו הפוליטי של ראש ממשלה יהיה פקטור בשינוי הלכה חוקתית ונורמה משטרית כה יסודית
זמן קצר לפני שהבחירות לנשיאות נכנסות לישורת האחרונה שלהן, נפוצה שמועה כי בדעתו של ראש הממשלה ליזום את ביטול המוסד. נתניהו, אשר אינו שבע רצון מהגלריה של המועמדים לתפקיד הרם (או לפחות מאלו בעלי הסיכויים הריאליים), מעוניין לפי "גורמים שונים" להביא לדחיית הבחירות על מנת להשלים שינוי חקיקה שישבור מסורת ממלכתית בת 66 שנה.
לפני שניכנס לעובי הקורה על חשיבות המוסד בחיינו הדמוקרטיים, ראוי לומר מילה מקדימה גם על בעיית הזילות של חוקי יסוד. לישראל כידוע אין חוקה כתובה. מחליפה אותה באופן "זמני", מערכת חוקי יסוד אשר להם תוקף קונסטיטוציוני. הם אמורים להתייצב מעל לחוקים ה"רגילים", ואין לחוקק חוק הסותר אותם.
חוק יסוד נשיא המדינה הוא אחד מסדרת חוקי היסוד המגדירים את אושיות השלטון בישראל. ביטול החוק או אף שינוי סעיפים בו מצריכים נימוקים עקרוניים כבדי משקל ועל כן דיון פרלמנטרי מעמיק ושיח ציבורי נוקב. חששו הפוליטי של ראש ממשלה (הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת לפי ראות עיניו), אסור שיהיה פקטור בשינוי הלכה חוקתית ונורמה משטרית כה יסודית.
ברבות השנים היו ששללו את מוסד הנשיאות מנימוקים ענייניים. הם ראו בו גוף ציבורי מיותר ובזבזני. הרי הנשיא כמעט נעדר סמכויות, בעוד החזקת המערכת שסביבו עולה למשלם המסים ממון רב. לפני כשנה אף התפרסמה עצומה לביטול התפקיד מטעמים אלה. משרת הנשיא, לדעת המתנגדים, הפכה ל"סידור עבודה" לפוליטיקאים בערוב כהונתם, ולציבור הרחב אין חפץ בכך עוד.
הביקורת על היות מוסד הנשיאות ריק מסמכות ועל כן מיותר דורשת עיון במקורות החוק. ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית תקעה את היתד הראשון במיצוב תפקיד הנשיא כסמלי בעיקרו. היא נימקה את צמצום סמכויותיו בצל הכבד של נפילת רפובליקת ווימאר בגרמניה ועליית הנאציזם בעקבותיה. לנשיא גרמניה הווימארית היו סמכויות מופלגות בחוק, אשר אפשרו את החתירה נגד הדמוקרטיה השברירית עד להכרעתה תחת מגפי אדולף היטלר והמפלגה הנאצית.
אך סמכויות אינן הסיפור האמתי מאחורי הנשיאות. הבאים לשלול את המוסד חייבים לזכור כי בתורת המשטרים משחקת הפסיכולוגיה תפקיד מרכזי. כל משטר, דמוקרטי ושאינו דמוקרטי, זקוק לסמלים שיתעלו את רגשות ההזדהות של ציבור גדול אל הגוף המופשט הקרוי: "מדינה". כדי לחוש שייכות לקבוצה גדולה אדם זקוק למערכת מנטאלית המבטאת היסטוריה משותפת וחזון משותף. שוו בנפשכם למשל מדינה ללא דגל. משמעותו התכליתית של הדגל זניחה לעומת ערכו הסנטימנטלי והאמוציונלי. הוא חשוב בראש ובראשונה ליצירת "אנחנו" לפני היותו כלי טכני בטקסים שונים.
נשיא המדינה הוא אחד מהסמלים האנושיים החשובים ביותר ליצירת התחושות הקולקטיביות. חשיבותו מוגברת במיוחד במדינת ישראל אשר רמת השסעים בה מוגברת ומקוטבת: השסע הלאומי, השסע העדתי, השסע הדתי והשסע האידאולוגי, חורצים במציאות חיינו. הם עושים את בשר האזרחות הישראלית חידודין חידודין ומאיימים בצמתים שונים על אותו "יחד" שברירי, המאותגר ללא הרף. לא כל פלגי החברה הישראלית יכולים להזדהות עם ההנהגה הפוליטית המתחלפת ונדרשת להם אפוא האנשה של המדינה בדמות מוסד נשיאות המותח גשר על הפערים.
נשיאי המדינה לדורותיהם השתדלו מאוד להתרחק ממחלוקות פוליטיות ולשמור על צביון ממלכתי. שתי חריגות מנורמה זו מפורסמות במיוחד: במהלך מלחמת לבנון הראשונה, במקביל להשתלטות צה"ל על מערב ביירות, התרחש טבח של הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. נשיא המדינה, יצחק נבון, איים כי יתפטר אם לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. בעשור שלאחריו, בעקבות פיגועי טרור שליוו את הסכמי אוסלו, קרא הנשיא, עזר ויצמן, לממשלת יצחק רבין להשהות את שיחות השלום עם הפלסטינים.
ביקורת מסוימת נמתחה גם על הנשיא הנוכחי, שמעון פרס, על כך שהביע את דעותיו הפוליטיות ביחס לתהליך המדיני עם הפלסטינים. יחד עם זאת, פרס השכיל לשמור על האיזון בין התפקיד הרם כפונקציה מלכדת לבין הבעת דעות כירורגית ולרוב קונצנזואלית. שיעורי הפופולריות העצומה לה הוא זוכה מעידים כי הצליח להיות "אבא" או "סבא", עבור רוב חתכיה של החברה הישראלית למרות שדעותיו היו גלויות וברורות.
דווקא הקדנציה של הנשיא הפורש היא ההוכחה הניצחת לחשיבות המוסד. שמעון פרס, אשר היווה במשך עשרות בשנים דמות שנויה במחלוקת ואף שנואה על חלקים בציבור, הבין את הממד המנטאלי בתפקיד ויצק לו את התכנים הנכונים. במרוצת שבע השנים האחרונות היה לישראליות על מרבית פלגיה מגדלור אנושי שמבטא את זהותו, שמנקז את רגשותיו ומייצר תחושת קולקטיב במציאות כה מורכבת, נפתלת ומועדת לפורענות.
חוק יסוד נשיא המדינה פותח במילים: "בראש המדינה עומד נשיא". ראוי גם להבא שבראשותה הסמלית של המדינה לא תעמוד דמות פוליטית כראש הממשלה, אלא דמות ייצוגית על-פוליטית. דמוקרטיה אינה רק הכרעת הרוב. דמוקרטיה היא תחושת שייכות, כבוד עצמי וייצוג לכל פלגי החברה. על כן היא זקוקה לסמלים בעלי משמעות עומק. נשיא המדינה הוא החשוב שבהם.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: בנימין-נתניהו, דמוקרטיה, חוק יסוד נשיא המדינה, חוקה, רון-שביט, שמעון-פרס
קישור קבוע
11 תגובות
Email This Post
11 במאי, 2014 בשעה 8:24
מרד בליכוד?
בליכוד לא מסכימים עם היוזמה של ביבי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4518095,00.html
11 במאי, 2014 בשעה 11:29
אני חולק על הדברים
אבל אפתח בהסכמה. אני מסכים שהדיון על מוסד הנשיאות צריך להיות עקרוני ולא תלוי אינטרס פוליטי ערב הבחירות לנשיאות.
מכך שחוקה או חוקי יסוד יש להם עליונות על חוקים רגילים, לא נובע שזה פסול לשנות חוקה או חוקי יסוד. מותר ורצוי לפעמים גם לשנות את דעתנו והשקפתנו לגבי סדרי שלטון והסדרים חוקתיים [קונסטיטוציונים]. לא נכון לקדש את מה שנקבע בעבר רק בגלל שהוא עבר. זו גישה שמרנית-מסורתית. בגישה ליבראלית מבצעים רביזיה גם בהסדרים חוקתיים שהם לא "קדושים" אלא הסדרים שקבעו פעם בני אדם ולא אלים, ולכן אפשר להגיע למסקנה שהם טעו או שאין מקום עוד להסדרים כאלה.
הכותב מתעלם מהטענה של העלות הכלכלית, התקציבית. האם חשיבות שהיא סמלית מצדיקה תקצוב ציבורי בסדר גודל כזה? עם כל הכבוד, לסמלים הרי שהכספים שיתפנו מביטול מוסד הנשיאות, עשויים לספק צרכים של רווחה ולרווחה יש חשיבות מעבר לסמליות.
אני חולק על הכותב באשר לחשיבות הסמלית. מה שקובע אם האזרחים יזדהו עם מדינתם אינו קיום מוסד הנשיאות , אלא "הזהות הלאומית" שלהם.
אם לישראלים יש זהות לאומית אז הם יזדהו עם ישראל גם ללא מוסד הנשיאות. אם אין זהות לאומית אז מוסד הנשיאות לא יועיל.
זהות לאומית לא נובעת מקיום מוסד זה או אחר. זהות לאומית באה מלמטה, מהבטן מהקרביים. היא לא תלויה במהלכים משפטיים מלמעלה. אם יש לציבור רגש לאומי אז הוא יבטא אותו גם ללא מוסד הנשיאות.
הוא יבטא אותו אפילו בלי מדינה בכלל. הרגש הלאומי היהודי-ציוני היה קיים לפני הקמת המדינה.
אי אפשר לאחד ציבור "מלמעלה" ע"י מהלכים משפטיים-מוסדיים. ציבור מאוחד ברגע שהוא מסכים על עניינים משותפים. אם יש קונצנזוס בציבור אז הוא מאוחד. מוסד הנשיאות לא יכול להיות "מלט" שמלכד ציבור שמפולג ומשוסע. השאלה אם יהיה שסע או יהיה איחוד תלויה בתהליכים סוציולוגיים, אנתרופולוגיים בציבור ולא בשאלה האם מוסד סמבולי קיים או לא.
התהליך הוא לא שקודם יש סמלים ואז הציבור מתאחד.
התהליך הוא הפוך: בגלל שהציבור מאוחד לכן הוא מיצר סמלים משותפים. קודם יש תהליך חברתי של לאומיות ואז נוצרים הסמלים. הסמלים לבד אין בכוחם ליצור אחדות לאומית יש מאין. דגל הלאום נוצר כי מלכתחילה הייתה זהות לאומית. אבל אם לא היתה זהות לאומית אפשר היה לנפנף בדגל עד מחר. הסמלים הם תוצר הזהות הקיימת לפניהם מלכתחילה. הסמלים לא מייצרים זהות שמלכתחילה לא קיימת.
עובדה היא שהחברה הישראלית הייתה חברה משוסעת פוליטית למרות שהתקיים בה מוסד הנשיאות. מוסד הנשיאות לא מנע את השסעים הפוליטיים, לא מנע ביטויי אלימות פוליטית, לא מנע את רצח רבין.
אם בני אדם הם פטריוטים ואוהבים את ישראל, ביטול מוסד הנשיאות לא יגרום להם לאהוב פחות או להיות פטריוטים פחות. אם הם לא פטריוטים או אף עוינים את ישראל אז מוסד הנשיאות לא יהפוך אותם לפטריוטים. פטריוטיזם נובע מתהליכי עומק חברתיים ופסיכולוגיים בלתי תלויים במוסד הנשיאות.
הסמלים הם תוצאה, תולדה של אחדות לאומית שקיימת לפניהם. הסמלים הם לא הסיבה לאחדות הלאומית. האחדות היא הסיבה והסימבוליזציה [ההסמלה] של האחדות היא המסובב. לא להפך.
בשנים האחרונות מוסד הנשיאות סבל מחוסר ממלכתיות. החל מעזר ויצמן שהתבטא כמו פוליטיקאי רגיל בהיותו נשיא והשמיע דעות סקסיסטיות והומופוביות. עבור למשה קצב שהורשע בפלילים ונידון למאסר. כלה בשמעון פרס שגם הביע דעות קונטרוברסאליות, שנויות במחלוקת.
אבל יש נקודה אחת חשובה. מה יהא על מוסד החנינה? מוסד החנינה חשוב שיישמר. אם ביטול מוסד הנשיאות יגרור איתו גם את ביטול מוסד החנינה, אז המהלך יהיה לשפוך את התינוק עם המים. אני מעדיף להמשיך את קיום מוסד הנשיאות על פני ביטולו יחד עם ביטול החנינה. אני תומך בביטול מוסד הנשיאות אבל בהעברת הסמכות לחון עבריינים, למוסד אחר, אולי ועדה מיוחדת.
11 במאי, 2014 בשעה 12:44
לא השתכנעתי. להלן מספר השגות:
א. הנשעא אינו מטיל הרכבת ממשלה על מי שבא לו. החוק המתוקן קובע כיום שהמלאכה מוטלת על ח"כ שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב קואליציה שתקבל את אמון הכנסת. זאת עליו לעשות לאחר התיעצות עם כל סיעות הבית, והתחשבות במידע שקיבל מהן.
ב. רון טועה בנושא יסודי נוסף – הוא מנחש מהי כוונת רוה"מ, ומתוך ניחוש זה הוא גוזר את מסקנתו שאין לבטל את המוסד. לטעמי זו גישה בנלית מדי.
ג. אני מסכים שאין לשנות חוקי יסוד כל שני וחמישי, אבל גם אין להתעלם מחסרונו של חוק קיים רק משום ש"לא נעים" לשנותו.
ד. קיימות מספר סיבות טובות לשקול שלא להמשיך את קיומו של מוסד הנשיאות (כשם שיש טעמים הפוכים):
1. הביזיונות הגדולים של שלושת הנשיאים האחרונים – ויצמן, קצב ופרס
2. העובדה שאין סנקציות אפקטיביות נגד נשיא מכהן החורג מסמכותו, ומנהל מדיניות העומדת בניגוד למדיניות הגוף המבצע הנבחר – ממשלת ישראל, אלא אם מוגשת נגדו תביעה פלילית.
3. עלויות המוסד מול תרומותיו הממשיות.
4.קיימת אי-בהירות רבה בשאלה באילו אירועים ומעמדים מייצג הנשיא את המדינה ובאילו ראש הממשלה – סימליים ואוניברסלים, לעומת מדיניים, פולטיים ובינלאומיים מעשיים. ושאלה משלימה – מי קובע זאת ולמי זכות המילה האחרונה. ה"סלט" שנוצר בימי פרס הוא בלתי נסבל, ואם אני מבין נכון את כוונת ראש הממשלה, מפריע לתפקוד הרשות המבצעת.
5. אינני מסכים שפרס שמר על איזון נכון בין תפקודו לבין תפקוד הממשלה וראש הממשלה. לדעתי הודאתו המפושת שיזם הדברות מדינית עם מחמוד עבאס, מבלי שקיבל לכך אישור רוה"מ באמצע תהליך מו"מ מדיני – היא שערוריה אמיתית, וזו לו פעם שניה בכך, אחרי הסכם לונדון בימי שמיר.
יש להעריך את נתניהו שהבליג ולא יזם הדחתו של פרס בעקבות הרפתקה זו.
6. החלק הסמלי בתפקודו של הנשיא חשוב, אבל נשיא שמייצר מחלוקות אינו מייצר אחדות ואם הדבר הוא פונקציה של האישיות שממלאת את התפקיד, זהו מצב בלתי-רצוי. לכן, גם אם יוותר בסופו של דבר מוסד הנשיאות על כנו, חייב לחול תיקון יסודי בחוק שיסייג אותו לתפקיד המיועד לו, ומי שאינו מוכן לכך, על יציג מועמדותו, או יסתכן בהדחה כפויה.
7. יתכן שהפתרון הדרוש הוא שהנשיא יהיה ראש הרשות המבצעת, ויעשו שינויים חוקתתיים נוספים שיאפשרו זאת, ואז יש דמות יצוגית אחת שיו"ר הפרלמנט – בדומה לארה"ב – הוא מחליפה עד לבחירת רו"מ חדש.
8. אני חולק על קביעתו של רון בדבר מהותה של הדמוקרטיה. המשמעות שהוא מיחס לדמוקרטיה היא פרשנות ניאו-ליברלית של המושג שהיא רחבה מדי, מטשטשת את העיקר, מערבבת מושגים מתחומי חשיבה שונים ולא בהכרח קוהרנטים, והופכת את המשמעות הקלסית העיקרית – שיטה לקבלת החלטות בחברה – למכלול של עמדות הפוגע בכושר ההתנהלות והתפקוד של המדינת הלאום ובצורתו הקיצונית למבוא לאנרכיה.
9. מוסד החנינה אינו פועל בכל מקרה אך ורק ע"י הנשיא – הוא הפוסק האחרון, אבל לא הבלעדי. הנשיא מקבל פניות באמצעות שר המשפטים, שלהן נילוות המלצות שהוא אמור להתחשב בהן. יתכן שיש מקום להקצות סמכות זו לבית המשפט העליון לערעורים (שברוח הרפורמה של השופו גרוניס הוא נפרד מבג"צ), שהרכבו כולל יותר מאדם אחד, ומשתנה חליפות. באופן זה השיקול לגבי חנינה מאוזן יותר ויציג יותר מאשר כשהו מתקבל ע"י אדם אחד.
את נחיצותו של מוסד הנשיאות צריך לשקול עפ"י מגוון רחב של שיקולים בטרם ניתן לקבוע עמדה בדבר נחיצותו המוחלטת. לדעתי הוא רצוי רק אם יוסדר כך שכל חולשותיו הנוכחיות יטופלו. אם נעמוד שוב בפני כשלון חמור של נשיא נבחר, להערכתי, יגזר גורלו של המוסד לשבט.
בכל מקרה, לא נכון יהיה לפעול בלחץ של זמן או לנסות ולבחור נשיא-לתקופת ביניים-מגוחכת. ויהיה נכון לשמוע את עמדתו של ראש הממשלה לגבי כוונותיו וסיבותיהן, בטרם תתקבל החלטה.
11 במאי, 2014 בשעה 14:42
כמעט בכל פעם אני מוצא בדבריו של ל. רפי משהו שאני שלם איתו. הפעם אלה ראשי התיבות רוה"מ, רוש הממשלה, אכן.
🙂
12 במאי, 2014 בשעה 7:02
הפעם אני דווקא מסכים
הפעם הצלחת לשכנע אותי.
12 במאי, 2014 בשעה 13:16
לקסי ממשיך להתעלות על עצמו
איכות תגובותיו מצליחה תמיד לרדת רמה אחת מתחת לרמה הקודמת – עקביות לפעמים היא תכונה מבורכת…
13 במאי, 2014 בשעה 8:22
אני לא מצליחה להבין מה נזכרו פתאום רגע לפני שפרס מסיים את התפקיד להתחיל ולדבר על חוק חדש? לא ידעו את זה לפני חצי שנה?????? שנה?????? למה תמיד ברגע האחרון? זה לא מכובד לדעתי. אם רוצים לעשות שינוי, אוקיי. שימנו נשיא חדש ואחר כך יתחילו דיונים על שינויים כן או לא לפעם הבאה.
13 במאי, 2014 בשעה 23:45
לפיד מתנגד לדחיה
יאיר לפיד מתנגד לדחיה
http://www.mako.co.il/news-military/politics/article-c9498a2a307f541004.htm?partner=rss&utm_source=start&utm_medium=Content&utm_campaign=start_Content&Partner=start_Content
14 במאי, 2014 בשעה 18:03
איני מסכים עם המאמר חודבני כי זהו בזבוז כסםי ציבור
14 במאי, 2014 בשעה 18:06
המאמר טוב וממצה את דעתו של עם ישראל
14 במאי, 2014 בשעה 20:35
אני מסכימה עם הכותב חשוב שמוסד הנשיאות לא יבוטל