הפגנת מחאה בכיכר רבין: למה לא הייתי שם

נושאים דעות ב 24.03.14 1:00

אשר רוכברגר מסביר למה הוא לא הגיע להפגנת הצדק החברתי בכיכר רבין

במוצ"ש 22/03 בכיכר רבין בתל-אביב התקיימה הפגנת מחאה נגד יוקר המחיה, הדיור ושאר מרעין בישין של המציאות הישראלית דהיום . כל מי שקרא ולו מספר קטן מהמאמרים שפורסמו כאן, מבין שהרעיונות של ההפגנה די קרובים לליבי. יחד עם זאת , לא הייתי שם, ולא בגלל המרחק- מביתי בלוד עד לכיכר רבין אני יכול להגיע בפחות משעה. גם לא מתוך עצלות. אנסה להסביר מה הסיבות להיעדרותי (כבר בפעם השנייה) מהפגנה הזו.

באופי שלי אני תמיד רגיש לדקויות סמנטיות. למשל מאוד מפריע לי שיש לנו "ממונה על ההגבלים העסקיים" ולא "הממונה על מאבק\נגד בהגבלים עסקיים". לכן, הדבר הראשון אליו אני מתנגד, זה- מיקום ההפגנה. אני יודע שכיכר רבין כבר הרבה שנים הפכה למקום אהוב להפגנות. אבל יש הבדל בין הפגנות בתחום הפוליטי בדגש לתהליך השלום, והפגנות מחאה בתחום החברתי והכלכלי. משתתפי ההפגנה ומארגניה לא פנו לעיריית תל-אביב ולעומד בראשה ולא דרשו פתרון נקודתי שבסמכות עריית תל-אביב יפו. דרישותיהם מופנות "ובצדק" לממשלה ולכנסת. לעניות דעתי, אם רוצים שקול המפגינים יישמע, ההפגנה צריכה להיות בקרית הלאום בירושלים. זה לא עניין של העדפה אישית זו או אחרת אלא העובדה שירושלים היא בירת מדינת ישראל ומוסדות השלטון, דהיינו הממשלה והכנסת נמצאים בה ולא בבניין עריית ת"א . אני מודע שיש כאלה, שקשה להם לעכל את זה, אבל זו המציאות.

זמן ההפגנה- אני מבין שלהרבה אנשים יותר נוח להפגין במוצ"ש ולא ביום חול , אבל גם נבחרי הציבור וגם פקידי הממשלה לא עובדים בשעות כאלה. כמובן הם יכולים לשמוע על קיום ההפגנה בכלי התקשורת, אבל זה לא כל כך יגע לליבם.

מספר המפגינים- טוב שיש כמנה מאות אנשים שאיכפת להם, אבל זה לא מספיק כדי לשנות את המדיניות. גם כמה עשרות אלפים לא יספיקו. ראינו את זה לפני כמעט 3 שנים. כל מחאה שהיא פחות ממיליון לא תצליח לשנות מאומה. מיליון זה לא משהו מופרז, זה קרוב ל20% של האוכלוסייה הבוגרת בארץ.

דרישות המפגינים- לפעמים יש לי תחושה שלא למדנו כלום מהכישלון של המחאה ההיא בקיץ 2011. כשדורשים פיתרון ליוקר המחיה\משבר הדיור- למה מתכוונים? לאן אנחנו רוצים להגיע ומה שלא פחות חשוב, איזה מחיר מוכנים לשלם על זה (מחיר חברתי, כלכלי, פוליטי), הרי בקיץ 2011 הממשלה דאז הבינה די מהר שקל מאוד לנצח את המחאה, כאשר היא מפוזרת לכל הכיוונים. נכון, הכול חשוב- גם דיור, גם יוקר המחיה, גם עלות פעוטונים, פנסיות וכו' וכו'. יחד עם זאת, חכמנו אמרו: "תפסת מרובה- לא תפסת". כולנו ראינו איך ועדת טרכטנברג הצליחה לאפס את כל הישגי המחאה, מלבד ההישג התודעתי בציבור (אני מקווה).

הנהגה – אני לא מכיר באופן אישי את מר איבי בנימין שעמד מאחורי ההפגנה. אני בטוח שיש לו הרבה כוונות טובות, והעניין החברתי בוער בעורקיו. יחד עם זאת הוא לא דמות כה מוכרת ואהודה בציבוריות הישראלית, גם בחלקה, שקרוב לרעיונות המחאה. יתר על כן, עם כל הכבוד לד"ר ספורטה ולח"כ רוזנטל, הם עדיין (לפחות בעיני) לא הגיעו לרמה של המנהיגים שרבבות ישמחו להצטרף אליהם. נכון, שני מנהיגי המחאה דאז היום בכנסת. אני לא רוצה כאן להעריך אותם ואת השלישית שלא נכנסה לפוליטיקה. אחת הסיבות בעיני שהמחאה דאז נבלמה, היא שרוב עמך ישראל סירב לראות בהם את המנהיגים שלו.

בחודשים האחרונים, אני עוקב בדריכות ובעניין רב, אחרי אירועים באוקראינה (אין מה לעשות 18 שנים חייתי שם). לא כאן המקום לבקר את התקשורת בארץ על איך היא מציגה את הדברים שם למי שניזון רק מהדיווחים בעברית. לדעתי, אם אנחנו באמת רוצים להשיג משהו בתחום החברתי והכלכלי, יש לנו עוד מה ללמוד מאחרים- החל מלוגיסטיקה וכלה במסרים ובהנהגה. חוכמה בגויים- תאמין.