סרבנים בשירות הכיבוש

נושאים מדיני-בטחוני, עלו ברשת ב 13.03.14 2:27

סרבנות הגיוס נוסח 2014 אינה הדרך הנכונה להיאבק בכיבוש. הדרך לסיום הכיבוש עוברת בקלפי, במאבק נגד ההפרטה ובכינון מדינת הרווחה

מאת: דני גוטוויין

ראיונות שערכה יעל געתון בכתבתה "תזכיר את המלה כיבוש" חושפים את היגיון העומק של סרבנות הגיוס גרסת 2014. מתוך הסתירות שדובבה געתון בקרב מרואייניה מצטיירת הסרבנות כאידיאולוגיה מעמדית המשקפת את סתירותיו של המרכז הישראלי שבטחונו החברתי הולך ונשחק ככל שהוא מקדם את משטר ההפרטה, שבחסותו מתעצמת בארבעת העשורים האחרונים הוויית הכיבוש.

במכתב לראש הממשלה קובעים הסרבנים כי"הסיבה העיקרית לסירובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטיניים", הכופה על תושביהם מצב ש"אינו שוויוני ואינו צודק". הסרבנות שלהם, מסבירים מרואייניה של געתון, מכוונת לעורר את דעת הקהל נגד הכיבוש. כך לפי מנדי קרטנר: "האקט של היציאה לתקשורת פותח שיח ודיונים והרבה תגובות – זו המטרה של המכתב". מרואיין אחר, שקד הררי, העניק לתפישה זו מעין עומק היסטורי: "כבר חמש שנים שלא יצא מכתב הקורא לסירוב, בפעמים הקודמות המכתבים יצרו לחץ, והשפיעו על דעת הקהל והאווירה, וזה מה שאנחנו מקווים שיקרה עכשיו". אולם, בניגוד לפרשנותו של הררי קשה לזהות את השפעת "הלחץ" שהוא מייחס לגלי הסרבנות הקודמים על דמותו של הכיבוש, שבחמש השנים האחרונות דווקא נהפך לממאיר יותר ונצבע בצבעי "תג מחיר".

ואכן, אחת המרואיינות, ענת אילון, מציבה לסרבנות מטרה אחרת לחלוטין. לדבריה, "אני יכולה להגיד 'לסיים את הכיבוש', אבל זה לא ריאלי. כרגע המטרה הכי חשובה לדעתי האישית היא לערער את התפישה של הצבא בחברה, להרוג את הפרה הקדושה הזאת".

כמוה חושב גם אייל גבריאלוב, המקווה שבעקבות המכתב "זה כבר לא יהיה מובן מאליו להתגייס, ובני נוער יתחילו לשאול שאלות". משמע, בניגוד לנאמר במכתבם – לא סיום הכיבוש וזכויות הפלסטינים הם העומדים ביסוד הסרבנות, אלא הרצון להקטין את השפעת הצבא על החברה הישראלית. כך מסביר הררי כי "להתגייס לצבא… רק יגרום לי להמשיך במשחק הפוליטיקאים ולהיות כלי, ולא אינדיבידואל שעושה בחירות למען עצמו".

מרואיין אחר, אודי סגל, מפורש הרבה יותר. לדבריו, הוא "סובל בהרבה צורות מהדיכוי והכיבוש: החברה שלנו הופכת להיות אלימה, החברים שלי הופכים אפתיים ואדישים, הצבא מדחיק ומחזק את האידיאל הגברי שפוגע בכל מי שלא מתאים לתקן הזה – הקרבי".

כדאי לשים לב למהפך בדגשים: סגל וחבריו תופסים את מקום הפלסטינים כקורבנות הכיבוש והסרבנות היא בכלל מאבק ב"קרבי" כאידאל של הגבריות הישראלית, או דרך לכינונו של "אינדיבידואל שעושה בחירות למען עצמו", כטענתו של הררי.

לקריאת המאמר המלא ב"המקום הכי חם בגיהנום"

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: דני-גוטוויין, כיבוש, מדינת-רווחה, סרבנות, צהל

קישור קבוע 2 תגובות

2 תגובות

1. ק. טוכולסקי :
   13 במרץ, 2014 בשעה 19:09

   http://www.blacklabor.org/?p=54089
   שנאמר הוא שאמרתי

2. דיז :
   14 במרץ, 2014 בשעה 17:57

   די מאכזב מאיש הדיאלקטיקה ,האחדות ולא הפיצול והנואטיקה

   לא להבין את המחדל הנואטי המורכב מכולם: "אשלייה"
   משחק פוליטי מכור מראש מעצם הווייתו.
   הקלפי היודיניצי הוא שם קוד לאשליית "בחירות"(ע"ע ריבוי "בחירה" ) ושם מקור הכשל.
   אין בחירה.
   אין בחירה בישראל.
   אין רצון לנער את מחלצות הצקצוק שמקורו בהזניית האתוס ההומני -אנושי-פילוגנטי, בהזניית מהות הדמוקרטיה ושמשופע עד לזרא באינטרסנטיות חד חד -ערכית של האלפיון העליון (בהכללה ,זה יותר המיליונון).
   המערכת מכורה מראש שכן כל "בוחר" בחופש סבור שהוא נרתם לשירות החירות בשירות המשילות באמצעות ייצוג ההמון ,בעוד , שאלו השולטים דה פקטו ודה-יורו באמצעות מנגנוני-על ומנגנוני מיסוד סמויים מתוחכמים ותודעתיים הם הבנקסטרז ותו לא,בעלי תאגידי-על של בנקאות אשר מממנים ומרפדים את דרך הפוליטבירוקי ,המושחת מיסודו, כל הדרך לשלטון דמוקטטורי-סטרטו-סיקרי-קרטי ובו זמנית ומיידית דואגים לפרוע את חובם האינטרסנטי הצר והכבד מנשוא על האזרח הבוחר עוד טרם יבשה ספירת הקולות.
   ראשית יש לתקן את העיוות ולחזור לכיכרות- יוון ההלניסטית.
   דמוקרטיה אבסולוטית וישירה ,דרך הרשת המדיה ,הסלולר וכל מה שמחליף בהצלחה יתרה ואף למעלה מזאת את כיכר העיר והוא כיכר-שוק החדש בעצמו ובהתהוות דינמית.
   שנית יש להאמין בפשטות הרוח ולא בפלצנות המישוג .שוב אשליה מכוננת עצמית בתעתוע מוחי של ידע.
   בלא צבא ייתכן שמד אך ההסתברות למגרו עם צבא מסתברת והולכת כקטנה מפעם לפעם.
   באין צבא אין שיח ארי. אין שיח כובש מדוכא ואין ,הגמוניה של פריץ-יודנאצי– פיאודלי ועבדיו.(בכל פינות המעגל).
   ההפרטה אינה חזות הכל כשם שיריבתה הצברור איננה.
   יש להבין מי אנו כבני אדם ולכונן את התודעה והמודעות לאחדות האנושית ולא לפירוקה ,פיצולה ושבירתה לאתוסים.
   הצבא עומד כמכשול-גם המופרט וגם הקיבוצי- בפני כל אחד ומשרת את מטרת הפיצול ,ההווייה האשלייתית וגם את הנואטיקה המזוייפת שצוברת מידע אך אינה מיישמת אותו כמטא-נואטיות , כתווך ,כאמצעי שמתבונן בה ויודע שהוא נישא מעל למושג, מעל לפיצול, מעל למכשיר שמזכיר יומיום למיליוני בני אדם רמוסים יותר או פחות משני צידי המתרס למי יש זזז יותר גדול.
   פה מתחיל ומסתיים הסיפור שכ"א מספר.
   נרטיב של אגו במיתוג של תורות חברתיות.