לאחרונה התפרסמה יוזמה חדשה של ראש הממשלה לשנות את חוק יסוד נשיא המדינה, ולהפקיע מדי הכנסת את הפררוגטיבה לבחירת נשיא המדינה. האם בשיטת המשטר הפרלמנטארית של ישראל, על העם לבחור את הנשיא, או על הכנסת לבחור אותו? המאמר משיב לשאלה זו וסוקר את המשמעויות הנובעות מיוזמה זו
מאת: רון שביט
בחירת הנשיא: דווקא בכנסת
יוזמתו החדשה של ראש הממשלה לשנות את חוק יסוד נשיא המדינה מצטרפת לקולות אחרים שכבר עלו בעבר. הכוונה היא להפקיע מידי כנסת ישראל את הפררוגטיבה לבחירת הנשיא בהצבעה חשאית ולהוביל לבחירות המוניות של כלל הציבור. התומכים בשינוי נתלים בכיעורו הפוטנציאלי של ההליך הקיים, אשר הופך לעתים את בחירת הנשיא לחוכא ולאיטלולא פוליטיים, המלווים בקוניוקטורות ובמעשי רמייה. זאת מאחורי שובלו ה"מלבין" של הפרגוד המוצב באולם המליאה.
במבט ראשון, כיוון המחשבה נראה חדשני ומפתה. יתכבדו נא המועמדים לנשיאות לחלוט את פני הציבור ולהציע את מרכולתם בראש חוצות. די למשחקים המכוערים, להבטחות הכפולות ולשיקולים הנפסדים. בחירת הנשיא על ידי העם תקרב אותו אליו ותחשק את האמון המתכרסם בשיטה הדמוקרטית בכללה.
יחד עם זאת, אך על אף הרעננות המוצעת, נראה כי החלפת השיטה טומנת בחובה דילמות לא פשוטות. כך למשל, יש לתהות כיצד תיקבע זהות המועמדים שיוצגו בפני הציבור? בידי מי תופקד הסמכות לגיבוש רשימת המועמדים? האם זו תהיה כנסת ישראל (ואז נחזור למעשה הפוליטי "הקטן"), או שתהיה זו ועדה ציבורית בלתי תלויה (יש דבר כזה?), או שמא יזדקקו המועמדים לקושש 50 אלף חתימות של אזרחים (כפי שדרש בשעתו חוק הבחירה הישירה לראשות ממשלה?). האם באפשרויות אלו לא תבצבץ העסקנות? כמובן שכן.
לא זאת אף זאת: תהיה שיטת הצגת הנבחרת בפני הבוחרים אשר תהיה, תעמוד בפנינו סוגיה בעייתית נוספת: המערכה לבחירת הנשיא עלולה להפוך לפסטיבל תקשורתי מביך, מלווה בהשמצות וברינונים גלויים. המועמדים יסנטו איש באחיו או אישה ברעותה, יחפשו פרטים חסויים באמתחותיהם האישיים, יחברו סיסמאות, ינשקו תינוקות בשווקים ובקניונים. בקיצור: הפוליטיקה הישנה "במיטבה".
ועוד לא דיברנו על העלויות הכספיות. שיטת בחירה עממית תחייב את המועמדים להוציא סכומי כסף אדירים. האם ראוי כי הנשיא המיועד יעמוד כעני בפתח לבקש סיוע כספי למימון הקמפיין שלו? והרי מן המפורסמות היא שתרומות מסוימות עלולות להיות אם כל חטאת? ואם בכל זאת יהיו בידיו האמצעים, האם דמוקרטי הדבר כי מידת אמידותו של המועמד תשפיע על סיכויי בחירתו?
ובכן, במבט שני, למרות חסרונותיה של שיטת הבחירה הנוכחית לנשיאות, דומה כי אין בלתה. במשטר הפרלמנטארי הישראלי כנסת ישראל היא הריבון. היא המבטא האולטימטיבי של הציבור הישראלי לטוב ולרע, שכן היא תולדת בחירתו הדמוקרטית. עבר זמנה של כיכר הפוליס ביוון של העת העתיקה, בה כל התושבים התקבצו להחליט ברוב עם. לא ניתן בדמוקרטיה ההמונית המודרנית להביא כל הכרעה, משמעותית ככל שתהיה, לידיו של הציבור. לפיכך, אין מנוס בעיניי מהמסקנה שהכנסת, כנציגה לגיטימית (גם אם לא מושלמת) רשאית בהחלט להחליט בדבר זהותו של נשיא המדינה הבא. היא קיבלה את סמכותה לכך מאתנו כדת ודין.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
Tags: בחירות לנשיא המדינה, בנימין-נתניהו, הכנסת, חוק יסוד נשיא המדינה, נשיא-המדינה
כיעור התהליך אותו מזכיר הכותב (רו שביט), אינו ירושה הסטורית ואינו מצווה מהשמיים. לכן, אין לו בכלל מקום בדיון זה. לכל מצב יתרונותיו וחסרונותיו, וניתן תמיד למקסם יתרונות ולמזער חסרונות. השאלה האמיתית היא האם אנו מוכנים לטרוח לשנות או משתמשים בתרוץ החסרונות בכדי להצדיק הצדקה דחוקה עמדה כזו או אחרת.
בחירה חוץ-פרלמנטרית צריכה להיות ע"י וועדה ציבורית שתקבע רשימת מועמדים, והציבור שיבחר את הנשיא בבחירות כלליות מתוך אותה רשימה.
על הבעיות שמזכיר שרביט בהקשר לוועדה ציבורית ניתן להתגבר:
א. מינוי הוועדה הציבורית – יוקם מאגר מתוך כלל הציבור שיכללו בו כל מי שיענו על קובץ נרחב של דרישות יסודיות קבועות מראש וגלויות לציבור. במאגר יכללו כל מי שעונים לקריטריונים אלה.
ב. מתוך המאגר תבחר בהגרלה מבוקרת קבוצה של 5 – 10 מועמדים, שירוצו לבחירות בשלב הסופי, לקראת הצבעת הציבור. (ניתן להוסיף שלב ביניים שבו תיבר בהגרלה קבוצה מעט גדולה יותר ומתוכה תיבר קבוצת מועמדים סופית ע"י הוועדה הציבורית בהליך גלוי שיערך בכנסת, וישודר בתקשורת).
ג.פרסום לקראת ההצבעה ע"י הציבור – כל המועמדים הסופיים יקבלו זמן שידור ופרסום באמצעי תקשורת מגוונים, שימומן ע"י המדינה ויורשו להשתמש אך ורק בתעמולה זו.
ד. תוגדר שיטה למזער יתרונות של מועמדים מוכרים לציבור (סלבריטיס) מול מועמדים "אנונימיים".
שביט מציג מספר דילמות ,אבל עושה מאמץ עליון לא להתמודד עימן. לכל דילמה שהוא מציג יש תשובה, כשם שלכל שיטה יש חסרון מזה ויתרונות מזה; גם כאן אין למרבה הפליאה… מצב של "שחור" או "לבן",.
לצד הדיון המעשי בשיטת הבחירה ואולי לפניו, נחוץ להתיחס לשלוש שאלות עקרוניות:
1. מהו או מיהו מקור הסמכות בדמוקרטיה?
2. האם נחוץ בכלל נשיא למדינת ישראל בעת הזו?
3. האם יכול גוף פוליטי לבחור לנשיא אישיות ייצוגית, עממית, שרב בה המאחד על המפריד?
אנסה להשיב בקצרה:
מקור הסמכות הוא העם – לכן, אין מתאים ממנו לכל הכרעה דמוקרטית, אבל לא נכון מבחינה מעשית יהיה להטיל עליו את כל ההכרעות היום-יומיות.
השאלה אם נחוץ לעת הזו נשיא לישראל, היא ביסודה שאלה אמוציונלית וסימבולית. מבחינה פרקטית, לנשיא שמתפקד כחוק וגם עפ"י רוח החוק, תפקיד ייצוגי ותפקיד של גורם מאחד בעם, במקרה שלנו עם עתיר שסעים חברתיים. שלושת הנשיאים האחרונים, שהיו אנשים פוליטיים, כשלו בכך כשלון חרוץ.
לאור לקח זה, ראוי להרחיק את בחירת הנשיא מהזרוע הפוליטית הראשית – הכנסת, משום ששיקוליה כמעט ללא יוצא מן הכלל יוכתבו ע"י פוליטיקה ואינטרסים אישיים ואחרים.
אשר לעצם הצורך בנשיא, במובן הסמלי והמאחד, לדעתי לפחות בדור הקרוב יש בכך עדיין צורך, אבל יש להרחיק את הנשיאים הבאים ככל האפשר מפוליטיקה מפלגתית ולהקפיד על קיום חוק הנשיא הלכה למעשה. נבחר שהוא אישיות פוליטית, הבאה לתפקיד מתוך עשייה פוליטית, רקע ומחוייבות פוליטיים, והתחייבות פוליטית הקשורה בעצם תהליך הבחירה בכנסת (כיום), בעייתית וטומנת סכנה של הסחפות אחרי מחויבויות עבר וגחמות הווה שרק ימשיכו לשחוק ולקעקע את תפקיד הנשיא. חשוב מאוד שנשיא בישראל יהיה חביב ישראל ולא חביב ארה"ב או אירופה…
לסכום:
שיטת בחירת נשיא ע"י העם אינה בעייתית יותר מבחירה ע"י הכנסת, אולי ההיפך הוא הנכון. התנאי הוא ביצוע נכון ואחראי של התהליך.
אילו הייתי מתבקש לדרג את סדר העדיפויות שלי בשאלת בחירת נשיא חדש לישראל , הייתי אומר: 1. בחירה על-ידי העם, 2. בחירה על-ידי הכנסת, לאחר תיקון חוק הנשיא וקביעת סנקציות על חריגה ממנו. 3. ביטול הנשיאות.
ככל שיש פחת דמוקרטיה מהותית מוכנים לתת לאזרחים יותר השפעה על דברים סימליים.
בחירת הנשיא היא תחליף די עלוב לשליטה על משאבי טבע, הבטחת זכויות עובדים וזכויות יסוד חברתיות, אבל זה משהו שבהחלט מתאים למשטר הנוכחי בישראל להציע.
ראשית, אני חושב שמבחינה טרמינולוגית עדיף לא לדבר על בחירות ע"י "העם" אלא בחירות "י "האזרחים" או "הציבור".
אחת המשמעויות של המילה "עם" היא לאומית ובהקשר הישראלי לאומית-יהודית. בעוד שבבחירות אלה אם יתקיימו, יצביעו גם מיעוטים לאומיים לא יהודיים ובראש וראשונה המגזר הערבי-ערביי ישראל. מצד שני העם היהודי בתפוצות, בפזורה יהודים שאינם אזרחי ישראל לא תהא להם מזכות הצבעה. לכן, אני מעדיף לא לדבר על בחירות ע"י העם אלא בחירות ע"י אזרחי המדינה או הציבור הישראלי.
לגופו של ענין, אני מתנגד לבחירות כלליות לנשיאות ע"י אזרחי ישראל.
טענה אחת היא העלויות הכלכליות, ההוצאות הכלכליות, התקציביות של מערכת בחירות זאת.
דווקא באתר ששם לו למטרה לקדם מדינת רווחה בישראל, אני מצפה להתנגדות לרעיון של בחירות כלליות לנשיאות. כאשר אנו זקוקים לכל שקל לצורך מאבק בעוני, לצורך הגדלת סל התרופות, לצורך תקצוב החינוך כאשר אין די משאבים לתקצוב אינטרסים חיוניים של רווחה, בריאות וחינוך אין זה ראוי להסיט משאבים נוספים למימון ציבורי של מערכת בחירות נוספת.
האינטרסים שביסוד מימון ציבורי של רווחה הם דחופים יותר מאשר האינטרס של הציבור לבחור בעצמו את נשיא המדינה.
למעשה, השיקול הכלכלי-תקציבי אף מעורר שאלה האם בכלל ראוי שיתקיים מוסד הנשיאות? האם מוסד הנשיאות אינו מוסד שעדיף לוותר עליו בשל התקציב שיש לתקצב אותו? אבל אם בכל זאת, מתקיים מוסד הנשיאות לפחות שלא נבצע בזבוז נוסף ע"י קיום מערכת בחירות כללית.
טענה נוספת נגד בחירות כלליות היא החשש מפני בחירת מועמד לא מתאים. אין ערובה שבבבחירות כלליות תיבחר דמות מאחדת שנמצאת בקונצנזוס יחסי. אפשרי שבבחירות כלליות מועמדים בעלי דעות פוליטיות שנויות במחלוקת יתחרו אחד בשני ובסוף ייבחר מועמד בעל זהות פוליטית-מפלגתית מובהקת ושנויה במחלוקת אבל הוא בכל זאת הצליח לקבל את רוב הקולות.
טענה שלישית נגד בחירות כלליות קשורה לסמכות החנינה של הנשיא. כל עוד נותרה בידי הנשיא הסמכות לחון עבריינים ואסירים, אז הלך הרוח בציבור הוא נגד חנינות. כידוע, הלך הרוח בציבור הוא "יד ברזל" נגד מבצעי עבירות. מצב כזה עלול לגרום לבחירת מועמד פופוליסט שיבטיח לציבור שאצלו אין חנינות או מעט מאוד חנינות. מצב כזה עלול לגרום לשיקולים זרים ופופוליסטים להיכנס לשיקולי החנינה.
גם כאן אני מצפה מגולשים באתר של מדינת רווחה לתמוך יותר בגישה טיפולית-שיקומית כלפי אסירים שמתאימה יותר למדיניות רווחה. מוסד החנינה הוא חלק מגישת מדינת הרווחה כלפי אסירים.
לבסוף, אני לא חושב שיש דיכוטומיה בין בחירות ע"י הכנסת או בחירות ע"י הציבור. האלטרנטיבה לשלילת הבחירות ע"י הציבור אינה רק הבחירות ע"י הפרלמנט כאלטרנטיבה יחידה.
אפשרות נוספת היא בחירה או מינוי ע"י ועדה של אנשי רוח ואינטלקטואלים. כפי שהחלטה למי לתת פרס ישראל לא נקבעת ע"י הציבור וגם לא ע"י בית הנבחרים אלא ע"י ועדה כך גם את הנשיא יכולה לבחור ועדה. הועדה תבחר מבין מועמדים שיציגו את מועמדותם. ייתכן שנחוצות דרישות סף ותנאי סף להצגת מועמדות שצריך לחשוב עליהם.
בישראל מוסד הנשיאות הוא מוסד רשמי של כבוד בלבד. רק שני סוגים של אנשים מושפעים,בחיי היום יום שלהם,ממוסד הנשיאות: הנשיא עצמו ואלה שהוא חונן ומשחרר מבית הסוהר או משחרר משיני החוק.
ראש הרשות המוניציפאלית משפיע על חיי הבוחרים שלו הרבה יותר מהנשיא,וראינו אילו אחוזי הצבעה נמוכים היו בבחירות המוניציפאליות האחרונות.
אם את רוב אזרחי המדינה לא מעניין מי יהייה ראש הרשות שידאג לחייהם מפנוי האשפה ועד לחינוך למה שיהייה אכפת להם מי הנשיא – ולאסירים אין זכות הצבעה…
מוסד הנשיאות סובל משפל חסר תקדים: הנשיא הקודם,מסתבר,התסק בסיפוק יצר המין שלו והוא כרגע בכלא,הנשיא האחרון חי חיי מותרות ובזבזנות שלא ברור של איזו מדינה בדיוק הוא נשיא.
יוצא איפה: שבחירות כלליות למשרת הנשיא – ספק אם יענינו משהו.
זה משאיר את ה"עבודה המלוכלכת" לכנסת.
זה שהכנסת בוחרת בנשיא בדרך מחפירה – על זה אין חולקין,אבל: שום חוק או תיקון לחוק לא ישנו את זה. אפשר לשנות את זה בחינוך בהסברה ובלחץ ציבורי,לרבות ב"יום בדין" הלא הוא ביום הבחירות לכנסת.
מנחם.
אני מסכים עם המחבר כי בחירת הנשיא ע"י הכנסת עדיפה על פני בחירות ע"י כלל הציבור הן כהליך חסכוני הרבה יותר אך בעיקר כהליך מכובד יותר.
נשיא משכמו ומעלה כמו פרס, הוכיח כי זהו תפקיד חשוב מבחינה תדמיתית וייצוגית אשר הווה כתובת לפניות רבות. מי ייתן וייבחר אדם ראוי כמוהו.
חשוב בבחירת נשיא גם עי נציגי העם, שתהיה בחירה גלויה, ולא חשאית. חשוב יכולת בקרה של העם על בחירת נציגיו.
אפשר לבטל מוסדות רבים בארץ, וביניהם להקטין את הכנסת והממשלה, לצמצם בשליש את המגזר הציבורי ואפילו להקטין את הצבא ו"לקחת סיכונים"…
הלוגיקה של בחירת נשיא אינה עוברת דרך הכסף כשם שיעילות הדמוקרטיה אינה עוברת דרך הכסף. יש משטרים יעילים בהרבה מדמוקרטיה.
אם לנשיא יש תפקיד מהותי בישראל של היום, דרוש נשיא. אם הוא אינו מהותי, אין צורך בנשיא.
רק אם דרוש נשיא, מגיעים לשאלה כיצד יבחר.
אני בעד צימצום חלקה של הדמוקרטיה הייצוגית בהחלטות עקרוניות או מוסריות, בין היתר משום שהגוף הנבחר, הכנסת, נתון ללחצים הרבה יותר מכלל הציבור.
בחירת נשיא, מישאל-עם, והבחירות הכלליות לכנסת, הם מהלכים המביאים את העם למעורבות רבה יותר בתהליכים המשפיעים על הווי החיים ועל היכולת להשפיע עליו. מי שרוצה לייצב את הדמוקרטיה ולחזק אותה, צריך לשאוף להעמקת התודעה הציבורית על חיונות המעורבות של כל אזרח בתהליכי קבלת החלטות המהותיים.
יכולת להשפיע היא תמריץ חשוב להשתתפות, גם אם היכולת האישית לבדה נמוכה. חוסר יכולת להשפיע, הוא תמריץ שלילי מאין כמותו להשתתפות בבחירות, ואם יעבור הכל לכנסת, לוועדות מסדרות, או ליחצנות עתירת ממון, גם השתתפות הציבור בבחירות הכלליות לכנסת תלך ותתנוון.
לדעתי, יש להעניק גם למפלגות הפוליטיות יכולת להשפיע ולהתערב בחיקוק חוקים, בבחירת מועמדים לראשות ממשלה ולכנסת ובעיצוב הנורמות הציבוריות, משום שאין שום הגיון לקיים מפלגות אם אין להן מה להגיד.
תפקידו של נשיא הוא לייצג את העם כלפי חוץ ולא לייצג את החוץ כלפי העם. מבחינה זו פרס הוא כשלון. רוב העם אינו חושב כפרס, גם משום שלא בחר בו אף פעם לראשות הממשלה, וגם משום שפעם אחר פעם נתן רוב בכנסת לקבוצות פוליטות אינן רואות את המציאות עין בעין עם פרס. לנשיא מותר כמובן להביע דעות, אבל לא לנהל מדיניות שאיה עולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה שקיבלה את אמון הכנסת. בכדי לסנכרן בין הממשלה לנשיא, ראוי שהעם הוא שיכריע לגבי זהות שני המוסדות הללו.
חיסכון תקציבי בהחלט יכול להיות שיקול לבטל מוסדות וארגונים או לצמצם את היקפם כאשר מול החיסכון שוקלים גם את ההצדקה לקיום ופעילות של המוסד או הארגון. כל מקרה לגופו. החיסכון הוא לא תנאי מספיק, הוא לא טעם מכריע, אבל הוא שיקול רלבנטי הוא טעם רלבנטי והשאלה היא שאלה של איזון בין כל השיקולים.
יכול להיות שכמו ששיקול החיסכון מצדיק [לדעתי] לא לקיים בחירות כלליות לנשיאות כך הוא מצדיק גם אי קיומם של פרקטיקות נוספות לרבות ביטול או צמצום מוסדות וארגונים. כל מקרה לגופו. האנלוגיה בין הבחירות לנשיאות לפרקטיקות אחרות היא לא מלאה כי לא דין הבחירות לנשיאות כדין דברים אחרים ושוב, כל מקרה לגופו.
הדמוקרטיות של המדינה מחייבת שהבחירות לפרלמנט, בית הנבחרים, בית המחוקקים [בישראל-הכנסת] תהיינה בחירות כלליות.
הלוגיקה הדמוקרטית לא מחייבת מערכת בחירות כללית מעבר לכך. היא אפילו לא מחייבת בחירות ישירות לראשות הממשלה או לממשלה או לבית המשפט העליון או לכל משרה וכהונה אחרים. היא גם לא מחייבת בחירות לנשיאות.
היות ובחירות לנשיאות לא מתחייבות מהדמוקרטיות של המדינה אז השיקול התקציבי לא עומד בסתירה לו ואין כאן קונפליקט של חיסכון לעומת דמוקרטיה כי הדמוקרטיה לא מחייבת בחירות כלליות לנשיאות.
בעקיפין הציבור הבוחר לכנסת משפיע גם על בחירת הנשיא מפני שהציבור בוחר בכנסת והכנסת בוחרת בנשיא.
אני לא מסכים שהכנסת נתונה ללחצים יותר מאשר הציבור. הכנסת נתונה ללחצים של הציבור עצמו [אם כי לא באופן שווה בין כל חלקי הציבור] ולהעביר את ההכרעה ישירות לציבור פירושו להעביר את ההכרעה ללוחצים באופן ישיר. כך שמי שלוחץ על הכנסת עכשיו יקבל את ההכרעה. אז אם לא רוצים שהלוחץ ילחץ מה הטעם להעביר לו את ההכרעה ישירות?
שיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת אינו תלוי בשאלה האם יש בחירות כלליות לנשיא. שיעור ההשתתפות בעבר היה מהגבוהים יחסית למדינות אחרות למרות שהנשיא נבחר ע"י הכנסת.
תפקיד הנשיא אינו לייצג את העם אלא את אזרחי המדינה. גם את אלה השייכים לעם הפלשתינאי שהם אזרחי ישראל. כמו כן, אם תהיינה בחירות לנשיאות חלק מהעם, לא תהיה לו זכות הצבעה מפני שחלק מהעם אינו אזדחי ישראל.
אני גם מסכים לטיעון הנוסף שהוזכר לפיו אם הבחירות תהיינה בידי הציבור לא מובטח שייבחר נשיא מכובד וראוי. ייתכן שייבחר פופוליסט צעקן ומתלהם שאינו מכבד את המשרה ואינו יכול מלהיות סמל מאחד. ייתכן שהוא גם יהיה מזוהה פוליטית-מפלגתית. אם רוצים לגרום לבחירת פרופסור או שופט בדימוס אז אני לא חושב שבחירות כלליות יסייעו בכך אם כי ייתכן שצריך גם אלטרנטיבה לבחירות ע"י הכנסת.
הטענה שרק אם נחוץ נשיא אז יש טעם לדון בשאלת אופן בחירתו/מינויו היא טענה נכונה אם חושבים מחדש האם בכלל נחוץ נשיא. אבל היות ומוסד הנשיאות הוא כרגע נתון, אז יש גם טעם לדון בשיטת הבחירה או המינוי גם אם מתנגדים לעצם מוסד הנשיאות. אלה הם שיקולים פרגמטיים של הקטנת נזק. גם אם קיים מוסד לא נחוץ לפחות שפרוצדורת הבחירה שלו תהיה באופן שיקטין את הרע אל הרע במיעוטו.