מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
דו"ח המועצה לשלום הילד: הילדים שמאחורי המספרים
לאחרונה התפרסם הדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד. עו"ס עתר גלדמן-דותן, עובדת סוציאלית העובדת עם נוער בסיכון וחברת תנועת עתידנו, מספקת לנו מבט אל הילדים שמאחורי המספרים, והצורך שלהם באחריות מצד המבוגרים בחייהם
לקראת סיומה של שנת 2013, התפרסם הדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד ובו מתוארת תמונת מצב קשה של ילדי ישראל; עוני, אלימות על כל גווניה, שימוש בסמים ובאלכוהול וקושי בהשתלבות במערכת החינוך, הם רק קצה הקרחון של הקשיים עימם מתמודדים ילדים ובני נוער. מאחורי כל נתון סטטיסטי עומדים ילד או ילדה, נער או נערה שסיפור החיים שלהם הביא אותם להיות מגולמים באמצעות המספר 1 מתוך X ילדים שנפגע ב…
כמי שעובדת עם בני נוער במצבי סיכון, אני פוגשת יום-יום את אותם בני הנוער שמאחורי המספרים. אלו בני נוער שתקשורת מילולית היא דרך תקשורת שהופכת לפחות ופחות מוכרת להם, כי הם מתקשרים דרך מסכים. אבל כשאת מתיישבת מול נער/ה ושואלת לשלומם, בכנות כי זה באמת מעניין אותך, מתגלים הרצון והכמיהה הגדולים שלהם לדבר, לשתף ולחלוק מעולמם. אלו בני נוער שנחשפים לתכנים אלימים, מיניים ולא מווסתים כבר מגיל צעיר, שגם אם הם יודעים ומבינים שהריאליטי שבטלוויזיה הוא לא המציאות – התכנים האלימים והמיניים, נספגים במוחם הצעיר ומתורגמים אחר-כך להתנהגות סיכונית. אבל כשאת מדברת איתם בגובה העיניים ומראה להם איך ההתנהגות שלהם פוגעת באחר, את רואה איך ההבנה לאט לאט מחלחלת ומזיזה הצידה את התכנים הפוגעניים.
אלו בני נוער שכמוני וכמוכם כשהיינו בגילם, מחפשים ובודקים ומגבשים את זהותם – האישית, המינית, המגדרית, הרגשית – ועושים זאת על-ידי ניסוי וטעייה ועוד ניסוי ועוד טעייה. הם בודקים מה הם חושבים על עצמם ואיך הם נתפסים על-ידי הסביבה, הם בודקים את הגבולות של ההורים והמורים, ובסתר הם רק מחכים לאותם גבולות כי כך הם מרגישים שדואגים להם. הם בודקים איך משפיע עליהם האלכוהול והאם עשן הסיגריות הולם אותם. לפעמים הם עוברים את הגבול ולמרות שהם רוצים, הם לא מוצאים את הדרך חזרה ומתקשים לעשות את המתבקש – לבקש הכוונה אל הדרך הנכונה.
כאן אנחנו נכנסים לתמונה – המבוגרים שבחייהם: ההורים או בני המשפחה הקרובה, אנשי החינוך (הפורמלי והבלתי פורמלי) שהם פוגשים בדרך וגם אנשי המקצוע ממערכות הבריאות והרווחה. תפקידנו יחד – כן, ביחד, לדאוג להם ולעזור להם היכן שאנחנו רק יכולים. לראות אותם – את הילד ואת הילדה, את הנער ואת הנערה – ולדעת ולהבין שהם תלויים בנו, גם אם הם לפעמים בועטים בנו, מילולית ואפילו פיזית. גם אם הם מסרבים לקבל הכוונה או עזרה.
אני לא חושבת שמדובר בדבר פשוט, כי אם קשה ומורכב לאין שיעור. לעיתים ההורים מתקשים לראות זאת כיוון שהם בעצמם נאבקים על קיום יום-יומי הישרדותי, לעיתים המורים מתקשים לבודד מתוך 30-40 תלמידים בכיתה את הפרט ולעיתים גם אנשי הרווחה אינם רואים את מכלול הקשיים שמלווים את הילד/ה. לעיתים אנחנו רואים ומזהים ויודעים מה כדאי ונכון ורצוי לעשות, אבל אין לנו מספיק משאבים – להורה אין מספיק זמן איכות עם הילד כי הוא עובד מבוקר עד ערב להביא אוכל הביתה, למורה יש כיתה גדולה מדי ולעובדת הסוציאלית יש מאות תיקים לטפל בהם במקביל. עם פרסום הדו"ח של המועצה לשלום הילד, ציין המנכ"ל ד"ר יצחק קדמן, כי בעשרים השנים האחרונות מספרם של ילדי ישראל גדל ב-50%, אך מספרם של אנשי המקצוע המטפלים בהם לא מתקרב לשיעור הגידול הזה.
זה אולי נשמע כמו הסרת האחריות – אבל להיפך – זוהי קריאה להגדיל את האחריות של המדינה בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות פשוט כי זו האחריות שלנו על הילדים של כולנו.
תגיות: המועצה-לשלום-הילד, ילדים-בסיכון, עובדות סוציאליות, עתר גולדמן-דותן
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
3 בינואר, 2014 בשעה 13:08
[…] לקריאת הטור המלא באתר עבודה שחורה […]
4 בינואר, 2014 בשעה 18:24
מספר הילדים גדל אך מספר המטפלים בהם לא גדל. סך האוכלוסיה גדל, אך המדינה אינה מגדילה את התקציב ביחס לגודל האוכלוסיה. ממשלת ישראל מייבשת את התחומים החברתיים על ידי אי התאמה זו. אי תשלם על כך מחיר כבד בעתיד כשתיאלץ לשלם עבור תופעות חברתיות שיכולות היו להימנע.