מתווה פראוור – בגין – השלמת תהליך ארוך של נישול הבדואים

נושאים דיור, תכנון ובניה, עלו ברשת ב 14.11.13 0:57

סקירה היסטורית שפורסמה ב"העוקץ" על המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל. תחילה הכירה התנועה הציונית בזכויות הבדואים לקרקע, ורכשה מהם את הקרקע. בהמשך, נושלו הבדואים מקרקעותיהם ויישוביהם יושבו מחדש

מאת: גדי אלגזי

 לומדים לשדוד: על אדמות הנגב, 1948

גדי אלגזי 07.11.13

"סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים", כך אמר איש קק"ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013

"האם נשדוד אדמה?" (דוד בן-גוריון ליוסף וייץ, 07.05.1948)

מוקדש לאהוד פראוור, בני בגין, יוסף וייץ, להוגי "תוכנית פראוור" וכל המוסדות המיישבים של התנועה הציונית

בימים אלה דנה ועדת הפנים של הכנסת ב"חוק פראוור-בגין" – החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, כלומר החוק להשלמת נישול הבדואים ועקירתם מאדמותיהם. חוק פראוור נועד להשלים תהליך ארוך של נישול. שוד אדמות הבדואים התרחש בעצם כבר לפני עשרות שנים – בעיקרו בין 1948 ל-1954. אבל הנישול לא הושלם; תושבי הנגב הערבים התעקשו להחזיק בקומץ אדמותיהם, היו מוכנים לסבול חיים של מצוקה מתמשכת ב"כפרים בלתי-מוכרים" ובלבד שישמרו על אחיזה כלשהי באדמותיהם. הם חיו בצל הריסות בתים יומיומיות, נענים במצוקה מתמשכת. ועכשיו צריך להשלים את מה שהתחילו בו ב-1948.

לכבוד הדיון בחוק פראוור, הנה הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948. זהו רגע חשוב, כי הוא מעיד על כך שמומחי הקרקעות של התנועה הציונית עדיין הכירו באותו זמן בזכויות הבדואים לקרקע. בעשר השנים שקדמו ל-1948 הם התמקדו ברכישת קרקע מבדואים – וזאת לא יכלו לעשות אלא על בסיס הכרה בזכויות הבעלות שלהם. בתחילת 1948 הם הכירו עדיין בבעלות הבדואים על הקרקעות, לא מתוך טוב-לב ולא מתוך ראייה שוויונית – אלא משום שעדיין לא הבינו שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח. בשביל זה יש מדינה. בשיחות בין מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, יוסף וייץ, לדוד בן-גוריון, שברובן עסקו באדמות הנגב, אפשר לראות את המפנה מתרחש.) ב-3 בפברואר 1948 נתקל וייץ בבן-גוריון. האחרון שואל אותו כבדרך אגב, האם תרצה קק"ל לקנות ממנו אדמה במחיר 25 לא"י לדונם. וייץ עונה: אם האדמה היא ערבית, ויתנו לנו קושאן [שטר בעלות] וחזקה – נקנה. בן-גוריון צוחק ואומר: "קושאן – לא, חזקה כן," ובכך הסתיימה השיחה. וייץ חשב שבן-גוריון מתבדח: מאין לו לדוד בן-גוריון אדמות ערבים? ומה פתאום הוא מוכן למכור לקק"ל קרקע ערבית שהוא מחזיק בה, למרות שלא קנה אותה כדת וכדין?

להמשך קריאה

נערך על ידי דליה
תגיות: בדואים, העוקץ, הריסת בתים, ייהוד הנגב, מתווה פראוור-בגין, קקל

קישור קבוע תגובות