מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בשביל הכבוד צריך לעבוד, או האם מגיעה לשופטים הגנת יתר
אשר רוכברגר מלין על זכויות היתר שיש לשופטים בישראל, ביחוד על החוסר בביקורת על השפיטה. במאמר הוא מציע את הסיבות למצב הנוכחי ומתריע על הסכנה של אבדן האמון וקריסת המערכת
" איסורים כלליים על השימוש בחירות הביטוי או על חופש ההפגנה הן במדינות דמוקרטיות אך ורק תולדה של השימוש בסמכות חוקתית מפורשת, הקשורה לעיתות חירום מיוחדות". נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט מאיר שמגר. מתוך ע"ב 2-84 משה ניימן נ' יו,ר ועדת הבחירות לכנסת ה-11.
רובנו קראנו את "חוות החיות" של אורוול ומאז למדנו שכולם שווים, אך יש כאלה, ששווים יותר. במציאות שלנו אחת הקבוצות שמנכסת לעצמה את הזכות המפוקפקת לשוויון יתר, הם השופטים. על מה המהומה?
נחשפנו לאחרונה למספר התבטאויות מאוד לא מוצלחות וזאת בלשון המעטה של מספר שופטים. ההתבטאויות האלה גרמו לסערת רוחות וקוממו גם את מגיני המערכת המושבעים, כמו הפרשן המשפטי של "קול ישראל" משה נגבי ולא רק אותו. אני בטוח שאף אחד לא יחשוד באלוף במיל גיורא איילנד או בסופרת יוכי ברנדס שהם עשבים שוטים בשולי החברה. יחד עם זאת הם הרהיבו עוז וקראו לילד בשמו "שופטים רבים הופכים עם השנים אטומים, מתנשאים ומנותקים מן העם: "הגיע הזמן להגביל הן את עוצמתם של השופטים והן של היועצים המשפטיים ולייצר יכולת של ביקורת אמיתית עליהם" כתב איילנד. יוכי ברנדס כתבה ב"ישראל היום": "עושה רושם שהיושבים על כס המשפט חיים בבועה, סוטי המין פוגעים רק בבנותינו, הבריונים מטילים חיתתם רק ברחובותינו, הנהגים משתוללים רק בכבישנו. לשופטים יש כנראה בנות, רחובות וכבישים משלהם".
מה הייתה תגובתם של השופטים הנכבדים? הציבור היה מצפה שלכל הפחות הם יודו שמתוך כ-650 השופטים המכהנים לא כולם מלאכים עלי אדמות וטלית שכולה תכלת, שהם בני אדם וככאלה גם טועים. הקורא הנבון כבר מבין שזו לא הדרך של שופטינו. למשל השופט המחוזי בתל אביב , איתן אורנשטיין קרא לדברי האלוף איילנד "דברי בלע" ולדבריו "הדברים הם חלק ממסע הולך ונמשך של פגיעה בשופטים, המהווים גם זילות והסתה במערכת המשפט…יש לעצור את ההידרדרות האמורה ולנקוט צעדים מידיים וחריפים בטרם יהיה זה מאוחר מדי לתקן את המעשה". חברו, השופט המחוזי בירושלים, משה הכוהן, כתב: "לא מדובר באזובי קיר משולי החברה, אלא במובילי דעת קהל, אנשי האליטה והאינטליגנציה, והגל התקשורתי העכור, השוטף אותנו, אם לא יזכה לתגובה הולמת, ימשיך להתגלגל הלאה ולא יעצור".
לאחר המבוא הארוך, והפיקנטי במידת מה, ברצוני לנסות ולברר איך הגענו עד הלום.
כמו בהרבה דברים אחרים, העניין מתחלק לשלושה: האובייקטיבי, הסובייקטיבי והמשפטי.
אובייקטיבית, מערכת המשפט בישראל נחנקת וקורסת תחת העומס, כאשר מספר השופטים למאה אלף אזרחים אצלנו, הוא כ-8.2, שזה אחד הנמוכים בין המדינות המפותחות ובסה"כ בכל בתי המשפט ובכל הערכאות מכהנים היום 650 שופטים. בנוסף יש לזכור והדבר הזה ידוע לכל מי שאיכשהו קשור למערכת המשפט, שבין השופטים, כמעט ואין כוכבים ובד"כ הם או יוצאי הפרקליטות או עורכי דין לשעבר, אבל לא מהבולטים והמבריקים. ולמה זה כך? כי השופט הוא פקיד, הוא עובד ציבור עם דרגה ותנאים ומשכורת. כנראה עורכי דין מהטובים מרוויחים הרבה יותר בשוק הפרטי מאשר ירוויחו כשופטים. אני אישית מכיר עורכת דין די בינונית במובן החיובי של המילה, שהוצע לה להגיש מועמדות והיא סירבה והסבירה לי שגם כך יש לה מספיק לחץ והיא לא רוצה להכפיל ולשלש אותו והתמורה היא לדבריה "לא משהו".
עוד עניין שהוא די חשוב בעיני: השופטים יודעים שיש להם כוח, הרבה כוח וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי לפעול נגד השופט. הדרך הכי פשוטה, אם מדובר בהחלטה, זו הגשת ערעור, אבל לא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו מבחינה כספית. במקרים מסוימים אפשר להגיש תלונה לנציב תלונות השופטים וזה כנראה מהתחום הספרות הבדיונית. כי אף אחד לא שמע על הרבה מקרים שהתלונות האלה הניבו פירות.
העניין הסובייקטיבי. נכון שבד"כ מקובל, שהשופט הוא דמות מכובדת. הרי אחרת אף אחד לא יתייחס ברצינות להחלטותיו, אבל יש הבדל בין כבוד ליוהרה. למשל, כשכל אחד מאיתנו פונה לכל משרד ממשלתי ברוב המכריע של המקרים הוא זוכה ליחס מנומס ואדיב. אני באופן אישי לא זוכר מקרה שפקיד שומה במס הכנסה או פקיד בביטוח לאומי או בלשכת תעסוקה או בכל משרד ממשלתי אחר שהייתי בו, צעק עלי. לעומת זאת, כל עו"ד שמופיע בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, יכול לספר על אחד השופטים, והוא שופט כבר הרבה שנים, שהצעקות בדיונים, זה חלק בלתי נפרד מאישיותו וזה לא משהו ייחודי, הוא לא יחיד, לא רק בירושלים. איני חושב שמישהו מאיתנו ישמח לחטוף צעקות מפקיד ברמה בינונית שמקבל משכורת נאה ותנאים מפליגים על חשבוננו, משלמי המיסים.
עוד צרה צרורה של המערכת היא מה שנקרא שיקול הדעת של השופט. הרי כל אחד מאיתנו לרבות השופטים, הוא לא רובוט, הוא בן אדם עם דעות פוליטיות, מגדריות, דתיות כאלה או אחרות. הבעיה היא, כאשר לדעות האלה יש משקל רב במסגרת עבודתו של בן-אדם. האם האמירה המקוממת כלפי קורבן האונס , שיש בחורות שנהנות מזה, היא גם נכללת בשיקול הדעת של השופט??? האם הדרישה מקורבן אונס אחרת להדגים לבית המשפט איך הכול קרה, זה גם שיקול דעת לגיטימי? האם הדעה שהביקורת הציבורית על דברים נבזים כאלה, היא הסתה ופגיעה במערכת המשפט, היא שיקול דעת לגיטימי של השופטים, או שמא התגובה הפחדנית והאינפנטילית של באמת כאלה, שכבר מזמן לא רואים את עצמם חלק מהעם???
העניין המשפטי. לצערנו, אנחנו הגענו למצב, שמחמת היעדר מערכת משפט מסודרת , אי-בהירות ועד היעדר החוקים בנושאים שונים, פסיביות והעדר יוזמה חוקתית הן של משר המשפטים והן של הכנסת , הגענו למצב שבו במקרים רבים השופט אפילו בערכאה נמוכה, במקום להכריע, האם הדבר חוקי או לא חוקי, מותר או אסור, צריך להמציא הלכה משפטית חדשה, כיוון שאין לו כלים קיימים וכך אנחנו שוב חוזרים למשקל הרב של שיקול הדעת.
על מנת לסבר את האוזן, אביא כמה דוגמאות שפגשתי לאחרונה. באחד המקרים השופט היה צריך לקבל החלטה – האם האב הגרוש צריך להמשיך ולשלם מזונות לילד, שהוכנס למסגרת חוץ ביתית. במקרה אחר השופט נתקל באיזשהו עניין שקשור לזכויות אנשים בעלי מוגבלויות, המעוגנות באמנה הבינלאומית. בשני המקרים וישנם עוד רבים כמותם, החוק לא מסדיר שום דבר. זו גם לפעמים הסיבה שהחלטות של שופטים מתפרסות על עמודים רבים. כי במקום להפנות את הצדדים המתדיינים לסעיף זה או אחר בחוק, השופט נאלץ לבסס את משנתו.
אני כבר לא רוצה להזכיר את עניין הנדוש של המקרים של איפה ואיפה, כמו למשל המקרה המפורסם של הנהג הפוגע והבורח טל מור, שלרוע מזלו, קורבנו היה הבן של המשנה לנשיא בית המשפט העליון. אני לא אגזים אם אטען שכל הנהגים שעברו את אותה העבירה ונשפטו מאז ועד אותו המקרה קיבלו ביחד ובמצטבר פחות שנות מאסר ממנו. אחרי זה השופטים עוד מצפים שיכבדו אותם.
בוודאי שרוב המכריע של השופטים הם בסדר גמור ומתמודדים עם המציאות המורכבת בתנאים די קשים, לעומת עמיתיהם בחו"ל. ברור שביניהם יש כל מני אנשים, כמו בין הרופאים, מהנדסים, אנשי צבא וכל שאר המקצועות. הם לא נביאים, הם לא מורים רוחניים, הם לא מחנכים. תפקידם להכריע מה מותר ומה אסור, מה חוקי ומה בלתי חוקי. בין השאר הם גם פקידים והם חלק מהמערכת. אסור לכל מערכת לראות את עצמה כאידיאלית ולהתייחס לעצמה בזחיחות דעת. בעוד כחודשיים נציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, שאחת הסיבות לתוצאותיה הקשות, הייתה זחיחות דעת ובטחון עצמי מופרז של קברניטי הצבא והמדינה. אם באמת מערכת המשפט מעוניינת לשקם את אמון הציבור בה, היא קודם כל חייבת להודות שקיימים דברים שטעונים שיפור ולעשות פעולות אמיתיות לתיקון ולשיפור המצב ואז באמת היא תזכה לכבוד ואמון הציבור, אחרת אין לה סיכוי וחוץ מבדיחות סרקסטיות וסלידה היא לא תזכה לשום יחס אחר מהאזרח הנורמטיבי. רק שצריך להבין שאם חס וחלילה נגיע למצב כזה, היא תהפוך להיות למערכת הכי לא רלבנטית לרוב האזרחים והמערכות שתתיימרנה לחליף אותה, לא תהיינה המערכות המקובלות במדינה דמוקרטית מפותחת והמבין יבין. לכן יש לזכור שההתגוננות של מערכת המשפט מול הביקורת הציבורית, היא בין היתר מעשה מאוד אנטי- דמוקרטי. וחבל שכך.
תגיות: ביקורת, הרשות-השופטת, שופטים
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
8 באוגוסט, 2013 בשעה 6:21
יש המון סיבות להשאיר את 'המעמד הרם' של השופט. זה חלק מ'הפואטיקה של המשפט' שהופכת את ההחלטה השיפוטית למקובלת, ובסופו של דבר המנגנון הלגיטימי היחיד ליישוב סכסוכים. את אותם נימוקים שאתה כתבת – מערכת עמוסה מאוד, מיעוט של שופטים, צורך בהכרעות קשות, ניתן לראות מזווית הראיה של השופט, היושב בדד, לרוב עמוס מעבר ליכולת אנושית, וצריך לקבל הכרעות גורליות מדי יום ומדי שעה. המערכת אינה מעבר לביקורת. לאחרונה התפוטר שופט על התבטאות מביכה שכמוה אני שומע מדי יום ומדי שעה 'ז' דווקא יכולת למצוא מהר'. השופטים עומדים לביקורת, כפופים למנגנון משמעתי, ונמצאים תחת סקירה קפדנית ומדוקדקת מעבר לכל עובד מדינה אחר. איש אינו טוען שהמערכת אידיאלית. השאלה היא האם נפרגן לעושים במלאכה, או נעמיד אותם תחת נטל נוסף של ביקורת, שהיא בחלקה בלתי הוגנת.