מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
האם ראוי להשתמש בזיכרון השואה למטרות פוליטיות ולקידום אינטרסים?
אין ויכוח שיש לזכור ולהזכיר את השואה, אבל הטקסים הרשמיים, כמו זה של הסוכנות היהודית בבאבי יאר אינם מכבדים את זכר הנרצחים. הדרך הנאותה לכבד את זכר הנרצחים היא קודם כל לשתוק. מעט מאד מילים, אם בכלל,מסוגלות להתמודד עם הזוועה הזאת
מאת: אורי יזהר
השואה כקיטש
בחודש יוני השנה, במסגרת טיול מאורגן לאוקראינה, הייתי גם בבאבי יאר – גיא ההריגה של יהודי קייב ויהודים נוספים, כ-50 אלף נפש, שנרצחו שם, יחד עם עוד 50 אלף לא יהודים שחוסלו שם על ידי הנאצים מסיבות שונות. כיום נמצא במקום ערוץ תלול ועמוק בתוך חורש צפוף עצים, מראה פסטורלי שאינו מעיד על מה שהתרחש שם בספטמבר 1941 ובחודשים שלאחר מכן. כיום אין בערוץ שרידי גופות של נרצחים. כאשר נחל הוורמכט בתחילת 1943 את תבוסתו במערכת סטלינגרד והצבא האדום החל להתקדם מערבה, הזדרזו הנאצים להוציא את הגופות מהערוץ ולשרוף אותן, כדי לטשטש את עקבות הפשע הנורא. באתר וסביבתו קיימות שתי אנדרטאות זיכרון – האחת שהוקמה על ידי השלטון הסובייטי בשנות השבעים בה מצוין רצח של יותר ממאה אלף אזרחים על ידי הנאצים מבלי להזכיר את רצח היהודים. לרגלי האנדרטה יש שלושה לוחות המציינים את הרצח, ברוסית באוקראינית וביידיש. קרוב יותר לאתר עצמו קיימת אנדרטה יהודית בצורת מנורת שבעת הקנים המציינת את רצח היהודים, שהוקמה לאחר נפילת הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות.
הקבוצה שלנו עברה ליד האנדרטה היהודית, נכנסה אל החורש וקיימה טקס צנוע שכלל הקראה משירו הידוע של יבטושנקו "באבי יאר", אמירת קדיש ועוד כמה קטעי קריאה. בדרכנו אל הערוץ ראינו הכנות לאירוע של הסוכנות היהודית שעמד להתקיים ליד האנדרטה לזכר היהודים. חיילים התאמנו בשירה ואנשי הסאונד מתחו כבלים, בדקו את המיקרופונים והרמקולים כמקובל בהכנות לקראת אירועים שמחייבים מערכת הגברה. לי נראתה כל הפעילות הזאת כהכנות להופעה של להקה צבאית. בתחילה לא ידענו לשם מה נועד האירוע הזה, אבל בהמשך נודע לי כי הוא התקיים לרגל כינוס חבר נאמני הסוכנות בקייב. בכינוס הוצג דגם של אתר זיכרון חדש לנרצחים היהודים המתוכנן להיות מוקם בבאבי יאר.
בדרכנו חזרה ממקום הטקס שלנו ראינו המון אדם נוהר אל האנדרטה היהודית, אנשים שבמקום אחר הגדרתי אותם כ"מדושני סוכנות למיניהם". הם הלכו בצעד מאושש, שוחחו ביניהם בערנות, כולל צחוקים וחיוכים פה ושם, כאילו שהם הולכים לאירוע בידורי, או חברתי, או פוליטי. ביניהם זיהיתי גם את יו"ר הסוכנות, נתן שרנסקי, צועד באון ומשוחח בערנות עם כובע המילואים המעוך שהפך לסמלו המסחרי על ראשו. לא היה לנו זמן לשמוע מה נאמר באירוע הזיכרון הזה, אבל מהיכרותנו את הסוכנות ואנשיה בימינו ואת ים המליצות והקלישאות הנאמרות על-ידי ראשי המדינה ביום השואה, ניתן לשער שהאירוע הזה לא היה שונה ממה שאנחנו מכירים כבר שנים, מה שמכונה לעיתים "שואה שואו" ובעיני הוא קיטש מוחלט.
אין וויכוח שיש לזכור ולהזכיר את השואה, אבל הטקסים הרשמיים על הנאומים הנמלצים והחלולים הנישאים בהם ועל הסלסולים האופראיים של החזנים, יחד עם ההשתלטות הקלריקלית על זיכרון השואה, אינם מכבדים את זכר הנרצחים. אלה אירועי סטטוס (לראות ולהיראות) שיש להם גם מטרות פוליטיות – הוכחת קיום ונחיצות של גופים שעבר זמנם, או שימוש בשואה לשם יצירת אווירת פחדים בקרב אזרחי ישראל, וכיוצא באלה. כל הפרקטיקות האלה מהוות זילות של זכר הנרצחים. הנאצים ביקשו להשמיד את העם היהודי לא בגלל נימוקים דתיים אלא בגלל גזענות הנשענת על תיאוריות ביולוגיות מופרכות. לכן ההשתלטות הקלריקלית על זכר השואה באירועים הרשמיים היא שקרית ופסולה. אף אחד מאלה הנושאים נאומים וכיפה על ראשם לא שואל את עצמו ואת סביבתו היכן היה הקב"ה כאשר נרצחו היהודים בבאבי יאר, באושוויץ ובשאר מחנות ובורות המוות. הם לא שואלים כי אין להם תשובה, אבל ניצול זכר השואה למטרות פוליטיות, מפלגתיות ודתיות, זה לגיטימי מבחינתם. החזרה המתמדת מפי נתניהו ודומיו על "לעולם לא עוד", בהקשרי המזרח התיכון היא הפחדה נטו, המיועדת גם היא למטרות פוליטיות. גם המסעות של בני נוער לאושוויץ אינם הדרך הראויה לזכור את השואה. בהשפעת הסיקור הטלוויזיוני והפוליטיקאים והרבנים הצועדים תחת הציווי "שופוני" והחבר'ה "שמראים לגויים", הופכים המצעדים האלה למצעדי ראווה יותר מאשר לשעות התייחדות עם זכר הנרצחים. כל ה"טררם" הזה רק מגביר את הגזענות בקרב ישראלים רבים, בעיקר בני נוער, והופך אותם בתודעתם לקרבן אולטימטיבי שמותר לו לעשות לאחרים את ששנוא עליו ועוד להרגיש צודק…
אני סבור כי הדרך הנאותה לכבד את זכר הנרצחים היא קודם כל לשתוק. מעט מאד מילים, אם בכלל, מסוגלות להתמודד עם הזוועה הזאת. אף מילה לא תמצה את החרדה שאוחזת בילד קטן הנצמד אל אימו, או בקשיש בשלהי חייו, בטרם יירו או ישאפו את הגז. יש רק מעט טקסטים המתאימים להיקרא ברגעי הזיכרון. אינני דתי, אבל תפילת הקדיש היא אמירה ראויה. היהודים ליוו את מתיהם בתפילה זו במשך מאות שנים ויש לה עומק היסטורי שעושה אותר ראויה להיאמר לזכר הנרצחים. אולי גם פוגת המוות של צלאן, קטע של פרימו לוי ושירו של יבטושנקו שאינו ממצה את הזוועה, אבל היה לו תפקיד חשוב בחידוש הזיכרון. בנעורי השתתפתי בעצרות לזכר השואה והמרד שהתקיימו בקיבוץ לןחמי הגטאות בהשתתפות הלוחמים מגטו ורשה ששרדו, עלו לארץ והקימו את הקיבוץ הזה ואת המוזיאון הסמוך לו. אלה היו אירועים אותנטיים שגם אם נאמרו בהם כמה קלישאות היה להם ערך מחנך גדול. אבל הלוחמים והשורדים ברובם כבר אינם אתנו והם הולכים ומתמעטים. לכן יש לחדול מהטקסים הרשמיים המלוקקים ולמצוא דרכים צנועות לזכור את הנרצחים, דרכים שיובילו להפנמת הזיכרון, לא לנפנוף בו.
הכותב הוא חוקר ביד טבנקין, מוסד התיעוד העיון והמחקר של התנועה הקיבוצית
תגיות: בנימין-נתניהו, הסוכנות-היהודית, השואה, טקס זיכרון
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
15 ביולי, 2013 בשעה 5:14
למה שהכותב מתאר יש שם שמתחיל ב-פ ונגמר ב-ה וכולל 10- אותיות.
ומכיוון שאנחנו ממש בשערי ט' באב
ראוי לצטט מהנביא זכריה:
זכריה פרק ז
א וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה. ג לֵאמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים. {פ}
ד וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. ה אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. ו וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. ז הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב. {פ}
ח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה לֵאמֹר. ט כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. יא וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. יב וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת-הַתּוֹרָה וְאֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת. יג וַיְהִי כַאֲשֶׁר-קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. יד וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ-חֶמְדָּה לְשַׁמָּה. {פ}
15 ביולי, 2013 בשעה 7:20
האופן בו נעשה שימוש כיום בשואה מבזה ובנוסף לכל מסתיר בורות הולכת וגוברת של הציבור שרואה טכסים לרוב ולומד מעט מאוד. את השואה צריך להורות וללמוד.
15 ביולי, 2013 בשעה 12:25
גם את שואת תימני כנרת חובה לזכור להורות וללמוד
אלא שכבודו של התימני הפקר גם לאחר מותו ואפשר לבזות גם את זכרו
15 ביולי, 2013 בשעה 14:52
לתימנים בכינרת נגרם עוול קשה ויש בהחלט להזכיר וללמוד אותו. אבל לא הכניסו אותם לתאי גזים ולא ירו בהם בתוך ערוץ עמוק. אז, בבקשה, קצת זהירות עם המונח "שואה".